השנים האחרונות תפסו את עמיר בניון בסיטואציה מורכבת בקריירה. ממעמד של יוצר מחונן, יצרן קלאסיקות שהתקשורת רק מפרגנת לו וגיבור עממי שמסמן תהליכים חברתיים וקורא למהפכות, בניון חזר להיות מה שהיה בתחילת הדרך – אאוטסיידר. שיריו הגדולים כבר מזמן נכנסו לקאנון הישראלי, אבל אף שיר משני אלבומיו האחרונים "לדעת הכל" ו"עץ על מים" – לא הפך ללהיט.
האלבומים האחרונים אמנם לא זכו להצלחה, אבל בניון לא באמת נח. בשנים האחרונות הוא הפך ליוצר מועדף על זמרים-מבצעים. זה התחיל עם אלבום שלם ("בקצה ההר") שהוא יצר לגידי גוב לפני כמה שנים, והפך בשנתיים האחרונות לשטף של ממש. ישי לוי, יהורם גאון, גלי עטרי, מורן אהרוני ואחרים, מבקשים מבניון לעשות להם אלבום. החיבור הכי מוצלח עד כה היה עם לוי. בניון ואשתו מרים, שהצטרפה אליו ככותבת, יצרו שירים על פי סיפור חייהם המסובך של לוי ואשתו איריס. התוצאה הייתה האלבום "את", כנראה אחד הטובים שיצאו כאן בשנים האחרונות, ושיר הנושא ממנו הוכתר כ"שיר השנה" של אקו"ם.
גם הפרסונה הציבורית של בניון עברה מטמורפוזה. מי שהודיע לפני שמונה שנים על פרישה מהופעות, מתעשיית המוזיקה ומהתקשורת, כיוון שמאס בהתמסחרות של הענף, הוא היום אחד היוצרים הפוריים בארץ; מי ששר שירי מחאה וירה לכל הכיוונים הוא היום אמן מיינסטרים ששומר את דעותיו לעצמו. אין ספק – עמיר בניון עבר תהליך של התפייסות. עם העולם ועם עצמו.
יכול להיות שזה בגלל הכדורים נגד דיכאון שהוא התחיל לקחת לפני כשנה וחצי אחרי שחברו הטוב, טכנאי הבמה של הופעותיו, נהרג בתאונת דרכים. אבל כנראה שהדבר העיקרי שמיתן את בניון הוא אשתו, מרים. היא גם זו שדחפה אותו ליצור את האלבום החדש שהוא מוציא בימים אלה, "שירי ארץ אהבה" – אסופת שירים ישראלים קלאסיים שבניון מבצע בדרכו המיוחדת. מדובר בגרסאות שלו ליוצרים וזמרים ששמם הוא מושג נרדף ל"זמר עברי" – נתן אלתרמן ונעמי שמר ז"ל ("פגישה לאין קץ", "אל בורות המים"), לאה גולדברג וחוה אלברשטיין ("משירי ארץ אהבתי"), אריק איינשטיין ("יש בי אהבה"), שמוליק קראוס ("אחרי 20 שנה"), שלמה ארצי ("נוף ילדות"), נורית גלרון ("ילדות נשכחת"), מאיר אריאל ז"ל ("שדות גולדברג"), עוזי חיטמן ז"ל ("עכשיו התור לאהבה"), אהוד בנאי וריטה ("עטוף ברחמים"), נתן יונתן וצביקה פיק ("נאסף תשרי") ועוד.
בחירה מפתיעה? לא עבור בניון, שכבר באלבומו הקודם שר את "כמו חצב" של יהורם גאון. "לאורך השנים תמיד אהבתי את השירים האלה, שירים יפהפיים שהתחברתי אליהם בלב ובנפש", הוא אומר. "גם עשרה דיסקים לא יספיקו לכל מה שאני רוצה לשיר, לכן גם אין לי אף פייבוריט, אני אוהב את כולם. במקרה הספציפי הזה מי שדחף אותי ועזר לי בבחירת השירים והיה שותף זו מרים אשתי, זה התחיל ממנה. הייתי עושה את זה גם לבד, אבל לא היום".
"לא אכפת לי אם קוראים לי זמר מזרחי או ישראלי"
את בניון תופסים, איך לא, באולפן ההקלטות. "אני מקליט, אני מאוד אוהב להיות באולפן, להעלות רעיונות, לנגן קטעים אינסטרומנטליים, סתם לנגן. זו מחלה כזאת. זה המקצוע שלי, אבל אני לא עובד בזה יותר מדי, אלא אוהב את זה".
לקחת צעד אחורה מהמרוץ על לב הקהל.
"רציתי לאתגר את עצמי בחומרים ישנים, לתת את הפרשנות שלי. רציתי לשיר מהמקום שבו אני מרגיש אותם. השתדלתי לבחור את מה שאני שר בצורה הכי טבעית. הלכתי שיר שיר, כדי לא להגיע למצב של לחתוך בבשר החי ושנמצא את עצמנו בסוף בהחלטות קשות. מה שעלה אצלנו כרעיון, אצלי או אצל אשתי - הלכתי להקליט. אחד אחרי השני, עד שנהיו 12 שירים ונהיה אלבום".
במופע ההשקה, שנערך עם התזמורת האנדלוסית אשדוד (הופעה נוספת תתקיים ב-20 ביוני בלטרון מיני-ישראל), אירח בניון את דוד ד'אור למיקס ווקאלי יוצא דופן עם אלמנטים של מוזיקה קלאסית מערבית ושירת הפיוט המרוקאית של בניון. נדמה שאחרי שני אלבומים פחות מצליחים בניון שוב מחפש, ואולי גם מוצא, את הדרך חזרה ללב הקהל.
חששת ממה יגידו על עמיר בניון שנוגע בקלאסיקות של אלברשטיין ואיינשטיין?
"אין פרות קדושות. עשיתי משהו מאהבה, לא מתחכם. תמיד יהיה מי שיגיד שהרסתי ותמיד יהיה מי שיאהב. אם כבר לגעת בשירים, אז לגעת איך שאני חושב ואיך שאני מרגיש. אלה שירים שנכתבו על ידי כל מיני אנשים, על גבי כמה דורות, ובאלבום הזה הם נשמעים עניין אחד".
אם ניעזר בקלישאה – יצרת גשר בין מזרח למערב.
"אני שמח על התוצאה, שמח שיש גישור. זה אומר שקורה משהו במוזיקה לטובה, לאט לאט דברים מתאחדים ומתחברים אחד לשני".
אבל לא תמיד דברים התחברו אחד לשני אצל בניון. אם הייתם פוגשים אותו רק לפני שנתיים, סביר להניח שהייתם פוגשים אדם הרבה פחות שליו. התדמית שטיפח לעצמו בשנות השיא של הקריירה הייתה של מורד, בכל מה שרק אפשר - בשלטון חברות התקליטים והפדרציה, שגובים כספים מרווחי האמנים על מכירות אלבומיהם; בשלטון רוח השמאל על אמצעי התקשורת הממסדיים; בגלגלצ ובמוסכמות הישנות של מזרחי מול מערבי, ים תיכונית מול רוק ופופ (כשיהורם גאון השתלח במוזיקה המזרחית בניון ענה לו בשיר "סיפורו של אני אוהב אותך", שמעיד על רצון לפיוס). הוא יצא נגד שרת התרבות לימור לבנת, נגד השמאל הרדיקלי, דיבר בעד המתנחלים ובעד האביב הערבי והאופוזיציה בסוריה, ואף פנה לקרלה ברוני בנושא גלעד שליט. לבניון תמיד היה פה גדול, והוא לא פחד להגיד רק את מה שמורה לו מצפונו.
היום, מתברר, אותה "פוליטיקה של המוזיקה" היא ממנו והלאה. "זה מזמן מזמן לא מעניין אותי", הוא מבהיר. "אני עסוק בעשייה, ומה שאתה עושה ואיך זה פועל על בני אדם – לא אכפת לי. מי שחכם ומבין – מבין, ומי שיקטלג אותי כך או אחרת שיקטלג. כל אחד זכותו להסתכל איך שהוא רוצה. מבחינתי הכל זה אותו ים ואפשר לעשות הכל".
הגישה הזו מאפשרת לך לכתוב לאחרים.
"כן, כי מוזיקה זו שפה, ואפשר להתחבר למוזיקאים וזמרים בשפה הזו. אם אתה מכיר את הבנאדם אפשר למצוא מה שמתאים לו. זה כיף ומאתגר לפגוש פנים חדשות ולהקים איתם יצירות חדשות. כל השאר, הפוליטיקה, לא מעניינת".
מה דעתך על מה שאמר אביהו מדינה על גלי צה"ל בשידור בגלי צה"ל?
"זה שטויות, כי גם שם יש פוליטיקה. אם היו אומרים 'עמיר בניון הזמר והיוצר המזרחי' או 'ישראלי' – מה זה אכפת לי? אני לא בא בטענות לאף אחד מסיבה פשוטה – שכל אחד יקרא לך איך שהוא רוצה. לי זה לא משנה".
בעבר דחית את פרס אקו"ם בהתרסה. השנה זכית בו עם ישי לוי.
"כן, כי יש שמחה שמשהו שלך עושה טוב למישהו אחר. משהו שיצא דרך נשמה אחרת, צינור אחר, קיבלו וחיבקו אותו, ומבחינתי זו שמחה כפולה".
אחרי זכייה כזו, איך אתה מנטרל, שהאגו לא יעלה לך לראש?
"מי שלא מתחיל בכל פעם מנקודת האפס, בסוף הוא יסריח מעצמו ויתפוצץ מהגאווה שלו. מי שיודע הכל מראש – לא יקבל מאחרים, הם לא יפרו אותו והוא לא ינסה דברים חדשים, מבחינה אמנותית זה יקבע אותו, הוא יקמול".
איך אתה מטפל באגו שלך?
"אני מכיר במיעוט ערכי. אני חי 38 שנה בלבד, ורק אדם שמכיר בחסרונות שלו יודע מה לתקן בעצמו. מה שחשוב בחיים אלה דברים אחרים מעבר לאיך קוראים לי וכמה מפורסם אני. יש משפחה וילדים. אגו יכול לפרק בית. אחרי שמתחתנים ומביאים ילדים זה נראה אחרת. זה כמעט חוק מדעי – מי שבאמת בתוך תוכו מרגיש קטן יצליח תמיד, ותמיד יתנו לו עוד השראה, תמיד יידע להעריך דברים שיהיה מרוצה וישמח בהם".
"מרוצה זו מילה גדולה מדי"
היכולת של בניון להתחבר לציבורים גדולים נבעה במהלך העשור וחצי האחרונים מהאופן שבו הוא נגע לאנשים בלב. יש כאלה שעבורם הוא היה ונשאר מגדלור ייחודי באפלה הכללית, אבל ככל שחלף הזמן, והתקבצו האלבומים, נדמה היה שמשהו נשחק באופן שבו הוא מצליח לייצר את אותו ריגוש. או במילים אחרות: הוא התחיל לחזור על עצמו. אלא שבניון זוקף את הירידה בהצלחה בשני אלבומיו הקודמים לחובת המאבקים שניהל. "מאז התביעה שלי מול הפדרציה רוב תחנות הרדיו החליטו שעד שלא יוסדרו העניינים הם מנועים מלהשמיע אותי, למרות שאמרתי תמיד שהם יכולים לעבוד ישירות מולי ומול החברה שלי 'נבל עשור'. אז כן, היו לי שנים קשות מבחינה משפטית. זה נסגר חודש אחרי שהאלבום הקודם 'עץ על מים' יצא. הפשרה הושגה עם כל התחנות וכל הנוגעים בדבר, כולל לגבי השירים שהמאסטרים שלהם שייכים לי. אז בוא נגיד שהשמיעו שירים שכתבתי לאחרים יותר, וחיכו שייפתר העניין".
ומאז?
"מאז נראה לי שדברים השתחררו, וכן, זה לקח שלושה אלבומים. אותו יחס היה בחנויות – בגלל התביעה שלי דיסקים לא נכנסו לחנויות. אולי פחדו ממני. אז היו כמה שנים בעייתיות. מה שהיה חזק זה הופעות וקשר עם הקהל. היום, ברוך השם, אני בשקט ובשלווה עם כולם, משתדל להתעסק באמנות בלבד עד כמה שאפשר".
שילמת מחיר כבד על עמידה על העקרונות שלך.
"ואני לא מצטער לרגע. אם אצטרך אעשה את זה שוב. זה היה עניין עקרוני – שלא רק ישלמו, אלא שהכל יהיה מסודר, שמי שמשמיע אותך צריך לברר לאן אתה שייך ולשלם כחוק. היום אני חבר מן המניין בפדרציה שמייצגת את כל האלבומים שלי. נתקלתי בקשיים, אבל נתנו לי בסוף את מה שרציתי. זה גם בסדר שבתקשורת יתייחסו אליי אחרת. ביני לבין הקהל הקשר הטוב נשמר. הכל הסתדר והכל בסדר".
גם עם גלגלצ, שהתנדבת להוביל את סגירתה?
"זה מאחורי מזמן. לא כעסתי. נכון לאותו זמן הרגשתי שיש משהו פוליטי שקורה נגדי וזה הרגיז אותי. כבר הרבה זמן אני לא חש ככה, תודה לאל. אני שמח עבור מי שמושמע בגלגלצ, שכולם יצליחו וכולם יושמעו. אני ממש לא טרוד אם משמיעים אותי שם או לא. אני לא מתעסק בזה, אלא בשירים, שיגיעו לקהל כך או אחרת".
גם הזעם הפוליטי של בניון נרגע. "כשמשהו בוער בי אני אומר אותו", הוא מבהיר. "לאחרונה אני לא מרגיש שיש לי משהו מועיל לומר, שיכול לחולל משהו, ושהתוצאה שלו תהיה טובה לכלל ישראל. כל עוד אין לי מה להגיד אני מעדיף לשבת בשקט. אכפת לי מאוד ממה שקורה פה, אבל אני לא ארוץ לפוליטיקה. זה הדבר האחרון עלי אדמות שאני רוצה לעשות. זה לא כיף להיות בכותרות כל יום, תאמין לי".
אז מה עצר אותך? רק לפני שנתיים שחררת שיר מחאה חדש אחת לשבועיים.
"אלה דברים שקורים לי לבד. תאמין לי שכל זמן שהדברים נעשו – הייתה להם מטרה, זה לא היה סתם להשתולל באוויר. היום זה הרבה פחות טוב בשבילי. היום אני מבין שאפשר לעשות דברים בצורה אחרת, בלי ריח של התרסה ושל 'אני שופט אותך'".
קורים פה דברים שמצאים חן בעיניך?
"אני מאוד מבולבל, בלשון המעטה, ממה שקורה מסביבי. רובנו לא יודעים מה קורה סביבנו בכלל בעולם, ומשתדלים לשמור על קו השפיות, מחכים שיתבהרו העניינים, שנדע לאן הולכים. אני לא אתלונן כי סך הכל טוב לי במקום שנולדתי בו. להפך – קיבלתי רק טוב מהארץ ומהמדינה. להיות מרוצה במאה אחוז? אני אהיה מרוצה רק כשיבוא המשיח. עד אז מרוצה זו מילה גדולה מדי".
"ציפרלקס זה משהו שחצי עם ישראל שותה"
בניון, 38, פרץ לחיינו ב-1999 עם צמד אלבומים שסימנו אותו כתו תקן ליוצר איכותי שמחבר מזרח ומערב. הוא שילב את פיוטי בית הכנסת המרוקאי עם מוזיקת עולם, רוק ופופ. לפני כעשר שנים חזר בתשובה בעקבות אחיו, האמן והגיטריסט אבי בניון שמנגן איתו, מה שרק הגדיל את מנעד הקהל שלו. בניון יצר שירים שיישארו כאן לנצח - "כשאת עצובה", "שמחות קטנות", "שלכת" (שאותו הוא מסרב לשיר בהופעות בטענה שהוא שיר דכאוני שמדבר על פרידה וכבר לא מייצג אותו), "ניצחת איתי הכל", "הכל עד לכאן" וכמובן "עומד בשער", שהיה מהשירים שסימלו את חזרתו של גלעד שליט מהשבי.
לפני 11 שנה הכיר את אשתו מרים, 36. הוא היה אז זמר צעיר והחל בתהליך חזרה בתשובה והיא הייתה סטודנטית לספרות באוניברסיטה העברית. חברים שלה ארגנו ערב פיוטים והיא שאלה למה הם לא מזמינים את בניון. הם אמרו לה שהוא דורש סכום כסף גבוה, והיא שלחה לו מכתב קצר בו הביעה את דעתה על דרישתו הכספית. "אהבתי את העמידה האיתנה שלה על העקרונות", סיפר בזמנו, "היא לא סתם צעקה, היה לה משהו להגיד והיא אמרה אותו, אף על פי שהוא לא היה נכון לגבי".
"השיחות הראשונות בינינו היו לא סימפטיות", הודתה מרים. "הוא קצת כעס עליי בטלפון. זה היה יום שישי. כלומר, מה אתה צועק עלי לפני שבת? זה היה לא נעים". בפגישה השנייה הם כבר קבעו תאריך לחתונה. כיום הם גרים המודיעין והורים לישראל בן ה-6 ולנעמי בת ה-3. כאמור, בשנים האחרונות מרים כותבת שירים, וחלק מהטקסטים באלבומו "עץ על מים" ובאלבום "את" שיצר לישי לוי – הם פרי עטה.
האם בניון חש שהוא מקבל היום את ההערכה שמגיעה לו כיוצר? "אני לא יודע אם מגיע לי משהו", הוא ממהר להצטנע. "אני מרגיש טוב, כי החיים והמוזיקה והקהל נותנים לי המון. אני מרגיש טוב כי יש אנשים שמתחברים לאותו רגש ויש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושר מזה".
אתה היום הרבה יותר רגוע, מפויס ושלו ממה שהיית.
"יכול להיות שאני מסכים איתך. בשנים האחרונות עבדתי הרבה, הייתי עסוק בעשייה, ואני מרגיש יותר מתמיד שזה המקום שלי, שם אני אוהב לעשות את הדברים ומעדיף להיות עסוק בזה".
אבל הכל מסביב בוער – המדיניות, הפוליטיקה, החברה, הכלכלה.
"בדיוק. בגלל זה נראה לי שלזרוק גפרור למדורה ענקית לא ישנה משהו".
אתה כבר חושב על הפרויקט הבא?
"אני כל הזמן חושב מה אעשה הלאה. יש לי כל מיני דברים. אני עובד על משהו אינסטרומנטלי, על חומרים עם טקסטים, עושה כל מיני. מה שיש לי אפשרות אני מקליט. צריך לנצל את כל היום לדבר הזה".
והכדורים עוזרים?
"זה עזר לי אחרי שחבר טוב טוב שלי נהרג. היום אני לוקח אותם במינונים הרבה יותר קטנים. זה כן, עוזר לי ביום יום. אבל זה משהו שחצי עם ישראל שותה, זה ציפרלקס. היו לי שנה וחצי קשות בגלל אותו חבר, אבל דברים התחילו להסתדר, הנפש נהייתה פחות מפוזרת. אנחנו חוזרים לעצמנו לאט לאט".