רגע לפני שפרס הנובל של בוב דילן הפך לשיחת היום, כולם דיברו על הכתבה של מגזין "ניו יורקר" על לאונרד כהן (כתבה שבה דילן הוא אחד המרואיינים; זה לא נכנס לקטגוריה של אירוני, אבל איכשהו ראוי לציון). זה טקסט ארוך ונהדר שהעילה האקטואלית שלו היא האלבום החדש "You Want It Darker", אבל החדשה האמיתית והעצובה בו היא שכהן כבר ראה את הסוף.
זה לא צריך להפתיע. הרי מדובר בגבר בן 82 שתמיד עישן יותר מדי, ולפחות בתקופות מסוימות גם שתה הרבה יותר מדי. אבל עצם קיומו של אלבום חדש והזיכרונות העדיין-טריים מההופעה האנרגטית באצטדיון רמת גן - כהן היה בן 75 כשנתן כאן קונצרט של יותר משלוש שעות נטו - איכשהו גרמו לתחושה, ובדיעבד לאשליה, שיש עוד זמן. אבל הסימנים היו שם כבר באוגוסט השנה, כשהרשת התרגשה מהמכתב ששלח כהן למריאן אילן, האישה שעליה כתב את "So Long Marianne", כשנודע לו שהיא על ערש דווי. "אנחנו כבר כל כך זקנים שהגוף שלנו מתפרק ואני חושב שאלך בעקבותייך בקרוב", כתב כהן. "אני כל כך קרוב אלייך שאם תושיטי את ידך, אני חושב שתוכלי להגיע אל שלי". אז כן, הכתובת הייתה על הוול. ועדיין, משהו בהצהרת ה"אני מוכן למות" שלו בניו יורקר תפס אותי לגמרי לא מוכן.
האמריקאים אוהבים לדבר על "מילים לחיות לפיהן", והמילים של כהן עוזרות לי לנווט מאז שהתחלתי להאזין להן אקטיבית בראשית שנות ה-90. אין כותב אחר – סונגרייטר או סופר, חי או כבר לא – שתפס אותי כל כך נכון בכל כך הרבה צמתים. זה לחלוטין לא ייחודי לי, כי כל הקטע בלהיות כהניסט זה להתחבר לטקסטים שלו, אבל זה לגמרי ייחודי לכהן. בלי להטיף, בלי להתעלם מחולשות אנוש, הוא יודע לקחת את ידך בידו ולהוליך אותך. ב"ניו יורקר" מזכירים את האמרה המפורסמת על כך שכהן הוא פסקול מעולה לחיתוך ורידים, אבל אני תמיד הרגשתי שכוחו יפה יותר להתמודדות עם החיים מאשר להחלטה לסיימם.
אז ניסיתי לאסוף כאן את מיטב המילים-לחיות-לפיהן של כהן. מזהיר מראש שזה עניין סובייקטיבי, ומזהיר ביתר שאת שלתרגם את כהן לעברית זאת משימה מונומנטלית – מה גם שבמקרה הזה העדפתי לשמר את המשמעות ולא את החריזה, אז בכלל. בקיצור, לאפקט מיטבי, עזבו אותי ותקראו אותו בשפת המקור.
1. הדגש ב"15 דקות של תהילה" הוא על ה-15 דקות
"בעומק אלף נשיקות", במקור "A Thousand Kisses Deep", מסכם בשורות הפתיחה הכנות-להכאיב שלו את הזמניות של מה שנקרא "הזמן שלך לזרוח":
"הפונים דוהרים, הנערות צעירות
ניתן לנצח את הסיכויים
אתה מנצח זמן מה ואז זה נגמר,
רצף הניצחונות הקטן.
וכעת אתה מזומן להתמודד
עם תבוסתך הבלתי מנוצחת
אתה חי את חייך כאילו שזאת האמת
בעומק אלף נשיקות".
תבוסתך הבלתי מנוצחת, זה לב העניין פה. השיר הזה מופיע באלבום "Ten New Songs" משנת 2001; כבר 15 שנה הוא מזכיר לי שניצחונות הם זמניים. ששיכרון גבהים הוא לא פחות מסוכן משיכרון מעמקים (ובהערת סוגריים, די מדהים השימוש של כהן בשורה "בעומק אלף נשיקות". זאת לא הצהרת אהבה ולא שום סוג של אמירה רומנטית: זאת יחידת זמן).
2. מצד שני, גם השפל הוא זמני
כהן נלחם במשך רוב חייו בדיכאון קליני, אבל בשירים שלו תמצאו פחות ייאוש ויותר תקווה. ב"המנון" ("Anthem") הוא דוחס את פילוסופיית ההיאחזות בחיים לשורות האלה:
"צלצל בפעמונים שעוד יכולים לצלצל
אל תדאג לשלמותה של המִנחה
בכל דבר יש סדק
כך האור נכנס פנימה"
האור שבסדק הוא מוטיב שמופיע אצל חכמי זן-בודהיזם, התורה שכהן אימץ במחצית השנייה של חייו (בלי להתכחש ליהדות או לנטוש אותה בשום אופן; ל"ניו יורקר" הוא מסביר באריכות את מה שנראה אולי כמו סתירה, אדם שמצד אחד פוקד באדיקות את בית הכנסת ומצד שני בילה שש שנים מחייו במנזר זן). בתרגום הכי חופשי, אני קורא את זה ככה: אתה לא חייב לחזור בתשובה או למצוא תשובה, אבל דווקא בתוך החושך אסור לך להיות עיוור לאור.
3. זכור את ההבדל שבין להאמין ולדעת
ב"Born in Chains" ("נולדתי בשלשלאות") מתוך "Popular Problems" מסדיר כהן עוד סתירה לכאורה – איך זה שאדם מאמין, וכהן הוא בפירוש יהודי מאמין, ממשיך לחפש את דרכו הרוחנית? לצורך העניין, ולהשלמת הציטוט מ"המנון", מה הקטע בלהיות בעל תשובה אם אתה ממשיך לבקש תשובה?
"השם יתברך, ישתבח השם
כתוב על לבי באותיות בוערות
זה כל מה שאני יודע,
את השאר אני לא מצליח לקרוא".
אגב "מילים לחיות לפיהן", השורות האלה תמיד מזכירות לי את התובנה לגבי אמונה מתוך "המטריקס" (אל תעקמו את האף, כל הקטע של הכתבה הזאת הוא פילוסופיה של תרבות פופולרית). זוכרים? ניאו אומר שהוא לא מאמין בייעוד שלו כ"האחד" ומורפיאוס עונה לו ש"יש הבדל בין לדעת את הדרך וללכת בה". אני חושב שכהן הולך בדרך בלי להתיימר לדעת לאן היא מובילה, ואני חושב גם שזאת צניעות בהגדרה הכי יפה שלה: הכרה בזה שהרוחניות שלך אינסטינקט. שאתה לא באמת יודע שום דבר.
הגישה הזאת של כהן עקבית לחלוטין. בדיוק 30 שנה לפני "Born in Chains", הנה מה שהוא כתב ב"הללויה":
"אתם אומרים שנשאתי את השם לשווא
אני אפילו לא יודע מהו השם
ולו ידעתי, אז באמת, מה זה עניינכם?".
4. לא צריך אמונה בשביל לחפש גאולה
אולי בכלל ההפך הוא הנכון, אומר כהן בבית יפהפה מ-"Almost Like the Blues", הלהיט הגדול מתוך "Popular Problems". אולי הבעיה הכי גדולה בלהיות אדם רציונלי, לא-מאמין – קבוצת ההשתייכות של הח"מ, ראוי לומר – היא הוויתור על עצם הרעיון של גאולה?
"אין אלוהים שבשמיים
מתחתינו אין גיהינום
כך אומר הפרופסור הנודע
של כל שיש לדעת.
אבל קיבלתי את ההזמנה
שחוטא לא יכול לסרב לה
וזה היה כמעט כמו גאולה
כמעט כמו הבלוז".
אני באמת רחוק מאוד מכל הגדרה של אדם מאמין, אבל השורות האלה ערערו את יסודות האי-אמונה שלי. לכל הפחות, הן גרמו לי להכיר באפשרות שהבעיה האמיתית של אנשים כמוני עם הרעיון של דת היא שיותר כיף להמשיך לחטוא.
5. זכור את המתנות שקיבלת לקדשן
אגב חטאים, לכהן יש מלאי שלם של שירים שבין האדם למקום. חלקם מוצהרים, כמו שיר הנושא של האלבום החדש עם החזרה על המילה העברית "הנני" ושורת ההמשך "אני מוכן, אדוניי"; אחרים הם תפילות או דיאלוגים עם השכינה שבהאזנה שטחית אפשר לפספס את המושא שלהם. בעיניי, היצירה היפה ביותר של כהן בהקשר הזה היא "If It Be Your Will" – שיר שבא לי בדיוק בתקופה של ספקות רציניים באשר לכישורים ולכישרונות שלי, ושאני זוכר עד היום את הצמרמורת (אשכרה, פיזית) שתפסה אותי כשתפסתי שזה שיר של זמר לאלוהיו. לשמחתי ולאושרכם, את השלמות הזאת תרגמו לעברית אדוה ברנד וגבריאל בלחסן (מלוא הקרדיט לבלוגר עמי ברנד על הפרסום המקורי):
"אם יהא זה רצונךָ
לא אדבר עוד לעולם
וקולי יידום כמו שכבר נדם
לא אדבר עוד לעולם
אשמע רק לקולך
עד אשר תקרא בשמי
אם יהא זה רצונךָ".
הנה זה שוב. צניעות. ללאונרד כהן יש צד בלייני/ שתייני/ זייני/ הרסני, אבל שחצן הוא לא. את ההכחשה הקלאסית שלו בדבר היותו כובש נשים סדרתי ("זו בדיחה שגרמה לי לצחקק במרירות בעשרת אלפי הלילות שביליתי לבד") אפשר אולי לייחס לג'נטלמניות מיושנת, אבל על הכישרון שלו הוא באמת לא מעז לקחת קרדיט. לא כאן ולא ב-"Tower of Song", עם השורה האלמותית "נולדתי ככה, לא הייתה לי ברירה/ נולדתי עם קול זהב כמתנה/ וממעל ירדו עשרים ושבעה מלאכים/ וקשרו אותי לשולחן הזה כאן במגדל השיר").
כהן קורא לזה אלוהים, אחרים קוראים לזה מזל. ככה או ככה, לזכור שלא סתם קוראים למתת-אל מתת-אל – ובניכוי האספקט הדתי, שלא סתם "Gift" באנגלית פירושה גם מתנה וגם כישרון – זה טוב לנפש. אפילו אם ניחנת רק במחצית פרומיל הכישרון של לאונרד כהן.
6. נו, אז איפה אלוהים?
"Lover Lover Lover" הפך עם השנים והביצועים להמנון של ממש, אבל במקור הוא שיחה אינטימית – ואפשר לומר נוקבת – בין האדם והאל. וכהן נותן שם פרשנות מקסימה לשאלה הכי גדולה שלנו לאלוהינו (או מקסימום השנייה הכי גדולה אחרי משמעות החיים וכל הג'אז הזה): אבא'לה, איפה נעלמת?. וזה מה שעונה האל לשואל:
"'מעולם לא פניתי הצידה', הוא אמר,
'מעולם לא הסתלקתי.
אלה אתם שבניתם את המקדש
אלה אתם שהסתרתם את פניי".
אחד הדברים הנפלאים ב"בראיין כוכב עליון" של מונטי פייתון הוא היכולת לעשות צחוק מהכנסייה בלי לזלזל לרגע באמונה הנוצרית. אחד הדברים הנפלאים בלאונרד כהן זה שהוא תמיד מקפיד להפריד בין הבולשיט של אנשי הדת לטוהר של האמונה.
7. אל תישא את השם למלחמת שווא
"The Story of Isaac" (הסיפור של יצחק אבינו, כן? לא של איזה אחד אייזיק) מתחיל כמונולוג שמתאר את העקידה מנקודת מבטו של הנער, ופתאום הוא משנה כיוון והולך לטקסט מחאתי חריג – בעוצמתו, ובכלל בכתיבה של כהן:
"אתם שבונים עכשיו מזבחות
כדי להקריב עליהם ילדים
אל תוסיפו לעשות זאת.
שום מזימה אינה חזיון
ומעולם לא פיתו אתכם
לא אלוהים ולא דמון".
לתשומת ליבם של מנהיגים לפני שהם בוזקים לנו דת על המלחמות.
8. מה זאת אהבה?
זה בעיקר מצב זמני, משיב כהן ביצירה שנחשבת לאחד משירי האהבה הגדולים של שנות ה-80, אבל רק מפני שאנשים לא מקשיבים למילים:
"הרקידי אותי אל הילדים המבקשים להיוולד
הרקידי אותי דרך הווילונות הבלויים כנשיקותינו
הרימי אוהל של מקלט עכשיו למרות שכל חוט כבר נקרע
הרקידי אותי אל סוף האהבה"
"Dance Me to the End of Love" הוא מקרה קלאסי של כשמו כן הוא – כפירה מוחלטת ברעיון של אהבת נצח. אבל גם אם כהן לא מאמין באהבה, לפחות הוא מאמין אדוק בהתאהבות.
9. איך לדעת שאתה מאוהב?
"הכי טוב שיש" קנה את עולמו בנצח הקולנועי כשג'ק ניקולסון אמר להלן האנט "את גורמת לי לרצות להיות גבר טוב יותר". זאת תמצית יפה של השורות האלה מאת כהן, מתוך "I'm Your Man":
"אם מתאגרף זה מה שאת רוצה
אכנס למענך אל הזירה
ואם ברופא חשקה נפשך
אבחן כל אינץ' בגופך.
אם את רוצה נהג – קפצי פנימה
או אתם תרצי לקחת אותי לנסיעה
את יודעת שאת יכולה
אני הגבר שלך"
בעצם קבלו תיקון: ג'יימס ל. ברוקס, מי שכתב את "הכי טוב שיש", מאמין שהתאהבות יכולה לגרום לך להשתנות. לאונרד כהן, אף פעם לא ציניקן אבל תמיד מפוכח, מאמין שאין גבול להעמדת הפנים שגבר מסוגל לה כשהוא מאוהב.
אגב פיכחון, כהן לעולם לא מתכחש לצד הגופני של האהבה. להפך, הוא מקדש אותו בשורות כמו "זוכרת איך נעתי בך/ והיונה הקדושה גם היא התנועעה/ וכל נשימה שלקחנו הייתה הללויה" (נו, מתוך "הללויה"), או ההברקה הזאת מתוך "Closing Time":
"אהבתי אותך בשל יופייך
אבל זה לא עושה אותי שוטה
בשל יופייך גם את נכנסת לזה".
10. איך לדעת שזה נגמר?
"למרות שהיא ישנה על סדיניך
למרות שהיא מעירה אותך בנשיקה
אל תגיד שדמיינת את הרגע
זו אסטרטגיה נמוכה.
כמי שהתכונן לאירוע זה מכבר
שולט איתן בכל תוכנית שהרסת
אל תבחר בהסבר של פחדן
שמתחבא מאחורי סיבה ותוצאה"
לכהן יש רומן ארוך עם יוון – בין השאר, הוא פגש לראשונה את מריאן אילן באי הידרה – והשיר הזה,"Alexandra Leaving", הוא עיבוד שלו ל"האל נוטש את אנתוני" מאתקונסטנדינוס קוואפיס. במקור היווני זאת העיר אלכסנדריה וכאמור נטישה אלוהית; בערבוב כהני קלאסי בין אהבת אל ותאוות בשר, אצלו זאת אישה בשם אלכסנדרה ומי שנעלם זאת האהבה ולא האמונה.
אז איך יודעים שזה נגמר? פשוט יודעים. יש רגע שמרגישים בזה. אי אפשר סתם לנפנף אותו, בדיוק כמו שאי אפשר להקטין אותו לממדים של סיבה ותוצאה. תקשיבו פעם לשיר הזה עם המילים המקוריות מול העיניים; זה שילוב די מדהים של שיר אהבה ושיר פרידה.
11. מה זה הדבר הזה שמכריח גבר לסמס את המילה "ערה"?
בבית הראשון של "Anyhow" מתוך "Old Ideas" מפליא כהן לסכם את שני הלכי הרוח האופייניים לגבר לאחר פרידה – החרטה והחרמנות. אין כאן צורך בפרשנות, רק הכרה אילמת ונבוכה בכך שכאלה אנחנו:
"הסוף נעשה כה מכוער,
אפילו שמעתי אותך אומרת
שלא אהבת אותי בכלל
אבל אולי תאהבי בכל זאת?
חלמתי עלייך בובה
לבשת מחצית משמלתך
אני יודע שאת שונאת אותי
אבל התשנאי אותי פחות?"
12. צריך לדעת איך לזכור אהבות
לשני קטעים מתוך "Chelsea Hotel No.2" יש מעמד מיתולוגי: "נותנת לי מציצה על המיטה הלא-מוצעת כשהלימוזינות מחכות ברחוב", גל-עד ללילה האחד של כהן עם ג'ניס ג'ופלין, וכל ההתייחסות הממזרית לעניין המראה - "אמרת לי שוב שאת מעדיפה גברים נאים, אבל למעני תחרגי ממנהגך.... אנחנו מכוערים, אבל יש לנו את המוזיקה". אלא שדווקא בסיום של יצירת המופת הקטנה והמצחיקה הזאת טמונה עצה טובה לחיים, גישה נכונה מאין כמותה לרגעים האלה שהנפש מחזירה לנו אהבות קודמות:
"אינני רומז שאהבתי אותך יותר מכולם
לא עקבתי אחרי כל אדום-חזה שנפל
אני זוכר אותך היטב במלון צ'לסי
זה הכל, אני לא חושב עלייך לעתים כה קרובות".
סורי, קרלי סיימון. לאונרד כהן עקף אותך בסיבוב של "אתה בטח חושב שהשיר הזה הוא עליך".
13. איך העולם הזה עובד באמת
הו, אין שאלה בכלל. ככתוב בשירו "Everybody Knows", כולם יודעים:
"כולם יודעים שהקוביות משויפות
כולם מגלגלים באצבעות מוצלבות
כולם יודעים שהמלחמות הסתיימו
כולם יודעים שהטובים הובסו
כולם יודעים שהקרב מכור
העני נשאר עני, העשיר מתעשר
ככה הדברים עובדים
כולם יודעים".
כהן עצמו הציג בזמנו את השיר הזה כ"איום ונורא... סיכום של כל המחשבות האפלות ביותר שלי". אולי כדי לאזן את זה מופיע באותו אלבום ממש, "I'm Your Man" מ-1988, השיר "Tower of Song" עם וריאציה וטוויסט על הנושא:
"אולי תאמרו שנעשיתי מריר, אבל בזה תהיו בטוחים:
העשירים הכניסו את הערוצים שלהם לחדרי השינה של העניים
ודין אדיר קרב ובא, אבל ייתכן שטעות בידי
פשוט שומעים את הקולות המשונים האלה במגדל השיר".
קו דק מאוד מפריד בין נביא ומשוגע, משורר וחרטטן, מזכיר לנו כהן. ובעורמה אופיינית – ושוב, צניעות אופיינית - שומט לגמרי את הקרקע מתחת לכתבות כמו זאת.