"זאת לא אותה המדינה זה לא אותו החדר": כבר 20 שנה שירון שילון הוא במאי ב"ארץ נהדרת", עושה סרטים דוקומנטריים ופרסומות, וגם הבמאי של שלמה ארצי שמלווה אותו לכל ההופעות. בספטמבר בשנה שעברה הוא נסע עם ארצי והלהקה לשדרות להופעה בלתי נשכחת שכמעט בוטלה בגלל איומי חמאס. שבועיים לאחר מכן פרצה המלחמה, והתיעוד מאותו ערב חד-פעמי הפך לסרט "לב שבור לרסיסים" (הערב, שני, אחרי "החיים הם תקופה קשה", קשת 12). בסופו של דבר יצא מסמך עצוב-שמח שמספר על החיים שקדמו לשבת השחורה, על האנשים המאושרים של העוטף שחגגו מבלי לדעת שעולמם עתיד להתהפך עליהם - ובעיקר על הישראליות הזאת שנראית רחוקה וכל כך התגעגענו אליה.
רגע לפני שידור "לב שבור לרסיסים", שוחחנו עם שילון על תהליך היצירה של הסרט. "הוא נולד במקרה. היו מתוכננות בשדרות שתי הופעות שנדחו מטעמים ביטחוניים במהלך השנים, אבל מאוד רצינו להגיע לשם", מספר בריאיון ל-mako. "ביום ההופעה בשדרות הופצו ידיעות שחמאס הודיע שהוא הולך לפוצץ את ההופעה. הם פרסמו סרטונים שהם מטעינים את הפגזים והטילים, שמו תמונה של שלמה בלי הראש שלו ואמרו שהם מגיעים לפוצץ את המסיבה. לא התייחסנו לזה כל כך, המשטרה וראש העיר אמרו לשלמה: 'הם תמיד מאיימים'. היה משהו מרגש באוויר, זאת הייתה הופעה טובה של שלמה. אנחנו מצלמים כל הופעה, אבל היא הייתה מאוד שמחה ומשוחררת, מההופעות האלה שאתה נוסע חזרה הביתה וזה נשאר בך".
"שבועיים לאחר מכן קרה היום הנורא ביותר", ממשיך ירון, "יצרתי קשר עם חברים מחדשות 12 וביקשתי מהם להתנדב, עשיתי כתבה על ידין גלמן וביקשו ממני לעשות כתבה על שלמה. בשבוע הראשון של המלחמה הוא התנדב, פגש פצועים ושר בשבעה של חיילים שנהרגו. בריאיון שעשיתי איתו בדרום נזכרנו בהופעה בשדרות. צפיתי בחומר הגלם של ההופעה וזיהיתי אנשים שכבר לא איתנו, זה היה מצמרר. היה לי ברור שאני חייב לערוך את ההופעה הזאת. בכל שיר הקהל מצולם ובאיזשהו שלב הזמר כבר לא היה העניין".
"השלב הבא היה להביא את שלמה לאולם קולנוע", מסביר ירון, "זה היה נראה לי כמו סרט קולנוע ולא הופעה. הרי בדרך כלל בהופעה רואים את הקהל מוחא כפיים ושר ומתקדמים הלאה - פה הם אלה שסיפרו את הסיפור. חוץ מהמופע בשדרות יש בסרט מספר רגעים מהופעות במהלך השנה בבארי, בים המלח ובאופקים. תוך כדי ההופעה רואים איך היינו ומה נהיה מאיתנו. הסרט הוא בעצם מסמך או כמו ששלמה קרא לו, 'בלוז על חיינו', על השנה הזאת".
זה בטח היה מורכב לחזור לאותן תמונות שמחות של האנשים שעולמם התהפך עליהם מעט אחרי.
"עבדנו עם עיניים רטובות כל הזמן. אתה לא עורך הופעה אלא את הרגשות שלך, זה לא נותן לך מנוחה ואתה רוצה לשים על המסך כל אדם שהיה שם. באיזשהו שלב התלבטנו אם אנחנו אומרים וממסגרים את האנשים שכבר לא איתנו או נותנים לצופה להבין. לא הדגשנו למעט את אופיר ליבשטיין ז"ל שהיה ראש מועצה שנרצח כשיצא להגן על המושב שלו. היו עוד בקהל, פנינו למשפחות והיו אנשים שזה היה קשה להם ואני מכבד את זה. אני רוצה שהקהל יראה את הסרט ויחווה את זה, לא יעסוק בניחושים. כל מי שהיה שם ונשאר בחיים חווה דברים איומים. זה נעשה בהמון רגישות".
"היו בהופעה קיבוצניקים וגם דתיים ונשים עם כיסוי ראש, היה קהל מגוון וכל כך ישראלי. כולם שרים את אותם שירים", נזכר שילון בהופעה בהתרגשות. "זאת הייתה ההשתקפות של ישראל בשעתה הלא טובה, בזמן הפילוג ורגע לפני המכה הכי גדולה שחטפנו. לכן זה סוג של מסמך לא מדובר, אנחנו לא עוסקים בלהסביר, אני לא עיתונאי או חוקר, אני רוצה להראות רגשות ואנשים".
"זו הייתה הופעה מקסימה ושמחה שלא תחזור על עצמה עוד פעם. שלמה הופיע מעל 40 הופעות מאז, זה לא אותו הדבר, כל הזמן הולך על קצות האצבעות" הוא מספר. "השיר הכי שמח שיש 'מלך העולם', שההורים היו מתחבקים ושולחים לילדים שלהם הפך לשיר זיכרון. 'שדות של אירוסים' הפך שוב להמנון 40 שנה אחרי שהוא נכתב, 'זאת לא אותה המדינה זה לא אותו החדר'. השיר 'יותר מזה אנחנו לא צריכים' שמופיע בכל הופעה עם התמונות של החטופים ומספר הימים שהם בשבי. כשאתה מקשיב למילים אתה מבין מה הן מתארות".
כבמאי רצית שהצופים יסיימו את הסרט בתחושה מסוימת שתלווה אותם. למה כיוונת?
"זה סרט רועש אבל יש בו המון שקט. בחרתי את השיר 'תתארו לכם', אבל לא את גרסתו השמחה. מדובר בשיר של תקווה, וזאת הפעם היחידה בסרט שהצילומים מההופעה בשדרות מופיעים בצבע, אנשים מתחבקים ושרים. בחרתי לסיים את זה בצורה מינימליסטית ושקטה. זה שקט שיש בו תקווה, אבל הוא עצוב. אנחנו ממשיכים להופיע, אלפי אנשים שמחים ונהנים אבל עדיין זה אוחז בהם. יש הרבה שירים ששלמה כבר לא שר או שהוא מבצע בסגנון אחר, זה השפיע עליו מאוד".
"מה שהיה יוצא מן הכלל היו הצלמים, אלעד דבי הצלם הראשי ואיתו אביטל דוידזון, דנור גלזר, שחר ירושלמי ואלי צורן (בוזה). הם חלק בלתי נפרד ועובדים איתנו שנים. בסוף הם מצלמים קלוזאפים של אנשים שהם לא מכירים. בדרך כלל אתה לא מצלם ככה קהל אלא את הזמר. אבל פה הם הרגישו משהו מיסטי לחלוטין, הקהל היה באירוע כל כך חזק. אתה ממש רואה מה עובר על האנשים, היה קשה מאוד להתעלם מזה גם בהופעה וגם בעשיית הסרט. הם הסיפור, זה מוקדש להם. הם חיו את ההופעה הזאת כשהיא התרחשה ובסרט הם ממשיכים לחיות אותה לנצח, גם מי שלא איתנו".