אגם בוחבוט סיימה את אחת מההופעות שלה מול מפונים מיישובי עוטף עזה והתחילה, כמו אחרי כל הופעה, להצטלם עם ילדים מהקהל. הילדה האחרונה בתור ביקשה ממנה בקשה מיוחדת. "היא שאלה אותי, 'אני יכולה לספר לך את הסיפור שלי?'. היא רצתה לשתף אותי במה שהיא עברה", מספרת בוחבוט. "אמרתי לה, 'בטח!'. ישבתי איתה בצד, והיא סיפרה לי בגבורה. היא יודעת מה קרה, היא יודעת מה היא עשתה. היא סיפרה לי שהיא איבדה את סבא וסבתא שלה, ושיש לה חברה שחטופה בעזה. היא סיפרה לי את זה והיא לא בכתה, אני התחלתי ישר לבכות. הייתי פשוט בהלם, מטורף שזו המציאות שהילדים האלה יצטרכו לחיות איתה כל החיים".
את בוכה הרבה לאחרונה?
"כן. שמעתי סיפורים ורציתי להיות חזקה בשביל השורדים, לתת להם כוח, כי אם הם מדברים על זה ככה, בגבורה כזאת, אז אני אבכה עכשיו? ואז הייתי נכנסת לאוטו ומתפרקת".
את בוחרת איפה להופיע או שאומרים לך?
"אני עושה מה שאומרים לי, אבל אנחנו נעשה כל הופעה שאנחנו יכולים להגיע אליה. אתמול הייתי באילת בשלוש הופעות, בבסיס צבאי, מול מפונים ומול הנוער, בשבוע הבא אני בטבריה. לא הייתה פנייה שסירבנו לה, אני משתדלת להגיע לכולם".
אז אני לא כמו כולם
לאחרונה הוציאה, יחד עם סטטיק, את השיר הרשמי של צה"ל למלחמת חרבות ברזל, "יחד תמיד". השיר, שאתם בטח מכירים את השורה החוזרת שלו "זה קטן עלינו", יצא בימי הקורונה וחזר לסבב חדש של ויראליות בתקופה הנוכחית. "שמנו לב שהשיר צבר תאוצה בטיקטוק וקיבל משמעות אחרת פתאום", מספרת בוחבוט. "הבנו שאנשים חוזרים לשיר הזה ונאחזים בו. המפקדת שלי אמרה שכדי לעשות את זה צבאי, צריך לגייס את כולם למילואים: את סטטיק, את ג'ורדי, את יוני גירץ, שביים, כולם היו על מדים. שִכתבנו את הטקסט שיתאים לצבא, הרגשתי שהמילים 'קטן עלינו' לא מתאימות וקצת מקטינות את המצב, כי הרי זה לא קטן עלינו מה שקורה פה. סטטיק הוסיף קטע על החיילות, שגם זה מדהים. השיר הוקלט שבוע וחצי אחרי שהתחילה המלחמה, אבל אז התקבלו בכל יום בשורות קשות ודובר צה"ל עיכב את יציאת השיר בכל פעם. מרגש אותי מאוד שזה ייחשב כשיר הרשמי של המלחמה הזאת".
פרט להופעות, בוחבוט לא מקדמת פרויקטים משלה בימים אלה – בניגוד לקולגות שלה בתחום, שרבים מהם עובדים במרץ ומוציאים שירים חדשים. הסיבה, לדבריה, היא לא מגבלות היותה חיילת. "כרגע במלחמה אני מעדיפה שלא", היא אומרת.
את לא מוציאה שירים חדשים בכוונה?
"כן. הרגשתי שיותר חשוב לנצל את הזמן הזה ולהופיע מול אנשים שצריכים את זה מאשר להיכנס לאולפן ולהוציא שיר".
סביבך התעשייה המשיכה לעבוד.
"אני חושבת שכולם הוציאו שירים חדשים. שלחו לי מלא שירי מלחמה כאלה, אבל הרגשתי שזה מוזר, לא יודעת, זה קצת ניצול ציני של המצב. איך כבר הספקנו לכתוב שירים? איך הספקנו לעבד בכלל את כל מה שקרה, לכתוב, להפיק, להלחין וללכת לאולפן? באיזה זמן? אין אוויר לעשות כלום, אז איך אפשר?".
הקולגות שלך חזרו לאיזו שגרה, לקמפיינים, לקידומים. חושבים על "היום שאחרי".
"כל אחד ואיך שהוא מרגיש בתקופה הזאת. יש לי עכשיו קמפיין שנעצר, אני אפילו לא חושבת עליו. זה מוצר טיפוח חדש שנושא את שמי והיה אמור להיות מושק בחודש האחרון, כולל פרסומת בטלוויזיה. המנהלים שלי רצו להוציא משאית ולחלק למפונים, אבל לא רציתי, הרגשתי שזה לרכוב על המצב".
אבל אגם, כולם עושים את זה.
"בסדר, אבל אני לא כמו כולם. זה מותג שעדיין לא יצא, אם זה היה מותג קיים הייתי הולכת, עושה הכל, אבל לא יודעת, אני מרגישה שלהשיק את הדבר הזה על הגב של חלוקה למפונים זה לא מתאים".
את נותנת את הקול שלך למלחמה הזו – ומעבר לזה את לא מקדמת את עצמך בשום צורה?
"נכון, כי כרגע זה לא מה שחשוב, באמת, זה לא מה שחשוב. אנשים חטופים נמצאים בשבי, אנשים נרצחו בבתים שלהם".
בשבוע הראשון של המלחמה לא יצאתי מהבית
ב-7 באוקטובר ישנה בוחבוט בראש העין, אצל בן הזוג שלה, השחקן בר ברימר. "באותו הלילה לא ישנתי. לא הרגשתי טוב, הייתה לי דלקת ריאות ונשארתי ערה עד הבוקר, הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי את זה בלייב. נכנסתי לאיזה התקף חרדה קטן, פתאום התחילו לי נמלולים בידיים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".
זו הפעם הראשונה שזה קורה לך?
"כן. אומנם אני גרה בבאר שבע, אבל עד היום ההורים שלי לא נתנו לי להבין יותר מדי מה זו מלחמה. בגלל שלא ישנתי כל הלילה, נרדמתי ושוב התעוררתי, ובכל פעם שאלתי את בר, 'הכל טוב? זה נרגע? הכל סבבה?', ובכל פעם שקמתי זה החמיר והחמיר. בשבוע הראשון ממש לא תפקדתי".
בוחבוט חזרה מיד לבירת הנגב, לבית הוריה. "הרגשתי שאני חייבת להיות ליד ההורים שלי, אפילו שיש שם יותר אזעקות ופחות בטוח. איך שהגעתי הביתה כבר התחלתי להרגיש יותר טוב. לאבא שלי יש סופר, אז ביומיים הראשונים הוא לא עבד. היינו הרבה בבית, אני, אמא שלי ואחי הגדול רון. הימים הראשונים היו מאוד מפחידים. באופקים, לידנו, היו מחבלים".
חששתם?
"השבוע הראשון של המלחמה אצלנו בבית נראה ככה: פותחים את הדלת, ישר סוגרים. דאגתי שהבית יהיה תמיד נעול, שהחלונות יהיו סגורים. הממ"ד זה החדר שלי והוא תמיד סגור, היינו יוצאים קצת למרפסת לנשום אוויר וישר סוגרים. בשבוע הראשון לא יצאתי מהבית, גם לא לצבא. אף אחד לא ידע מה עושים, מותר להופיע? מותר לצאת מהבית בכלל?".
יש לך קשר אישי למישהו שנפגע בשבת השחורה?
"שני תאורנים של הפסטיגל, גלי וזיו, שהכרתי בשנה שעברה ומאוד התחברנו, חטופים בעזה. אנחנו מחכים להם, מדברים עליהם כל הזמן בקבוצת הוואטסאפ של הפסטיגל, מתעדכנים ושואלים מה קורה עם המשפחות שלהם".
יש בי משהו
בוחבוט בת 20, אבל נשמעת כמו בחורה עם ניסיון חיים של בת 40. היא לא מחפשת ליצור כותרות ורוצה להתעסק רק במוזיקה. ב-12 השנים שבהן היא חלק מהתעשייה היא כבר חוותה וראתה הכל. "גדלתי לזה, אני לא זוכרת את החיים שלפני. יש לי רק תמונות", היא אומרת. "היה לי הרבה מאוד זמן להבין מה נכון לי, מה לא נכון לי, במה אני כן צריכה להתעסק, במה אני לא צריכה להתעסק, במה להיות מרוכזת".
במה את לא צריכה להתעסק?
"אני לא צריכה להתעסק בשיט הזה של, נגיד, למה אני לא מנצלת את ההופעות ליחסי ציבור. לא יודעת, זו העבודה של המנהלים שלי, זו לא העבודה שלי. אני עסוקה בלתת את כל כולי, לקרוע את התחת, לעבוד קשה, לשיר, להיות הכי נחמדה בעולם לקהל שלי שאוהב אותי. זהו, זה מה שאני צריכה להיות עסוקה בו, ושום דבר חוץ מזה".
עברו המון שנים מאז שהיית בת 8 ב"בית ספר למוסיקה", אבל נדמה שהילדה הזו מלווה אותך עד היום.
"הייתה תקופה שזה עצבן אותי שהזכירו לי את זה כל הזמן. אמרתי, 'די, אני כבר חיילת! שישכחו מזה, כבר עשיתי כל כך הרבה דברים מאז'. אבל אז הבנתי שזו מי שאני, ושיש בי משהו, למרות שהתבגרתי, שמזכיר להם את זה כל הזמן. היום אני מוקירה את זה ואומרת, 'בוא'נה, הייתי כולה בת 8, ועד היום זוכרים את זה! זה מטורף, כל הכבוד לי!'".
לצד היתרון שבהתבגרות תחת אור הזרקורים – אין ספק שיש גם כמה חסרונות. "גדלתי לעיני כל המדינה, גבהתי, רזיתי, השמנתי. בהתבגרות הזאת לרוב דיברו על החיצוניות, לא על הפנימיות. אני לא יודעת איך כל אישה הייתה מתמודדת עם זה שמבקרים אותה כל הזמן על איך שהיא נראית, במיוחד בגיל מאוד צעיר. כשיצא הפרק הראשון של 'בית ספר למוסיקה', התגובה הראשונה שקראתי הייתה, 'וואי, איזו ילדה שמנה, למה ההורים לא עושים עם זה משהו?'".
זה ביאס אותך?
"חד-משמעית כן, ברור, זה מבאס, זה לא כיף. אבל למדתי לחיות עם זה".
איך ההורים שלך התמודדו עם הביקורת על המראה החיצוני של הילדה שלהם?
"לא היה אישיו. הם תמיד אמרו לי, 'את הכי מדהימה שיש, את הכי יפה בעולם, אם משהו מפריע לך, אם את מרגישה שאת רוצה לעשות שינוי, תגידי'".
היום את שלמה עם איך שאת נראית?
"אני אוהבת את מה שאני רואה במראה, אני שלמה. יש תקופות שלא, וגם אז אני יודעת שהכל בר שינוי. למדתי שזה בסדר גם לקום בבוקר ולהגיד לפעמים, 'מממ, פחות אוהבת'".
מדורי הרכילות אוהבים לעסוק בקשר שהיה – ונגמר – בין בוחבוט לבין שני אנשים מרכזיים מאוד בתעשיית המוזיקה: האחת היא נועה קירל, שהייתה חברה של בוחבוט בעבר. למרות הניסיונות החוזרים למתג את השתיים כאויבות או כמסוכסכות, בוחבוט מקפידה להדגיש בראיונות שאין לה שום דבר נגד קירל.
משווים ביניכן לא פעם.
"אני לא מבינה את ההשוואה הזאת, באמת, אני לא חושבת שאנחנו עושות את אותה המוזיקה. שתינו זמרות צעירות שעושות פופ, אבל הכל שונה בעיניי".
הייתן חברות. אתן בקשר היום?
"לא. היה ונגמר".
למה זה קרה?
"אני לא יודעת להגיד, זו שאלה שצריך להפנות אליה. זה לא היה מצדי ואני עד היום מפרגנת לה, אני חושבת שהיא מדהימה ואני מאחלת לה הכי בהצלחה בעולם".
האדם השני שבוחבוט התרחקה ממנו הוא משה פרץ, שהיה המנטור שלה ב"בית ספר למוסיקה" וליווה את הקריירה שלה שנים ארוכות. בתחילת השנה נפרדו השניים מבחינה מקצועית, ומאז פורסם שהדברים הגיעו לכדי מאבק משפטי.
אנחנו באווירת סלחנות ואחדות, אולי יצא לכם להגיע לאיזשהו הסדר, ברוח התקופה?
"האמת שלא".
זה מבאס אותך?
"כן. אני אוהבת את משה, אני אזכור כל החיים את מה שהוא עשה בשבילי. הוא היה שם בשבילי עשור ואני אעריך אותו כל החיים. יש לו את המשפחה הכי מקסימה שיש ותמיד תהיה לו פינה אצלי בלב".
את מקווה שתצליחו ליישר את ההדורים?
"בטח, מקווה מאוד".
שכל אחד מאיתנו ירגיש את הלבד שלו
בוחבוט וברימר בזוגיות כבר קרוב לשלוש שנים. היא בת 20, הוא בן 26, כל אחד מהם גר אצל ההורים, ולמרות שהקשר מתקדם נפלא והאהבה בשיאה, מגורים משותפים עדיין לא עומדים על הפרק, לפחות לא בחודשים הקרובים. "אני מרגישה שיש לנו סיכום כזה בינינו, שאף פעם לא דיברנו עליו, שאנחנו יודעים שכל אחד מאיתנו צריך קודם כל לעבור לגור לבד לתקופה. שכל אחד מאיתנו ירגיש את הלבד שלו ואיך זה לא לגור עם ההורים, לעשות לעצמו כביסה, להכין לעצמו אוכל, לעשות קניות ולהיות אחראי, לפני שזה הופך להיות הכי זוגי שיש".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אם אני צריכה לנחש, אז בעתיד הקרוב את מחפשת לך דירה בתל אביב, עוברת לגור לבד, בר עובר לגור לבד בדירה אחרת באותו רחוב – ואחרי חצי שנה אתם מאחדים כתובות.
"יש מצב, כן. אני אוהבת אותו הכי בעולם, אני ארצה לעבור לגור איתו ואני ארצה שהקשר שלנו רק ימשיך להתחזק".
איך הזוגיות עובדת עם המרחק, הצבא, החיים?
"זה עובד, אבל זה מאוד קשה. בר נותן את כל כולו, לפעמים הוא מגיע אליי מאוחר מאוד בלילה וקם מוקדם מאוד ללימודים או לצילומים בשביל שנהיה ביחד. כשהתחילה המלחמה מאוד פחדתי, אז הוא היה בא איתי להופעות".
אחרי שירות צבאי מלא, בעוד חודשיים עתידה בוחבוט להשתחרר מצה"ל. "לפני המלחמה חיכיתי לזה, כי יש משהו מאוד מרגש בלסיים משהו ולהתחיל תקופה חדשה. היו לי הרבה תכנונים, רציתי לטוס, להתחיל לתת בראש בקריירה, להוציא שירים ולהקליט, להיות כל הזמן רק בזה. חשבתי לעבור לתל אביב, כי חצי מהיום שלי אני על הכביש. בתור אומנית שצריכה להיות רעננה, זה לא קל. אני כבר 11 שנה על הכביש, אני חיה בכביש, יש לי כרית ושמיכה, תיק איפור, מראה באוטו, הכל. היו לי הרבה תכנונים, אבל כרגע אני לא חושבת על כלום. כשהמלחמה תיגמר אני אתכנן מחדש".
את רואה את האור?
"כן, אנחנו נעבור את זה, בעזרת השם. יש לנו את המדינה הכי יפה בעולם ואני מאמינה בנו, בצבא שלנו ובאזרחים שיעשו הכל בשביל שיהיה פה בטוח שוב".
צילום: אור דנון | סטיילינג: ראובן כהן | איפור: דנה כפיר | שיער: עידן בקשי | הפקה: טל פוליטי