כשליין סטיילי, סולן אליס אין צ'יינס, נמצא מת ממנת יתר ב-2002, היה נראה שהסיפור של הלהקה הזו (אחת מארבע הלהקות המובילות של הגראנג' בשנות ה-90 יחד עם נירוונה, פרל ג'אם וסאונדגרדן) נגמר. המוות הטרגי הותיר את ג'רי קנטראל, הגיטריסט ומקים הלהקה, שבור מצער.
למזלנו, כמאמר הקלישאה, החיים והמוזיקה חזקים מהכל. ב-2006 נכנס וויליאם דובאל לנעליו המיוסרות של סטיילי והלהקה חזרה לפעול בהרכב חדש. במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי לקראת אלבום חדש שצפוי לצאת להם באוגוסט הקרוב, הם הגיעו אלינו לשתי הופעות סולד אאוט בקיסריה.
למרות שלרוב הקהל שהגיע היה ברור שעם או בלי סטיילי, את חלום הנעורים הזה חייבים להגשים, השאלה הגדולה לקראת הערב (חוץ מלמה המופע דווקא בקיסריה) הייתה האם ההופעה הזו יכולה להיות מרגשת גם בלעדיו.
נתחיל מהסוף: הסטליסט היה מושלם. שילוב מדויק בין חומרים חדשים של הלהקה לישנים. הם פתחו ב-"Bleed the Freak" מהאלבום הראשון Facelift, ומיד אחריו הגיע ביצוע מצוין, שנשאר איתי גם אחרי ההופעה, ל-"Check My Brain" מהאלבום הראשון בהרכב החדש עם דובאל. הדיסטורשנים חורכים ואליס נשמעים פגז, אבל חסרונו של סטיילי מורגש. גם הבירה שהביאו לראשונה אי פעם להופעה בקיסריה (כי רוקנ'רול) לא תצליח לטשטש זאת.
דובאל לא ממש עונה על הטייפקאסט המנוכר, הבודד, הרווי בשנאה עצמית שעולה מן הטקסטים ומהאווירה הקודרת של הלהקה, אבל בואו נודה על האמת, למרות שכל חולצות הגראנג' הנכונות נשלפו מהארון, גם אנחנו המעריצים כבר לא בטייפ קאסט של שנות הנעורים. התבגרנו. כלומר, כמה קודרים ומיוסרים אפשר להיות כשצריך לקום מחר בבוקר לעבודה, לשלם ארנונה וחשמל, ואם יש לכם קצת מזל אז גם לדאוג לתשלומי המשכנתא? ועדיין, כש-"Them Bones" מתחיל הוא גורם לצמרמורת אמיתית ומתברר שגם אם אנחנו לא זוכרים בבירור את התחושות של גיל הנעורים שגרמו לנו לאמץ את הפסקול הזה, הגוף לגמרי זוכר.
גם "Dam That River" שבא מיד אחריו נשמע מצוין והיתרון הגדול של דובאל מתגלה: הוא בא להרים. ביחד עם קנטרל הוא מקפיד לתת יחס אישי לקהל. מי שישב במושבים הקדמיים הרוויח ובגדול. דובאל מתרוצץ מצד לצד ודואג לשיר ולשתף את כל צדדי הקהל, קנטרל בוחר באופן ספציפי אנשים שלהם הוא רוצה לחלק מפרטים, וזה צומח למפגן משותף של אהבה: הקהל מריע בתשואות אדירות, כמעט ולא נשאר אף אחד שיושב. מדהים להעיף מבט על הקהל ולראות את כל הזרועות המורמות.
באופן מפתיע דווקא להיט כמו "No Excuses" מקבל ביצוע קצת פחות מוצלח, אולי זה בגלל הסאונד הדחוס שנשאר על הבמה ולא מתפזר מסביב. ב-"We Die Young" זה משתפר ודובאל נשמע הכי קרוב שאפשר לדבר האמיתי.
אחרי הביצוע החזק הזה מגיע הביצוע הכי מרגש בערב: קנטרל מציג את הלהקה (מייק אינז הבסיסט, שון קיני המתופף) את דובאל ואת עצמו, ואז מקדיש את "Nutshell" לליין סטיילי ומייק סטאר, הבסיסט המקורי של הלהקה שגם הוא נמצא מת ב-2011.
אחרי רצף שלא נותן מנוח של "Heaven Beside You", "It Ain’t Like That" (שמופיע גם בסרט "סינגלס") ו- "Man in a Box", הם יורדים להדרן. התחושה היא שאין רגע מת בהופעה. הכל מהודק ומקצועי כמו הפגזה ארטילרית כבדה. נכון, הם זורקים לקהל מדי פעם "תודה" בעברית, או "קיסריה" אבל בגדול הם באו לעבוד, לא לדבר.
ההדרן נפתח עם "The One You Know" מ-"Rainer Fog", האלבום שעתיד לצאת. הם המשיכו עם ביצוע כיפי ל-"Got Me Wrong" מ-"Sap" וסיימו עם שני השירים הכי מוכרים של הלהקה: "Would" מפסקול הסרט "סינגלס" ו-"Rooster". הקהל מתרגש. אפשר ממש להרגיש את זה.
בלהקה שמתעסקת בחומרים קודרים, אפלים ומלוכלכים, הציפייה הייתה לערב באווירה מלנכולית וכבדה, אבל התחושה היא שהיה שמח. אולי זה בגלל האהבה האינסופית שהקהל הרעיף עליהם, אולי ככה זה מרגיש כשכל כך הרבה אנשים מגשימים חלום נעורים ביחד או בגלל שהקהל שגדל על הפסקול הזה מגיע כשהוא שלם עם עצמו ולא מיוסר. אולי זה בגלל שמרגע שההרכב השתנה, כל האווירה השתנתה. אבל האמת? זה לא חשוב. איך הם אומרים בעצמם ב-"No excuses"? ואם נשתנה? ובכן, כנראה שנאהב אותם בכל מקרה.