זהו סיפור מעט מוזר, שאולי מראה על ההבדלים בינינו לבין שכנינו מהצד השני של הגדר - הפלסטינים. לפני -70 שנים, יצאה נערה מתבגרת בשם פנינה מביתה שבמושבה יבנאל ועלתה על טרמפ לשכם, משם לא חזרה. ההורים היו בטוחים שהיא מתה עד שמכתב שהגיע בשנת 1967, הוכיח אחרת.
"אני פנינה, הבת שלכם. אני חיה ולא מתה, אני גרה בשכם ויש לי בעל ושמונה ילדים אני מחכה לכם ורוצה לראות אתכם". פנינה, שנעלמה לשכם לאחר שנכנסה להיריון, זכתה לבקר ביבנאל לאחר מלחמת ששת הימים ואחיה אף נסעו לבקר אותה בשכם. בשנת 1971 הקשר נותק בעקבות פטירתה של פנינה ממחלה.
חוזרים לקשר
יום אחד, החליט שמוליק אטינגר, דודה של פנינה, להתגייס למאמץ לחדש את הקשר המשפחתי המסובך הזה. אטינגר, שהיה מושל רמאללה וקצין בכיר בחיל המודיעין, התגייס למשימה שהציבה לו נעה קרובת המשפחה שמצאה את המכתב ששלחה אז פנינה, בשנת 1967.
את נאדין בת הדודה, אי אפשר להראות בתמונות. במציאות הנוכחית זה עלול להסתיים בשפיכות דמים. "אני מפחדת שיגידו שאנחנו משתפי פעולה עם ישראל, ובמקום שהקשר הזה יתרום לילדים שלי, הוא מסכן אותם".
על המרחק בין הווילה בירושלים למחנה הפליטים
המפגש הראשון בין נאדין, בתה של פנינה, למשפחתה בצד הישראלי של הקו הירוק היה מרגש. אבל כבר בסופו החלו בני המשפחה מישראל להעלות סימני שאלה על היכולת להחיות את קשר הדם הזה. "מה הצד שלנו יקבל מזה?", שאלה אחת מקרובות המשפחה.
לכמה רגעים, נראה שהמפגש הזה הוא לא שונה מכל מפגש משפחתי אחר, אבל רגעי השתיקה המביכים והבקשות שהגיעו בעקבותיהם, גרמו לאי נוחות בקרב בני המשפחה. "סדר לנו חתיכת נייר, שנוכל לעבור במחסומים", ביקשו בני המשפחה הפלסטינים. על הקשר הזה כנראה עוד יהיה סרט המשך בנוסף לזה שנעה ביימה, אבל היא יודעת שזה יהיה קשה לחבר בין שני צדדים - שבאמצע מפרידה גדר.
