הם עומדים על סולמות ומזיעים. חבורה של אמנים צעירים, חמושים במברשות וצבעים, מחדשים את ציור הקיר על הצד המערבי של היכל התרבות בתל אביב. זה סוף חודש מרץ, הקיץ עוד רחוק, בגינה הסמוכה אפשר כבר לראות תל אביביות מטיילות עם כלבים במכנסיים מאוד קצרים, ואת הבנים בגופיות המאוד דקות, מרימים את העיניים מהסמארטפונים ומגניבים אליהן מבט.
על הרקע הזה בולט זובין מהטה: צועד בקז'ואליות מלאת עוצמה בניצב להיכל, ומביט בפליאה סביב. כולם עוצרים ומסתכלים על האיש הזה, לא גבוה במיוחד אבל נראה כמו פסל ענק של אל מצרי, חנוט בג'קט מעצבים, גם מי שלא מזהה אותו – יודע שמדובר בנפיל כלשהו, מישהו שצריך להתייחס אליו בכבוד, כמעט בקדושה. "למה הם מציירים ציור קיר חדש? מה קרה לישן?", הוא שואל אותי בסקרנות. אין לי תשובה בשבילו, ואני מציע לשאול את הציירים עצמם, אבל עוד לפני שאני מספיק לסיים את המשפט הוא כבר פוצח באיזו אנקדוטה על טיול שהוא עשה מחוץ להיכל התרבות עם ראש העירייה המנוח שלמה "צ'יץ'" להט. לסיפור הזה אין סוף או פואנטה, כי עוד רגע המאסטרו יזהה את הצמחים המטפסים הסגולים בגן הסמוך ויתחיל לספר סיפור אחר על הפרחים שהוא שתל מחוץ לבית האופרה בפירנצה.
זהו זובין מהטה בקליפת אגוז. מוזיקאי מהמפורסמים והמהוללים בעולם, כזה שניצח על התזמורות הגדולות ביותר, הנגנים הבולטים ביותר וכוכבי האופרה הפופולאריים ביותר. איש מוזיקה קלאסית פופולארי עד כדי כך שקיבל אפילו כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד. ומצד שני נפש חסרת מנוח וגבולות, שנודדת בין עולמות ובין עבודות, וורקוהוליק שמשתעמם בקלות ולא מבין למה שמישהו יתעניין בו בכלל. הראיון שלנו מתחיל בחנופה מקצועית מצדי וחוסר חשק מופגן מצדו, והקרח נשבר כשאני שואל אם יצא לו לראות את הקלאסיקו בין ברצלונה לריאל מדריד ערב קודם. "הספקתי לראות רק את המחצית השנייה", הוא מספר במבט שמשותף לחובבי ספורט, ואז הוא מוסיף בהתלהבות, "פגשתי לפני כמה ימים ישראלי שסיפר לי שהוא נוסע למשחק". אני מספר לו שהיו כאלפיים ישראלים ביציעי הקאמפ-נואו בברצלונה והוא נראה קצת המום שיש פרט טריוויה על מדינת ישראל שהוא לא יודע.
"ישראל כבר איבדה את אירופה"
אנחנו יושבים בחדר המנצח המהודר והחדיש של היכל התרבות בתל אביב, ששופץ לאחרונה ונראה שנתפר בדיוק למידותיו של המאסטרו. מהטה מספר על העונה הקרובה של הפילהרמונית ועל העבודה המדהימה שעושה המנכ"ל אבי שושני במציאת מוזיקאים טובים מכל העולם שמוכנים לבוא להופיע בישראל כמעט בחינם, כאשר דפיקה בדלת קוטעת את השיחה שלנו, ונגן חצוצרה נכנס לחדר עם ערימה של דפים בידיו.
"שלום מאסטרו, רציתי לתת לך פרטיטורה, אתה חושב שיהיה לך זמן לעבור על זה?"
"לא".
"אוקיי, אז אולי אני רק אשאיר את זה אצלך?"
"לא, אני טס הלילה לאיטליה"
"אז אולי תקח את זה לקרוא במטוס?"
"לא"
"אוקיי, אולי בפעם הבאה".
זה קורה הרבה? הרבה מוזיקאים מביאים לך יצירות שלהם?
"בלי סוף! הם כמובן מוזמנים לעשות את זה וכשיש לי זמן אני מסתכל עליהן. הבעיה היא שרוב היצירות שנותנים לי הן על השואה. כשאני מסתכל על המוזיקה, זה בדרך כלל מיושן, כי הנושא הוא לא הדבר החשוב היחיד. צריך להיות תכלית למוזיקה".
אם כבר המילה שואה נאמרה בקול רם, אני חייב לשאול, מתי אני אוכל לראות את ואגנר מבוצע בהיכל התרבות?
"אני מקווה שבקרוב, אבל אנחנו אפילו לא מדברים על זה. זה חבל. אבל עדיין יש אנשים עם מספרים ממחנות ריכוז על הזרוע, ואנחנו חייבים לכבד אותם ואסור לנו לפגוע בהם. אפשר להבין את זה. המוזיקה יכולה להחזיר אותם לתקופה הנוראית ההיא, ואנחנו חלילה לא רוצים לעשות את זה. אבל זה פשוט חור שחור בהשכלה המוזיקלית שלנו – גם כתזמורת וגם כציבור. ואגנר זו כמעט השפה השנייה שלי, אני מופיע עם יצירות שלו בכל כך הרבה מקומות בעולם – חוץ מאשר בישראל וזה כואב לי. זה לא שאני סתם מנצח שרוצה לנגן איזו יצירה שהוא אוהב – זה פשוט חלק מהחיים שלי ואני מאמין שאני ממש יכול ללמד את היצירות האלה. אבל אם אני אנסה לנגן היום את ואגנר בישראל זה רק יגרום לבלגן. המנויים פשוט התרגלו לעובדה שלא ינגנו כאן את ואגנר וזהו".
גם ציבור המנויים של הפילהרמונית לא משתנה יותר מדי. נראה שככל שהתזמורת מתבגרת כך גם הקהל שלה הופך ליותר ויותר זקן.
"הקהל תמיד היה זקן. כבר כשהגעתי לכאן בשנות השישים דיברו על הקהל של הפילהרמונית כאנשים זקנים. אני חושב שאנשים מתחילים לבוא לקונצרטים בישראל רק אחרי גיל 45. לפני זה, אין יותר מדי עניין. אם תשאל את רוב המנויים שלנו אם בגיל 25 עניין אותם ללכת לקונצרטים אני בטוח שכמעט כולם יגידו לך לא".
חלק מהעניין זה גם המחיר. צעירים בישראל לא יכולים להרשות לעצמם ללכת לקונצרטים בישראל. במחיר של קונצרט אחד של הפילהרמונית אפשר ללכת בדרך כלל לארבע או חמש הופעות רוק.
"הכרטיסים לא יקרים יחסית. במופע רוק אפשר להכניס אלפי אנשים וצריך לשלם למעט אנשים. אנחנו חיים ממכירת כרטיסים".
אתם לא מקבלים עזרה מהמדינה?
"אנחנו מקבלים 8% מהתקציב שלנו מהמדינה. בינתיים. נראה מי יהיה שר התרבות הבא. אנחנו מקבלים גם הרבה תרומות מאנשים נדיבים, בעיקר מאמריקה, אבל ממכירת כרטיסים בארץ ובחו"ל אנחנו מכסים 60% מהתקציב שלנו".
אנחנו נפגשים פחות משבוע אחרי הבחירות לכנסת ה-20, והוא לא מתלהב מהתוצאות, בלשון המעטה, למרות שהוא חושף שהוא מעולם לא לקח חלק במשחק הפוליטי. "אתה יודע שלא הצבעתי בחיים שלי?", הוא מספר, "יש לי אזרחות הודית, אבל בגלל שאני לא גר שם אני לא מצביע. יש לי גרין-קארד באמריקה אבל אני לא יכול להצביע שם. אז אף פעם בחיים שלי לא הצבעתי".
אתה נמצא פה עשרות שנים, זכית בכל כך הרבה פרסים ותארי כבוד, ואתה גם הלא-ישראלי היחיד שקיבל את פרס ישראל. איך זה שעדיין אין לך אזרחות ישראלית וזכות הצבעה?
"לא לא, אני הודי! אני לא רוצה אזרחות אחרת. אני נשוי לאמריקאית ויכולתי לקבל אזרחות אמריקאית אבל ויתרתי עליה. אני לא ישראלי למרות שבלב שלי ובתחושה שלי אני אחד מכם, ובגלל זה הבידוד של ישראל בעולם כל כך מדאיג אותי. ישראל מבודדת ברמה היומיומית. אני חושב שישראל כבר איבדה את אירופה. עכשיו היא נמצאת על הקצה של לאבד את אמריקה. אני קורא בעיתונים שהתמיכה בישראל אצל האמריקנים ירדה. חצי מהאמריקנים לא תומכים בישראל. זה לא היה ככה".
מרגישים את הבידוד הזה בפילהרמונית? יש אמנים שלא רוצים להופיע בישראל או בחו"ל עם התזמורת?
"יש מוזיקאים שלא רוצים לבוא לישראל מסיבות פוליטיות. יש גם כאלה שלא באים מכיוון שאנחנו לא משלמים מספיק. באמת. אנחנו מאבדים חלק מהאמנים הגדולים שלא באים לכאן בגלל אחת מהסיבות האלה. אבל תודה לאל, יש מספיק אמנים טובים מאוד שכן באים".
יש מוזיקאים שאומרים לך באופן מפורש, "מאסטרו מהטה, הכסף בסדר, אבל אני לא מוכן לבוא לישראל מסיבות פוליטיות"?
"חלק אמרו לי את זה בפנים. לפני הרבה שנים היה מוזיקאי מסוים שסירב להופיע כאן, והוא דיבר ממש כמו החמאס, וזה היה עוד לפני שהיה את חמאס! הוא אמר לי שכל עוד ישראל לא תחזיר את כל השטח שלה לערבים הוא לא יגיע לכאן. אמרתי לו שזה אומר שגם הנכדים שעוד לא נולדו לו לא יגיעו לכאן. לא הזמנתי אותו שוב. חבל, הוא היה מנצח נהדר דווקא".
אתה מרגיש פה בבית?
"אני מרגיש בבית בתל אביב, אני מרגיש בבית בקליפורניה, אני מרגיש בבית בווינה. אבל בסופו של דבר, הבית האמיתי שלי נמצא בבומביי. למרות שעזבתי את הודו כשהייתי בן 18, כל פעם שאני מגיע לשם – זה כאילו מעולם לא עזבתי".
ואיפה יש את האוכל הכי טוב?
"היום האוכל טוב ברוב המקומות. אני חייב להגיד שהרמה של האוכל השתפרה בכל העולם – אפילו כאן. לקחתי לפני כמה ימים חברים שלי למסעדת 'מסה' בתל אביב, והם לא האמינו כמה טעים שם. יש היום הרבה מסעדות מצוינות כאן, וזה טוב כי ישראל הייתה מפורסמת באוכל הנוראי שלה".
אוכל נוראי?
"גרוע! עד לפני 15 שנה בערך, ואז זה השתנה".
מספרים שהיית מסתובב עם קופסה של פלפלים חריפים בכיס לכל מקום.
"אני עדיין עושה את זה. גם במסעדות הכי טובות כאן עדיין לא יודעים לתבל כמו שאני אוהב. אבל אני אוכל כאן אוכל מאוד טוב. אני אוהב את 'מול ים', 'טוטו' ובעיקר את 'טנדורי' ההודית. לקחתי לשם את כל התזמורת אחרי ההופעה השבוע".
הזוג הכי יציב בתל אביב
אין צורך בהקדמות כשמדובר בכוכב בינלאומי בקליבר של מהטה. מנצח יליד הודו שעשה לעצמו שם בכל העולם בזכות סגנונו הנמרץ, התקיף ומלא התשוקה על הבמה מול התזמורות הטובות בעולם, והפך את התזמורת הפילהרמונית הישראלית לשם דבר ברחבי תבל. מהטה נולד בבומביי בשנת 1936, בנו של כנר מפורסם ומייסד התזמורת הסימפונית של בומביי. ההורים קיוו שזובין יהיה רופא, אבל הילד שגדל על מוזיקה קלאסית מהקלטות באיכות נמוכה, חלם להפוך למנצח של תזמורות סימפוניות – או לשחקן קריקט. הוא פרש מבית הספר לרפואה בהודו, וכשהיה בן 18 עבר לגור בווינה של אחרי מלחמת העולם השנייה כדי ללמוד את מקצוע הניצוח באקדמיה למוזיקה של אוסטריה.
החלום הפך למציאות מהר מהצפוי. בגיל 25 מהטה כבר ניצח על התזמורות של ברלין ושל וינה, והתמנה למנהל התזמורת הסימפונית של מונטריאול – ולאחר מכן גם של לוס אנג'לס, ניו יורק, פירנצה ומינכן. משנת 1969 הוא מכהן בפועל כמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית (בתחילה תחת הטייטל "יועץ מוזיקלי" מטעמים משפטיים), כאשר בשנת 1981, לאחר שניסה ללא הצלחה לבצע יצירה של ריכרד ואגנר בפני הקהל הישראלי, הוא קיבל מינוי לכל החיים כמנהל המוזיקלי של התזמורת. הוא הגיע לנגן בקונצרט מיוחד על גבול עזה כדי לקדם את עסקת גלעד שליט, הוא הגיע להופיע תחת איום הסקאדים בתל אביב במלחמת המפרץ וכבר בשנת 1967, כשפרצה מלחמת ששת הימים, הוא החליט להתייצב לצד הנגנים שלו. הוא ביטל קונצרטים מתוכננים בפריז ובודפשט וניסה לטוס מניו יורק לישראל. הוא עלה על טיסה מניו יורק לתל אביב, אך לאור המצב בארץ הטיסה נחתה ברומא. נחוש בדעתו להגיע לישראל בכל מחיר, הוא ניצל את כושר האלתור שלו ועלה על מטוס תובלה של אל-על. "היינו שם רק אני, נגיד בנק ישראל, וכתב של ניוזוויק", מספר מהטה על החוויה, "היינו רק שלושה אנשים על המטוס ולא היו מושבים, רק ערימה של ארגזים. מה שלא ידענו זה שהארגזים שעליהם ישבנו היו מלאים בתחמושת למלחמה". "אני חושב שזה הכי הרבה שנים שמישהו החזיק בתפקיד הזה בתזמורת כלשהי. אני לא בטוח. צריך לבדוק".
בדקנו, הוא אכן מחזיק בשיא, מקדים בשבע שנים את ג'יימס לוין מהאופרה של ניו יורק. מהטה והפילהרמונית גם באותו גיל – שניהם באו לעולם ב-1936, ובאפריל הבא הם יחגגו יום הולדת 80 משותף בקונצרט חגיגי בעיר הולדתו. "אני עדיין לא יודע מי ישלם על זה או מה ננגן, אבל זה יהיה מאוד מרגש. יהיו איתנו פנחס צוקרמן, הפסנתרן דניס מטסוייב וגם אנדראה בוצ'לי. אנחנו עוד לא דיברנו על מה ננגן, אבל בוצ'לי ישיר אריות פופולאריות, לא פופ".
איך הקשר בינך לבין התזמורת מחזיק מעמד כל כך הרבה שנים?
"מנקודת המבט שלי, הסיבה שהקשר היא שאני אוהב את התזמורת ואוהב את המדינה. אני מרגיש מאוד בנוח כאן. ביחד עם התזמורת הצבנו רף חדש מבחינה מוזיקלית, והיום היא ברמה הגבוהה ביותר בעולם. זה ניכר בעיקר כשאנחנו יוצאים לסיבוב הופעות בעולם, אנשים בישראל לא מבינים כמה התזמורת הזאת מוכשרת. הישראלים מאוד גאים בתזמורת ובהצלחות שלה בחו"ל, אבל הם לא מבינים כמה כישרון יש כאן".
איך עובדת בחירת המנצחים, אתה מקשיב ליצירות ואומר לשושני "את המנצח הזה בא לי לראות בתל אביב"?
"זה עובר מפה לאוזן. אני שומע על מנצח שהיו לו הצלחות עם תזמורת מסוימת, ואני מבקש לשמוע אותו. לאחרונה אנחנו מזמינים הרבה מנצחים צעירים ומאוד מוכשרים, אפילו אם הם עדיין לא מוכרים לקהל כאן. לפני כמה שנים הבאנו לכאן את קיריל פטרנקו, והוא עוד יחזור לכאן. ויש עוד פטרנקו – ויסילי – שהוא הגיע לכאן כמחליף, והיה מאוד מוצלח וגם אותו נזמין שוב. ויש גם את הבחור הספרדי הצעיר אורוזקו אסטרדה, שהוא המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של יוסטון, הוא עשה לעצמו שם מאוד טוב, והוא יגיע לכאן בפעם הראשונה. ויש כמה כמו אלן גילברט, שהוא המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק – הזמנו אותו כמה פעמים, והוא לא מוכן להגיע. יכול להיות שזה מסיבות פוליטיות, אבל אני לא יודע בוודאות. המנצח הרוסי הידוע ואלרי גרגייב ביטל בפעם השמינית בתחילת השנה ואנחנו לא יודעים מתי הוא יחזור".
יש אבל גם משהו חיובי בביטולים כאלה, ככה מגלים מנצחים חדשים. ככה למעשה גילו גם אותך.
(צוחק) "כן, ככה הגעתי לישראל בפעם הראשונה ב-1961. אבל בשביל הקהל זו אכזבה, כי הם מצפים לראות 'שם גדול' ואז מודיעים על ביטול. ובכל מקרה יהיו שמות טובים כאן העונה".
וכשאתה בסיבוב הופעות בעולם עם הפילהרמונית הישראלית, מתייחסים אליכם פשוט כתזמורת טובה או כשליחים של מדינת ישראל?
"אני מניח שגם וגם. לפעמים יש הפגנות, אבל לא יותר מדי. הייתה הפגנה מפורסמת בלונדון, שם פרצו לאולם וגרמו לנו להפסיק לנגן כמה פעמים. לאחרונה יש הפגנות בעיקר כשאנחנו מגיעים לאוניברסיטאות. שם יש אנשים חושבים. אבל עכשיו אנחנו לא יודעים מה יקרה".
בגלל הבחירות? אבל שום דבר לא באמת השתנה.
"שום דבר לא השתנה? אני חושב שהרבה השתנה. אנחנו נראה את זה בשבועות הקרובים. אני לא נביא, אבל עם כל כך הרבה מצביעים וכזה רוב בקלפיות שלא היה לו אף פעם, נתניהו באמת יכול לעשות מה שהוא רוצה. אף פעם לא היה לו את החופש לעשות את מה שהוא רוצה בעבר. עכשיו נראה איזו עבודה הוא יעשה. אני לא יודע. אבל באוגוסט ובספטמבר, כשניסע לסיבוב הופעות באירופה, נדע בוודאות. אולי בסוף יהיה כאן רק עיתון אחד".
אני מקווה שלא, זה אומר שיהיו הרבה עיתונאים מובטלים ואני ביניהם.
"זה יכול להיות. כלי התקשורת כל כך תקפו אותו. איך הוא יתייחס אליהם עכשיו? ועוד עם כל הכוח שיש לו עכשיו אחרי הבחירות".
אתה מדבר על הפוליטיקה הישראלית בעצבים ותשוקה, כמו אזרח ישראלי מהשורה.
"ברור. אני מאוד מעורב. אני חייב להיות. רק טוסקה אומרת 'אני חהי בשביל האמנות ואני חיה בשביל האהבה'. אני לא חי ככה. אני חי בשביל האנשים סביבי, בשביל איכות החיים של חברי התזמורת שלי, שהיא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. התזמורת לא מייצגת את האוכלוסייה הערבית-ישראלית, אבל היא בהחלט מייצגת את שאר חלקי החברה הישראלית, ואיכות החיים שלהם מאוד חשובה לי. אתה יודע, הציפורים לא שרות כשמזג האוויר רע. זה נכון גם לגבי מוזיקאים. אנחנו צריכים שמזג האוויר יהיה טוב בשביל לעשות מוזיקה".
אז מזג האוויר השתנה לדעתך בעקבות הבחירות?
"סביר להניח שיש הרבה חילוקי דעות פוליטיים בין חברי התזמורת עצמם. פעם לא היו כאלה! בשנות השישים והשבעים כל הנגנים היו מצביעים לעבודה".
והיום?
(צוחק) "היום אני מפחד לשאול".
היעד הבא: מוזיקאי ערבי
זיקתו הברורה לישראל והבקיאות שלו בענייני האזור לא נובעות רק מההקשר המוזיקלי. למהטה בן ישראלי, אורי, שנולד כתוצאה מרומן מחוץ לנישואים שניהל בארץ. "זה היה בוודאי נורא ואיום בשביל אשתי ננסי – שנאלצה לשמוע קודם כל מפי, ולאחר מכן מהעיתונים, על פרשיית אהבים חולפת שהולידה בן. היא עמדה בזאת ולא עזבה אותי", כך הוא סיפר באוטוביוגרפיה שלו (הוצאת מטר, תרגום מגרמנית: יוספיה סימון). "כשאורי היה ילד לא יכולנו לתקשר כי אני לא מדבר עברית והוא לא דיבר אנגלית – אבל היום אנחנו בקשר מאוד טוב", הוא אומר באדישות. "הוא לומד עכשיו במכללה ברחובות, ובדיוק אתמול אכלנו ארוחת צהריים יחד".
בכלל, למהטה יש חיים אישיים סוערים: אשתו הראשונה הייתה הזמרת הקנדית כרמן לסקי, ולאחר שהתגרשו לסקי התחתנה עם אחיו; מלבד אורי יש לו עוד ארבעה ילדים - בן ובת מנישואיו הראשונים, בת מנישואיו השניים, ועוד בת, שנולדה גם היא מחוץ לנישואים. אני מנסה לגרד ממנו עוד מידע והוא מבטל אותי בהניף יד. "אני לא מעניין, הדבר היחיד שמעניין זו המוזיקה. לאשתי ננסי אני מודה על כל לילה שהיא נותנת לי להירגע ולראות קריקט, זה עוזר לי להיות מנצח טוב יותר".
לפני תשע שנים, כתב מאסטרו מהטה בהקדמה למהדורה העברית של האוטוביוגרפיה שלו שהחלום שלו הוא לראות נגן ערבי-ישראלי או פלסטיני ראשון בשורות התזמורת הפילהרמונית הישראלית. היום, בגיל 79, הוא משוכנע מתמיד שזה עומד לקרות בקרוב. "יש לנו בית ספר בצפון, בשפרעם. מעל ל-200 ילדים לומדים שם וחלק מהם הולכים השנה ללמוד בבית הספר בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. כבר עכשיו הם מגיעים לפעמים ומשמשים כמחליפים בחזרות ולא רחוק היום שתבואו לקונצרט ותהיה לכם הפתעה – ילד ערבי או ילדה ערביה שמנגנים עם הפילהרמונית הישראלית".
אתה חושב שזה ישנה משהו?
"לא, אבל אני בטוח שזה יתקבל בלי שום הרמת גבה. הרבה פעמים שואלים אותי בחו"ל אם מותר למוזיקאים לא-יהודים לנגן עם התזמורת ואני תמיד מופתע מהשאלה ומסביר שאף פעם לא נתקלתי בשום התנגדות כזאת".
אגב יהודים ולא יהודים בפילהרמונית, אני מבין שגם אתה הפכת ליהודי לרגע, בחתונה של המנצח הישראלי דניאל ברנבוים.
(צוחק) "כן כן, הייתי יהודי לרגע. הכלה ז'קלין דו-פרה התגיירה במיוחד בשביל שאפשר יהיה לערוך טקס חתונה יהודי כשר. דניאל ביקש שאני אהיה עד בחופה, אבל מכיוון שהעדים חייבים להיות יהודים הצהרנו שקוראים לי משה כהן כדי שהכל יתנהל כמו שצריך".
אחרי שהגשמת את החלום להופיע עם הפילהרמונית הישראלית בהודו, ובקרוב גם תגשים את החלום של לצרף נגן ערבי לפילהרמונית – מה נשאר לאחל לך, איזה עוד חלום אתה רוצה להגשים?
"אולי אני אגיע לגיל 120, ואז נוכל לנגן את ואגנר בתל אביב".