1.הכוכב ה-51 על הדגל
חודשיים וקצת עברו מאז נכנס באופן רשמי דונלד טראמפ לבית הלבן, קצת פחות משנה אחרי "הכרזת המלחמה" שלו נגד המהגרים הלטינים שהפכו לחלק בלתי נפרד בארה"ב, כמו גם אלו שעתידים לעשות את דרכם לשם. למרות שמדובר בפרק זמן לא קצר שעבר מאז, דווקא מכיוונם של האמנים הלטינים, אלה שברובם עושים את הונם דווקא באמריקה הצפונית, לא נשמע שום קול שיוצא נגד אותה מדיניות גזענית של טראמפ. וגם אם כן, בטח לא היה זה קול בוטה וחריף כמו של כוכבי הוליווד נניח. פחד מפגיעה בפרנסה? רצון לשמור על קול פוליטקלי קורקט לפחות בשטחי ארה"ב? כל התשובות נכונות כנראה.
הראשון (וכמעט היחיד) שהביע את דעתו, רגע אחרי בחירתו של טראמפ לנשיא, היה ניקי ג'אם, שבחר להגיב לזכייה המפתיעה בצורה די לקונית: "זהו, יש לנו מנצח, אני מבקש מאלוהים שטראמפ יפעל כראוי בכל הנוגע לסוגיה הלטינית. אנחנו יכולים להשאיר הכל בידיו של ג'יי טראמפ, אבל אנחנו יכולים גם להשאיר הכל בידיו של אלוהים", אמר ג'אם ושלח עקיצה די מלטפת לכיוון האיש עם השיער הכי מוזר בעולם.
אותו שקט מכיוונם של אמני הז'אנר נשמר לפחות עד לפני שבועיים, אז יצא השיר החדש של פארוקו מתוך אלבומו הבא והמצופה. פארוקו, הפורטוריקני בן ה-25, הוא אחד הקולות העולים והמוכרים של המוזיקה הלטינית הנוכחית, ולמרות לא מעט יציאות מיינסטרים שהפכו ללהיטים, הוא מקפיד לאחרונה להישאר בעיקר בתוך תחומי הטראפ, והפעם ישירות נגד טראמפ.
הקליפ לשיר החדש שלו "Don’t Let Go", נפתח מיד בבום לבטן; ברקע נשמע אותו נאום מפורסם של טראמפ נגד המהגרים הלטינים, ועל המסך נראים חיילים אמריקאים "עוקרים" תושבים לטינים מבתיהם. מיד אחרי ההקדמה המצמררת הזו, נכנס פארוקו עם קולו העדין ומשחרר שיר אהבה טראפי אבל רך, בו הוא מבקש מאותה אחת שנלקחה לחיות את הרגע. בשיר עצמו, בליריקה שלו, אין שום מילה על טראמפ, הגירה, גזענות או ארה"ב, אבל המסר שזועק מהשיר הזה ברור.
"השיר הזה הוא 'טראפ מיינסטרימי'. כולם יכולים להקשיב לו כי מדובר בשיר אהבה יפה", סיפר פארוקו בראיון לערוץ הטלוויזיה Univision. "השיר מדבר על אדם שפונה לזו שאיתו ומבקש ממנה לא לעזוב אותו, ליהנות מהרגע כי אף אחד מהם לא יכול לדעת מה יקרה מחר. הוא (טראמפ) כנראה ירצה לגרש אותי".
מיד אחרי ההתייחסות לשיר, סיפר פארוקו גם למה אנחנו הולכים לראות אותו בשנים הקרובות הרבה יותר באזור הטראפ והרבה פחות ברגאטון או כל זרם מיינסטרימי אחר: "הטראפ הוא זרם עם שורש מאוד אפל. כזה ששומר על מהות החיים ברחוב. הרגאטון הפך לפופי מדי, ודי איבד את זה במהלך הדרך. אני מזדהה הרבה יותר עם הטראפ".
2. חמישים גוונים של דדי יאנקי
אם יש מישהו אחד שגם אם יפנה למחוזות הטראפ עדיין יחזור תמיד לביתו המרכזי, הרגאטון, זה כמובן דדי יאנקי, מי שיעשה את דרכו לישראל ביוני הקרוב לפסטיבל הרגאטון שייערך באמפי פארק ראשון לציון. לדדי יאנקי אין יותר מדי מה להוכיח כדי שכל פרחי הז'אנר יידעו שהוא אחד המייסדים, ולמרות זאת, בשבוע שעבר הוא קיבל חיזוק משמעותי שממצב אותו כגיבור העל בתחום. מגזין בילבורד פירסם לאחרונה כי יאנקי ספר השנה את להיטו ה-50 שנכנס למצעד הלטיני שלהם. הכוכב שסימן את יובל ההצלחות של יאנקי הוא "Hula Hoop" שיצא בתחילת החודש וכבר סופר למעלה מ-22 מיליון צפיות ביוטיוב.
הפרט המפתיע בכל הקשור לאותו נתון של בילבורד הוא שיאנקי עשה זאת הכי מהר מבין כל אלה שזכו להכניס 50 שירים למצעד בן ה-30 שנה. ליאנקי לקחו סה"כ 12 שנים כדי להכניס 50 להיטים למצעד, כשיחד איתו יושבים באותו מועדון מכובד גם אמנים כמו מארק אנתוני ולואיס מיגל. מה שמדהים קצת יותר הוא שאת אותו מצעד מוביל במקום הראשון כבר תקופה לא אחר מיאנקי עצמו, אבל הפעם עם הדואט המופלא שלו עם לואיס פונסי, שכבר עכשיו, שלושה חודשים אחרי יציאתו, הפך לקלאסיקה על זמנית ששוברת מצעדים בכל רחבי בעולם. אם לא הכרתם עד עכשיו, כדאי:
3. ניקי TV
לפני שלושה שבועות פתח כאן ניקי ג'אם את סיבוב ההופעות האירופאי שלו בהופעה נהדרת, שהביאה את האלפים שהתייצבו באולם מנורה מבטחים לפיק לטיני מרגש שנדיר למצוא בארץ. מה שרוב הצופים לא ידעו בזמן ההופעה אבל כבר קינן היטב בתוך מוחו של ג'אם, היא העובדה שהוא כבר היה כנראה אחרי חתימה עם חברת הטלוויזיה Telemundo על הפקת סדרה חדשה שתעסוק בסיפור חייו ותיקרא "El Ganador" (המנצח), על שם שיר הנושא של אלבומו החדש.
זה אולי יכול להישמע קצת מפתיע ואולי מוקדם מדי, אבל סיפור הקריירה של ניקי ג'אם עליו דיברנו כאן בעבר, הוא בהחלט חלק מאותם סיפורים מהם יוצרים סדרות וסרטים; הילדות הקשה בארה"ב ופוארטו ריקו, המפיק שגילה אותו יורה פריסטיילים במכולת בה עבד, העלייה לצד יאנקי, הנפילה והמעבר לקולומביה, הסמים והכלא, והנסיקה מחדש בתור הכוכב הכי נוצץ של הז'אנר. מעניין בטוח יהיה.
4.ועוד קצת MUSICA
מרץ המשיך להיות חודש רווי ביציאות חדשות ומסקרנות, אבל הפעם במקום לנתח או לספר, ניתן למוזיקה לדבר, שיר אחרי שיר (כולל רמיקס לטיני אחד נהדר). הפלייליסט שלכם יודה לכם.