הספדים מחמיאים נכתבים על אנשים עם מותם. אם אלה אנשים שמתו בשיבה טובה, כמו שמעון פרס, ההספדים נוטים לציין בסיפוק שאת כל הדברים הטובים, הספקנו לומר להם בחייהם. הבעיה היא עם האנשים שבורחים מכבוד וכיבודים. כאלה שמצליחים כל החיים להיות תמיד קצת מתחת לרדאר, אם מבחירה, או בגלל שלא ידעו למרכז את עצמם. במקרים האלה רק כשהם נלקחים לפתע, וכולם מתרכזים בהם וביצירתם, פתאום מתבהרת התמונה. רק בדיעבד אתה מבין מה רבה הייתה תרומתם. וכמה אהבת אותם.
אהובה עוזרי היתה לגמרי מהסוג השני. כי אם היה לה חסרון אחד גדול, הרי זה צניעותה והבריחה שלה מכל כבוד וכיבוד. וכך גם כשקבלה בשנים האחרונות פרסים, כמו פרס אקו"ם, למפעל חיים. היא נמלטה מהכתרות והצהרות. פגשתי אותה בפעם האחרונה בצילומי העונה של "אייל גולן קורא לכם". היא כהרגלה היתה מסבירת פנים, חמה, מחבקת. כשהתחבקנו אמרתי לה "את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?", והיא חייכה את החיוך הקבוע שלה שהיה חם ונעים, אבל גם טיפה מרוחק. תמיד היה בה גם את הדבר הזה שאומר "אני לא מסתחררת מכלום. אני מכבדת את האהבה שלכם, אבל לא מתמכרת לה".
ולכן עכשיו צריך להגיד בקול גדול, אהובה עוזרי היא אחת הנשים המוכשרות, המעניינות והחשובות בתולדות הזמר הישראלי. והגיע גם הזמן לקבוע שהיא כתבה את אחד משירי המחאה החשובים והיפים ביותר שנכתבו כאן. "היכן החייל" הוא שיר שרבים לא ממש מכירים וחבל. זה שיר שצריך להיות חלק מלימודי ההיסטוריה הישראלית בבתי הספר, כי מעבר ליופיו, זה שיר שמתאר בצורה מצמררת את המציאות הישראלית בתקופת מלחמת יום הכיפורים.
"היכן החייל" הוא סיפורן של כל המשפחות הישראליות שחיכו בתקופת מלחמת יום כיפור למסר מהילדים בחזית. ספציפית השיר נכתב על חייל נעדר, אבל הוא קלע לתחושתם של רבים שבעידן ההוא היו מנותקים ולא קיבלו שום אינפורמציה מהשלטונות על יקיריהם. מדובר באימהות שחיכו ימים ושבועות לשמוע מהחיילים בחזית, ובמיוחד אימהות מהשכבות החלשות יותר (אשכנזיות כמיזרחיות), שלא הכירו אף אחד שמכיר אף אחד שידע להעביר להן מסר. הציפיה הזאת לידיעות מהחזית, הייתה אלמנט מרכזי במה שהפך אחר כך לגל המחאה שהביא לועדת אגרנט.
שירה של עוזרי, שהפך להיט על תקליטים ובעיקר על קסטות, לא נהפך לחלק מהקנון של מלחמת יום כיפור. למרות שהיה אפקטיבי יותר מרוב שירי המלחמה ההיא, הוא לא הושמע ברדיו והפך לחלק מהמוזיקה המיזרחית שאינה מקבלת מקום אצל הממסד. רק לדוגמא, בדיסק שיצא לפני עשור "מי ידע שכך יהיה – משירי מלחמת יום הכיפורים", לא הרגישו העורכים צורך לשבץ את השיר לצד "לו יהי" ו"המלחמה האחרונה". כמובן שלא שכחו שם את "אין לנו מילים" הטפשוני, שנכתב בשעתו עבור האולפן הפתוח של ערוץ 1. וכך יצא שגם התקליט של עוזרי "היכן החייל" שנמכר לפחות ב 300 אלף עותקים, הוא אלבום שעד עצם היום הזה לא זכה בכבוד המגיע לו.
באותו אופן גם התפספס השיר הפותח את האלבום "עמק הפרחים" שהוא לא רק אחד השירים היפים בשפה העברית, אלא גם אחד השירים המיזרחיים הקלסיים של כל הזמנים. "עמק הפרחים" הוא למיזרחים מקבילה של "פרח הלילך" האשכנזי. רק לאחרונה, באיחור של 40 שנה, הוא זכה לכיבוד גלגלצי אחרי שהוקלט במסגרת הפרויקט היפה שבו סגיב כהן ודקלון שרו משיריה של עוזרי. וטוב שכך.
הקריירה הראשונה של עוזרי הייתה משמעותית אך מחתרתית. עוזרי לא הושמעה ברדיו, ובשלב מוקדם גם פרשה מהופעות. היא הסתגרה בביתה בכרם התימנים וכשחבריה התקדמו והחלו נלחמים על מקומם, היא נשארה מעט מאחור. מה שכן, כשרון אמיתי אינו מתבזבז, ועוזרי כן עשתה לה שם בקרב אנשי הרוק האלטרנטיבי. לקראת סוף שנות התשעים יצא אלבומה המיינסטרימי ביותר, "צלצולי פעמונים" ובו השיר שהפך למזוהה איתה יותר מכל בישראל.
אחרי התקליט ההוא חלתה עוזרי בסרטן, וקולה נלקח ממנה. משם התחילה הקריירה השנייה שלה, שהיתה מופת לכוח הרצון והיכולת להתגבר מוגבלויות שנכפות על אדם. אהובה עוזרי לא שרה כבר כמעט עשרים שנה, אבל המשיכה לצור. אם זה אלבומים שבהם אחרים שרו משיריה או עבודות משותפות שהמוכרת בהם היא השיר "האיש ההוא" שיצרה עם יהודית רביץ בערוץ 24. בסיבוב השני כבר היתה עוזרי נערצת ואהובה. דודו טסה, ברי סחרוף וכמובן כל הקליברים של המוזיקה מיזרחית, כולם עשו לה כבוד ואהבו לשתף איתה פעולה. היא מצידה לא הפסיקה לכתוב. תמיד כשפגשת אותה היא לחשה לך "יש לי המן שירים חדשים". אני מניח שבעתיד הקרוב רבים מהם ימצאו להם מבצעים.
אהובה עוזרי הייתה אישה צנועה ושוחרת טוב והרמוניה. אולי צנועה מדי. היא מעולם לא דרשה כבוד או הוקרה. לא התעקשה שההיסטוריה והממסד ימחאו לה כפיים. וחבל. היא זכתה בחייה להמון אהבה, במיוחד בשנים האחרונות, אבל איכשהו לא נוספה אף פעם לרשימת האמנים החשובים. אומרים מוטב מאוחר. אז הנה, אהובה עוזרי היתה מוסיקאית חשובה ופורצת דרך. אישה נהדרת. כשרון ענק. אני גאה שיצא לי להכיר אותה.