יהודי הולך לעולמו בגיל 82. זה לא טראגי; זה טבעי. מה גם שהוא חי חיים מלאים, כל כך מלאים שהספיק להיות גם משורר וגם זמר אצטדיונים, גם נזיר זן-בודהיזם וגם ההוא שבילה לילה עם ג'ניס ג'ופלין על מיטה לא-מוצעת במלון צ'לסי.

אז לא, זה לא טראגי להתעורר לידיעה על מותו של לאונרד כהן. וזה גם לא הלם: הרי עברו רק כמה שבועות מאז שהוא עצמו הכין אותנו בדיוק לאירוע הזה, הן בראיון למגזין ניו יורקר והן בשיר הנושא של האלבום החדש You Want It Darker ("הנני", הוא שר בעברית ואז שב לאנגלית: "אני מוכן, אדוניי").

אז לא טראגי. ולא הלם. רק סדק.

**

היה מי שאמר על כהן שהמוזיקה שלו היא פסקול מושלם לחיתוך ורידים. לא אתווכח; רק אטען שהטקסטים שלו היו מילים לחיות לפיהן, לא למות איתן. רק לפני שלושה שבועות, בהשראת הראיון ההוא והשיר ההוא, התחלתי לקבץ את מיטב העצות שלו לכדי כתבה וממש הכרחתי את עצמי לבלום לפני שהיא תצא משליטה ומקיבולת קריאה סבירה.

השירים שתרגמתי שם, ועוד עשרות שלא, הם מצילי-חיים או לכל הפחות נוגדי אובדניות. אפילו ב-Dress Rehearsal Rag, השיר היחיד של כהן שמדבר ישירות על וריד ותער, הוא מושך זום אאוט ברגע האחרון ואנחנו מגלים שזה רק הרהור חולף. רק חזרה גנרלית. האיש הזה, שסבל במשך רוב חייו מדיכאון קליני, אמר את הדברים הבאים כשהופיע בלונדון בשנת 2008: "בפעם האחרונה שהופעתי פה הייתי בן 60, רק נער עם חלום מטורף. מאז לקחתי הרבה פרוזאק, פקסיל, וולבוטרין, אפקסור, ריטלין, פוקאלין... כמו כן למדתי לעומק פילוסופיות ודתות, אבל העליצות התעקשה להתפרץ שוב ושוב".  

זאת הייתה בדיחה טובה והקהל צחק, אבל זה היה גם מסר נהדר. Life-Affirming כמו שאומרים אצלם, "ובחרת בחיים" כמו שאומרים אצלנו. פעם שאלו אותו מהי לדעתו השורה הטובה ביותר שיצא לו לכתוב, וכהן בחר בקטע הזה מתוך "המנון":

"בכל דבר יש סדק

כך האור נכנס פנימה".

לא צריך להיות דכאוני כדי לראות את האור בשורות האלה. את ההשלמה הבוגרת, הנבונה כל כך, עם השבר ועם השלם. בגלל שורות כאלה ועשרות אחרות, כהן מעולם לא היה לי עצוב. להפך: הוא היה מנחם. גם הבוקר, כשאני מחפש מזור לתחושה החלולה הזאת, רק המילים שלו יכולות למלא את החלל. איפה ל' כהן כשצריך אותו?

**

בכתבת ה"מילים לחיות לפיהן", שאני כל כך שמח שהספקתי לשחרר בחייו כי עם מותו היא באמת הנחמה הכי טובה שיש, לא אמרתי מילה על השיר "Here It Is". דווקא התכוונתי, אבל הדברים של כהן על מותו הקרב עשו לי את זה חונק מדי. בעיקר השורות האלה:

"והנה הלילה

הלילה החל

והנה מותך

בלבו של בנך.

והנה השחר

(עד שמוות בינינו יפריד)

והנה מותך

בלבה של בתך".

כשכותבים בינוניים סופדים לאנשים גדולים, בתשעה מעשרה מקרים יוצא שהם כותבים אך ורק על עצמם. לצערי ולמזלי, הידיעה על מותו של לאונרד כהן תפסה אותי עם שחר. בדיוק בזמן להזכיר לי קצת ענווה: אני אולי מרגיש הבוקר יתום ממורה לחיים, אבל אדם ולורקה כהן מרגישים יתומים, נקודה.

אין חשש שיכחה במקרה של כהן. שדרים ימשיכו להשמיע את השירים שלו ועיתונאים ימשיכו לצטט את המילים שלו. ולגבי המילים שלי, הן נכתבות כי חשוב לי לזכור אותו כפי שחוויתי אותו: לא כמעט כמו הבלוז, אלא כמו אור שמתעקש לפרוץ מתוך סדק.