הערצתי את חיים חפר ז"ל עוד לפני שידעתי איך הוא נראה ושיש בכלל איש כזה. בגיל 7, בחג העצמאות בקיבוץ, אבא שלי ניגן באקורדיון ואמא שלי חילקה שירונים של ערב שירי תש"ח ופלמ"ח, ובכל השירים (חוץ מבשיר "הרעות" של חיים גורי) היה כתוב: מילים: חיים חפר. בקושי הבנתי אז מה זה אומר לכתוב שיר, וכשהבנתי לא קלטתי איך אפשר שאיש אחד יכתוב כל כך הרבה שירים יפים, שכל מי שמסביבי שר בכזו התרוממות רוח, איך אפשר? אבל עובדה שאפשר, ול"חמישיה הקאמרית" אפילו היה מערכון על חידון צה"ל שהפאנץ' שלו הוא שבתשובה לשאלה "מי כתב את השיר?" דב נבון לוחץ באופן אוטומטי על הזמזם ועונה "חיים חפר". אז הן אפשר.
והן אפשר שבג'יפ שעבר, ונסע היום לבית הקברות בכפר האמנים עין הוד, מתה ארץ ישראל האמיתית, מתה תש"ח, מת הפלמ"ח. כי עבור מי שאוהב שירים ומוזיקה, חיים חפר היה התנ"ך. הבסיס. הקבוע שממנו מתחיל הכל. היוצר ששם מילים בפה של מדינה שלמה, תנועה ציונית גדולה, אומה שקמה על רגליה והחלה לצעוד והיתה צריכה שמישהו יזכיר לה על מה ואיך היא נלחמה ואיך אחרי שנולדה חיים את החיים. חפר, יחד עם דן בן-אמוץ, היו גם יוצרי הבידור השנונים ביותר שלה (שלנו) בשני העשורים הראשונים שלה. נכון, נעמי שמר אהבה את ארץ ישראל לא פחות ממנו. נכון, נתן אלתרמן נחשב לגדול ממנו. נכון, הוא זלזל באלה שבאו אחריו או במקביל לו - דן אלמגור המדהים, יורם טהרלב שכבר מזמן זכאי לפרס ישראל, ואהוד מנור המקסים. אבל עדיין, חיים חפר היה ענק שבענקים. איש שיחיה לנצח בזכות שיריו האל-מותיים, והיה עונג גדול לראות אותו נהנה מכבוד אחרון במופע משיריו לפני פחות משנה.
העליב את המרוקאים
אבל אליה וקוץ בה. כי חיים חפר היה באמת שייך לדור אחר, דור הפלמ"ח, דור המייסדים, המקימים, מלכי הארץ, נסיכי ישראל, יוצרי התרבות הישראלית ומכתיבי ההגמוניה האשכנזית-מפא"יניקית-פלמ"חניקית שלה, וכמו יצחק רבין ז"ל, גם הוא אהב להגיד דברים באופן ישיר, אמיתי, כן ולעיתים בוטה. חפר היה ממייסדיו ומסמליו של דור שבו ביטויים כמו "פוליטיקלי קורקט" נשמעים במקרה הטוב כמו פאנץ' מ"ילקוט הכזבים" או במקרה הרע כמו קללה ברוסית. דור שבז לגינונים, להוד, להדר, לצביעות, לכאילו ולכמו, דור של גברים אמיתיים, שאומרים לך בפרצוף בדיוק מה הם חושבים עליך, גם אם זה לא נעים לשמוע.
אנשים כמו רבין, שהלך לפוליטיקה, התרככו עם השנים. אבל לא איש כמו חפר. הייתי מהאחרונים שראיין אותו, ובראיון הזה ובראיונות עם אחרים, הוא לא חסך לשונו ושבטו. איפה שצריך לתת בראש הוא נתן, איפה שצריך לחתוך הוא חתך. ומי שנעלב מחפר באמת לאורך השנים, היו אנשי המוזיקה המזרחית, הים תיכונית, ובני עדות המזרח ויוצאי צפון אפריקה. לאורך השנים הקפיד חפר להעליב חלק מבני עדות אלה ואת המוזיקה המזרחית. בראיון בשנת 2002 הוא טען שהמרוקאים לא תרמו לתרבות הישראלית הרבה מעבר למופלטות ותרבות הקברים ושהתימנים ועיראקים תרמו הרבה יותר מהם. בדומה ליהורם גאון, עשה חפר הבדלה בין זמרים מזרחיים כמו ג'ו עמר וזהר ארגוב לבין זמרים שבאו אחריהם. חפר אמר שעמר הוא איכותי ושלארגוב היה פיוט בשירים. הוא השווה אותם ללהיט "לכל אחד יש" של שלומי שבת וליאור נרקיס (אותו כתב אגב עוזי חיטמן האשכנזי) וטען שמדובר ב"מילים שבחור אומר לבחורה ברחוב; עוני של שפה ועוני של רגשות".
תקע למזרחית
לעומת זאת הזכיר חפר שהוא עצמו כתב שיר למנגינה בוכרית עבור אלי לוזון, אותו כינה בהומור "הבלונדיני ההוא". שיר מזרחי מפורסם שחיים חפר חיבר הוא "בבוכרה היפה" ששר במקור אריק לביא. וכאשר יהורם גאון אמר את מה שאמר בשנה שעברה על המוסיקה המזרחית, חיים חפר הצדיק אותו ואמר לגלי צה"ל: "זמרי המוזיקה המזרחית לא יודעים מה הם שרים וסתם ממציאים חרוזים. יש מוזיקה מזרחית שהיא שטחית ורדודה, אני פשוט מתבייש...האנשים שכתבו את השירים האלו מעולם לא קראו אבן גבירול, ובשבילם זהו רק שמו של רחוב. העניין הוא שאנשים פשוט בורים בידיעת עולם, שמחליטים לכתוב חרוזים". לדברי חפר, לא מדובר במוצא העדתי של המוזיקה: "שושנה דמארי לא באה מוורשה, כמוה גם יפה ירקוני. אין שייכות למוצאם של האנשים, גם אשכנזים שרים מוזיקה רדודה", והוסיף: "מוזיקה מזרחית יכולה להיות איכותית - כשמרגול מבקשת מרחל שפירא לכתוב לה, התוצאה היא שיר יפהפה כ'חומות חימר'".
מאז, כאשר החודשים חלפו וגל ההיסטריה סביב הפופ הים תיכוני הקליל התמתן, הצדיקו את דבריו של יהורם גאון עוד רבים. האם זה אומר שחיים חפר צדק בנוגע לאבחנות המוזיקליות שלו? אולי, ואולי לא. יש כאלה שיגידו ששיר פופ קליל יכול להיות מצויין לא פחות ממקאמה פוליטית מורכבת וסוערת. אבל זה עוד בסדר. מה שפחות בסדר, הוא שחיים חפר שכח להתנצל בפני המזרחים והמרוקאים. אני מבין אותו, הוא לא מהדור שמתנצל, זה גם לא היה באופי שלו, ובכל זאת, הוא יכול היה לבקש סליחה, סליחה אחת קטנה. אני בטוח שאלה שבעבר נעלבו ממנו היו סולחים לו.