באחד מימי שישי המהבילים של הקיץ התל אביבי האחרון, החום היה כה כבד שרק מעטים העזו להתרחק מהמזגן. ובכל זאת, מאות אנשים התקבצו בשעת צהריים מיוזעת ברחבה החיצונית של "התדר", המקום שהוא גם תחנת רדיו אינטרנטית וכבר שלוש שנים מכתיב את הטעם המוסיקלי הכי עדכני בעיר. הורים, ילדים, צעירים, היפסטרים ואנשים מכל המינים הגיעו כדי לחזות בפלא: ג'ינג'י פלוס בוזוקי שמשלהב את האוכלוסייה המעורבת, ממש כמו בימים הטובים של קפה אריאנה.
כן כן, טריפונס, המלך של המוזיקה היוונית, האיש שבשנות השישים והשבעים גרם לנשים לצרוח ולגברים להטיח צלחות איקרה ריקות ברצפה ולשיר בפה מלא "דירלה-דה-דה!", נהפך באחרונה דווקא למלך ההיפסטרים. אחרי "התדר", הגיעה גם ההופעה ב"פורט סעיד" בתל אביב, עם קהל כפול בגודלו. זה לא רק קאמבק, זה סיבוב חדש עם טוויסט מפתיע. קהל צעיר ומודע לעצמו, שלעיתים נדמה ששום דבר לא באמת ירגש אותו, פשוט עף לשמים.
"ידענו שיהיה שמח ואכן היה ממש ממש כיף", אומר שלומי זידן, איש מוזיקה ומבעלי ה"פורט סעיד" ו"התדר". "כבר לפני שלוש שנים 'התדר' וכל הדי.ג'יים שלו התחברו מאוד לסאונד המזרחי-יווני-טורקי מהסבנטיז. משהו בגרוב הזה הרגיש לנו מאוד נכון ועדכני, זה לא כמו המזרחי החדש שיש בו פחות נשמה. הופיעו אצלנו גם אהובה עוזרי ו'בום פם' ועוד אמנים שהם חלק מהסאונד ישן-חדש הזה. לטריפונס הגיע קהל מגוון של מבוגרים שאוהבים יוונית ושולחנות ועראק ואוזו, לצד קהל צעיר שמגלה את הסאונד הזה בפעם הראשונה. בסופו של דבר, כמה שאנחנו אוהבים מוזיקה פלצנית, כולם אוהבים לעשות שמח; ובמקרה של טריפונס זה גם איכותי, שורשי ואמיתי. הלוואי שהיו עוד אמנים כאלה בין החיים".
ואכן, יש משהו יותר אמיתי במוזיקה של טריפונס, משהו של פעם. זו לא מוזיקה שנוצרה במטרה לעשות כסף, זו מוזיקה שבאה מהשכונות, מוזיקת נשמה. אהובה עוזרי שרה על מלחמות, על אהבה, על כאב. טריפונס שר שירים יווניים מסורתיים, והוא חי ובועט גם בגיל 69.
"אני מניח שאחרי ההופעות והחפלות ב'פורט סעיד' כל אחד הולך הביתה ומקשיב למוזיקה הזאת", אומר זידן. "אנשים הגיעו לכאן עם ההורים שלהם. זו נקודת חיבור מגניבה, החבורה הצעירה פתאום מבינה מה עבר על ההורים שלהם בשנות ה-70: הייתה פה סצנה שלמה של כל הדבר הזה. אפילו האמנים עצמם עדיין לא מבינים כמה מגניבים הם היו".
לא נהניתי ככה בחיים שלי
ואכן, הרושם הוא שלטריפונס באמת אין מושג כמה מגניב הוא נחשב היום. הזמר שכבר ראה דבר אחד או שניים בחייו, שחרש את העולם עם בוזוקי, הופתע לגלות את מעריציו החדשים: "פתאום ראיתי קהל כל כך שונה, קהל מקסים ויפה. לא נהניתי ככה בחיים שלי. זאת הייתה התלהבות שונה, ושאלתי את עצמי איך האנשים הצעירים האלה מכירים את השירים שלי. הייתי המום. זה לא קהל של מועדונים, והם שרו איתי! השבוע, למשל, הופעתי באירוע של חברת היי-טק, ואיזה בחורה צעירה ניגשת אלי ואומרת לי 'אני הבאתי אותך! אני רוצה להצטלם איתך'. ואני אומר לעצמי מאיפה היא מכירה אותי בכלל? זאת הרגשה שאי אפשר לתאר. זה קהל כזה, סנובים אולי, או צפונבונים, אבל הם קיבלו אותי באהבה והתלהבות. אחרי 40 שנה אנשים זוכרים אותי ובאים להופעות שלי, זה אדיר".
ביקור בביתו הקטן של טריפונס בחולון מסביר את גודל ההפתעה שהוא חווה. זוהי דירה צנועה, ואין בה כמעט זכר לימים שבהם היה כוכב ענק. קירות הבית ריקים, ורק תקליט הוקרה אחד תלוי במטבח, מתנה שקיבל מהפרויקט "עבודה עברית" בו השתתף. מאחורי מסך הטלוויזיה נחבא לו תקליט ישן עם תמונתו על העטיפה, גלעד קטן לימי התהילה של הסבנטיז. בסלון, על הספה, נח לו הבוזוקי, נוכח כל העת.טריפונס, שמדבר עברית שוטפת עם מבטא יווני כיפי, וכמה טעויות דקדוק נסלחות, מכין לנו תה עם מרווה, או מרווס, כמו שהוא קורא לזה. "בכפר שבו נולדתי בקפריסין, איוס תיאודורוס, היו המון שיחי מרווס", הוא אומר. "היה מאוד יפה שם בהרים".
הוא נולד ב-1944 בשם ניקולאידיס טריפון, בחג טריפונס הקדוש, ומכאן שמו. בן למשפחה של עשרה אחים, שילדותו בכפר הייתה דלה מאוד. "אבא שלי היה חזן בכנסייה ביזנטית, והמוסיקה שלהם יפה מאוד. הייתי הולך אתו לכנסיה בכל יום ראשון, והוא היה נותן לי לעשות איתו חזנות. זאת הייתה תקופה של עוני אחרי מלחמת העולם השנייה. מה שהיינו מגדלים בבית היינו אוכלים. למזלי ההורים שלי היו מגדלים שעועית, אפרסקים, תפוזים, תפוחי עץ, הכל חוץ מבננות ותפוזים. והיה לנו חלב מהעזים שלנו. נעליים לבשתי בפעם הראשונה רק בגיל 12. מאפריל עד אוקטובר היינו בלי נעליים בכלל, ובחורף היו עושים לנו מגפיים מעור עבה, אבל זה היה חותך לנו את הבשר, כי לא היו גרביים".
בגיל 13 נשלח לעבוד בנגריה בניקוסיה, ויצא למעשה לעצמאות. "שלחו אותי לעבוד אצל אדם שהיה בא כל קיץ מניקוסיה לבית של המשפחה שלי, ושוכר את הקומה השנייה לנופש", הוא מספר. "האיש הזה היה אחד האנשים הכי עשירים בקפריסין. הייתה לו נגריה גדולה, אבל לא היו לו ילדים. הוא אמר לאבא שלי 'תביא את הבן שלך, אני אגדל אותו אצלי'. אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה לגור שם, ובסוף ההורים שלי אמרו לו 'לא נמכור לך אותו, אבל הוא יעבוד אצלך ומה שאתה רוצה לעשות בשבילו, תעשה. זה עניין שלך'. ככה עברתי לניקוסיה לעבוד בנגריה. הייתי גר בחדר אחד עם עוד שני אנשים. בחוץ היה צריף קטן בשביל לבשל. הייתי יוצא לעבודה בשש וחצי בבוקר, חוזר בשש-שבע בערב לפינה שלי ויוצא לצריף לבשל צ'יפס על פרימוס. הייתי מרוויח שלושה דולר בשבוע".
גם במציאות הקשה הזאת, המוזיקה הצליחה לתפוס מקום ולהפוך לכישרון שרק מחכה להתפרץ. "השירים תמיד התחברו אצלי לאוכל, כי בבית היינו עושים שולחן גדול, וגם היינו מייצרים הרבה יין, אז תמיד אחרי כוס או שתיים היינו מתחילים לשיר ולעשות שמח", מחייך טריפונס. "גם בניקוסיה, כשהייתי מבשל כל ערב בצריף, הייתי שר את השירים שלמדתי מאבא. יום אחד אני שומע מישהו צועק 'פסומי, פסומי', שזה לחם ביוונית, אז פתחתי את הדלת ואני רואה אוטו קטן ואיש שמוכר לחמים. ביקשתי לחם אחד והאיש קרא לי לבוא. הוא שאל 'תגיד יש פה מישהו ששר כל יום, אני שומע אותו, יש לו קול יפה. אתה מכיר אותו?' אמרתי לו 'זה אני', והוא שאל למה אני לא הולך להיות זמר. אמרתי לו שאין לי כסף, אני עובד בנגרות. שאלתי אותו ' יש מישהו אחד בקצה השני של הרחוב שמנגן באקורדיון, אתה מכיר אותו?' והוא ענה 'זה אני'. הוא אמר שאני צריך ללמוד לנגן על בוזוקי ולהיות זמר. 'אל תדאג לכסף. אני אקח אותך לחבר שלי שהוא מנגן ומופיע במועדון, הוא יוכל ללמד אותך'. ככה הוא הבטיח לי".
למחרת, מצויד בבוזוקי קטן ופשוט, נשלח טריפונס לניקוס, מורה שגר בקצה השני של הכפר. "הוא לקח את הבוזוקי שלו והתחיל לנגן דו רה מי פה סול, וביקש ממני לשיר את הטונים האלה. הייתה לי שמיעה טובה, וגם בגלל שידעתי מוסיקה ביזנטית שרתי בדיוק את התווים. אחר כך הוא הלך למטבח להכין משהו, ואני לקחתי את הבוזוקי שלי והתחלתי לנגן. הוא לא האמין לי שזאת הפעם הראשונה שאני מנגן, ואמר לי לחזור בעוד שבוע. בפעם הבאה הוא שאל אם אני גם שר. שרתי לו קצת ואז הוא אמר לי 'תשמע, אתה לא צריך לנגן. תעשה כמה חזרות ותתחיל להופיע איתנו'. פחדתי נורא מבעל הבית שלי ומההורים שלי, אבל הוא אמר לי לא לדאוג.
"אחרי שלושה שבועות ו-20 שירים חדשים שלמדתי, הוא לקח אותי להופיע איתם. הלב שלי דפק חזק חזק, לא היה לי מה ללבוש, רק חולצה לבנה פשוטה ומכנסיים שחורים ישנים. ההופעה הייתה במועדון קיץ ליד איה נאפה, ואני זוכר שעליתי על במה וראיתי שם 600-500 איש שהתחילו לעשות כפיים. זה היה מדהים. הופענו בשישי, שבת וראשון, ואחר כך קיבלתי 10 דולר. התחלתי ללמוד עוד שירים והמשכתי להופיע איתם. בסוף כל הופעה הייתי חוזר לניקוסיה בארבע וחצי בבוקר ומתחיל לעבוד בנגריה כבר בשש וחצי בבוקר. לא סיפרתי לאף אחד שאני זמר. יום אחד, כשיצאתי לפנות את הפסולת של הנגריה מחוץ לעיר, שהייתי סוחב בעגלה, פתאום ראיתי עמוד של העירייה ועליו תמונה שלי שכתוב עליה 'ילד הפלא הקטן'. עמדתי כמה דקות בהלם. לא מאמין. חזרתי ולא סיפרתי כלום לאף אחד. אחרי כמה חודשים, ביום שכולם מקבלים משכורת, בעל הבית קורא לי, פותח את העיתון, מראה תמונה שלי ואומר 'מי זה?', עניתי לו 'זה אני', והוא אמר 'ממתי נהיית זמר? בגלל זה תפסתי אותך ישן כאן בעמידה, כי אתה עובד בלילה".
כך הגעתי לישראל
הנגר סלח לטריפונס והמשיך להעסיקו. אבל בשנת 1966, כשהוא בן 22, החליטו שני ציידי כישרונות מישראל לייבא לארץ את הזמיר הצעיר. המוסיקה היוונית הייתה אז פופולארית מאוד, והטברנות היו מקומות הבילוי הכי רותחים. ציידי הכישרונות הציעו לטריפונס חוזה לשלושה חודשים ב"קפה אתונה" בטיילת של תל אביב, והוא שמח לעבור למדינה שבה לכל אחד יש נעליים. בהמשך קיבל הצעה מטברנה מתחרה בשם "קפה אריאנה", המקום שעשה אותו. הוא חתם על חוזה לשישה חודשים ונשאר חמש שנים. שם גם הכיר את שותפו לדרך, הזמר היווני אריס סאן. \
בינתיים, התחילו תחנות הרדיו בישראל להשמיע שירים של טריפונס, כולל הלהיט הידוע "דירלה דה דה". האמרגנים הצעירים דני יצחקי וחיים סבן (כן, ההוא מה"פאואר ריינג'רס' ומשפחת קלינטון) זיהו את הפוטנציאל הכלכלי, והחליטו להפוך את הג'ינג'י הקפריסאי לאגדה. "בזכותם נפתחה לי הקריירה. אני זוכר עד היום את ההופעה הראשונה שלי, שהייתה בבית החייל ברחובות", מספר טריפונס. "השירים שלי נהיו להיטים ואני בכלל לא ידעתי. הם פשוט רצו ברדיו, אבל אף אחד לא הכיר את הפנים שלי. הגעתי להופעה הזאת עם האמרגן שלי דני יצחקי וראינו מלא אנשים בחוץ ולא ידענו למה. דני ירד רגע מהאוטו וניסה לברר מה קורה, הוא שאל מישהו 'מה זה, מה יש פה?' והאיש ענה לו 'מה אתה לא יודע? טריפונס מופיע פה הערב!', ואני יושב לידו באוטו. אז דני אמר לי 'תשמע, לא מכירים אותך. הכי טוב בוא נרד מהאוטו, נחצה את הקהל ונלך לחדר הלבשה'. זה היה מדהים, הוא הולך לפני עם הבוזוקי, אני אחריו, ואף אחד לא יודע מי אני. אחר כך, כשעליתי לבמה, שרתי את השיר הראשון, המעריצים קפצו לבמה והמשטרה עצרה את ההופעה. התבאסתי, הייתי בטוח שלא נקבל את הכסף, אבל למחרת הבעלים של המקום בא ליצחקי ואמר לו 'קח את הכסף של ההופעה, אני רוצה שתביא אותו גם בשבוע הבא'. לא האמנו".
לפני שנתיים קובי פרץ עשה היסטוריה כשנחשב לזמר הישראלי הראשון שכובש לבדו את היכל נוקיה. אלא שהאמת היא שטריפונס עשה את זה עוד הרבה לפניו. הוא כמובן לא יטען לתואר וגם לעולם לא יתווכח, אבל העובדות הן שבשנת 1971 טריפונס מילא לבדו את האצטדיון ביד אליהו. "10,000 איש צעקו את השם שלי, ואני כולה בן 27, לא ידעתי מה קורה בכלל. עשינו היסטוריה", הוא אומר ומביט באושר בתמונות מאותה תקופה. "והתספורת הזאת, אני הבאתי אותה לארץ, קראו לזה תספורת טריפונס", הוא מצביע על תמונה שבה ניתן לראות בלורית מסורקת לאחור, ושיער עבות שמכסה את העורף.
C.jpg "אייל גולן, טריפונס, השקה (צילום: אלעד דיין)")
אחרי שהגיע לטופ הישראלי, בעידוד יצחקי וסבן, טריפונס יצא לכבוש גם את אמריקה. בתחילת שנות ה-80 הוא נסע לניו יורק והתחיל להופיע עם אריס סאן, עד שהקים להקה משלו. כמעט שלושים שנה הוא נשאר על הקו ניו יורק-ישראל-קפריסין, שם מתגוררים ילדיו, שאמנם גדלו בישראל אבל את חייהם הבוגרים מבלים באי הסמוך. הגדולה (45) היא זמרת ומלכת יופי קפריסאית בדימוס, והבן (43) הוא בעל חברת תמרוקים מקומית. אשתו, קפריסאית שנשואה לו כבר חמישים שנה, העדיפה להישאר בביתם המשותף בברוקלין. טריפונס, מצידו, בחר להפסיק בשלב מסוים את כל הנסיעות, וב-2009 החליט לחזור לישראל, אותה מדינה שמעולם לא נתנה לו תושבות קבע. "הלב שלי תמיד היה פה", הוא אומר ומוציא את תעודת הזהות המיוחדת שלו, שעליה כתוב "תושב ארעי". "ויתרתי על המון דברים בשביל לחיות בארץ. הסכמתי עם עצמי לבוא לחיות כאן לבד, בלי האישה ובלי הילדים. אפילו אוטו אין לי פה".
איך נראים החיים שלך כאן היום? אתה חי ברווחה יחסית?
"אני לא יכול להגיד שזו התקופה שהייתה לי בשנות ה-70 וה-80, אבל ברוך השם, מה שאלוהים שולח אני מקבל. אני לא אבוא בטענות אם אין מספיק עבודה. היו חודשים שישבנו בבית, אבל לפעמים יש עבודה ברוך השם. השנה אצל כולם היה חלש. יש כמה הופעות בחודש, אבל זה כמו רוח: אי אפשר לדעת מה יהיה".
מי שאולי מרפדים במעט את חשבון הבנק שלו הם התמלוגים מהלהיט ההיסטרי שהנפיק ביחד עם אייל גולן, "פיצריקה", שעד היום מושמע בכל חתונה ישראלית שמכבדת את עצמה. "היה לי את השיר הזה כבר שנתיים", הוא מספר על לידתו של הדואט, "השמעתי אותו לאשתי ואמרנו שזה מתאים לארץ. לא הופעתי איתו ולא שרתי איתו. רציתי לשיר אותו עם אייל גולן. אני לא מכיר אותו, אבל אמרתי שאני רוצה לעשות את זה איתו ושאם הוא לא יסכים, אני אעשה את זה ביוונית. ישבתי אצל המפיק המוסיקלי תמיר צור, השמעתי לו את השיר והוא מיד צלצל לאייל גולן ואמר לו 'יש לי שיר פצצה, זה דואט אמנם, אבל זה עם טריפונס'. גולן אמר שהוא בא עכשיו, הגיע לאולפן ותוך יומיים היה לנו את השיר. הוא אמר לי שההורים שלו גדלו עלי. אגב, רוב השירים שלו הם שירים יווניים, גם שיר השנה שלו 'אני לבד יושב לי' זה לחן יווני".
מה לדעתך יש בשירים היוונים שכל כך מדבר לישראלים?
"אני אומר שיש לזמרים בארץ מזל שהם יכולים לקחת את כל הלחנים היווניים ולעשות איתם להיטים. אני דווקא אוהב את המוסיקה הישראלית האותנטית. יש מוסיקה ישראלית מאוד יפה, אני שומע הרבה חווה אלברשטיין, בני אמדורסקי, להקת הנח"ל".
45 שנה אתה על הבמות בישראל, מה השתנה כאן?
"היום אין מועדונים. בזמנים שלנו היו מועדונים של משפחות, אנשים היו באים עם הילדים בשבת בצהריים, יושבים ב'אריאנה', שומעים מוסיקה, אוכלים ונהנים. היום תראי לי מקום אחד כזה. יש מועדונים, אבל זה לא אותו דבר. ב'אריאנה' היית יושבת בשולחן ולפני שאת מזמינה היו מגיעים כל המזטים, איקרה, חומוס, טחינה, סלט חצילים. הכל. היום אין את זה. פעם היה לנו קשר יותר טוב עם הקהל: היו באים לדבר איתנו. מאז היחס השתנה. בעיקר, פעם אנשים היו יותר ישרים. מילה של בן אדם הייתה מילה. לחיצת יד הייתה חוזה. היום אי אפשר לסמוך על אנשים ואין אמון בכלום".
יש לך עוד כוח להופיע?
"ברור. אני יכול להופיע לפחות שעתיים, אני אוהב את זה, אני אוהב לשמח. יש לי עוד הרבה כוח. אני ספורטאי, מתאמן כל יום עם מכשירים, ואחר כך מתאמן על הבוזוקי ובשירה. אני עובד על חומרים חדשים, לומד כל הזמן. לא אפסיק להופיע".
וברחוב הישראלי אתה מרגיש כוכב?
"מזהים אותי הרבה. אם נרד עכשיו למטה, שלושים אנשים ירצו לבוא להגיד לי שלום. אבל אני מרגיש שאני טריפונס, בסדר, כמו כל בן אדם אחר. אצלי אין עשיר או עני או מפורסם או מיוחד. כולם אותו דבר".