האהבה שלי לבריטני ספירס התחילה עוד מהימים הראשונים של "Baby One More Time" בשנת 1998. הפצצה הבלונדינית כבשה את ליבי. עברתי איתה את כל תהליך ההתבגרות שלי ושרדתי איתה את כל הימים הנוראיים בחיי.
ככל שהזמן עבר, למרות התבגרותי, האהבה שלי אליה רק גדלה. המוזיקה שלה השתפרה מאלבום לאלבום והיא המשיכה לתת פייט רציני לכל בלונדה אחרת שצצה לרגע. ללא ספק בריטני ניצחה בנוק-אאוט את יריבתה המושבעת כריסטינה אגילרה. גם בשנים הקשות שלה, כשכולם כבר הספידו אותה ועולם המוזיקה עבר כבר לזמרות אחרות, אני הייתי שם, מאמין שהיא עוד תחזור.
"הקאמבק הכי מוצלח בהיסטוריה של הפופ"
הקאמבק של בריטני היה הכי מוצלח בהיסטוריה של מוזיקת הפופ. היא לאט לאט חזרה לעצמה מבחינה נפשית, חזרה להתאמן, והכי חשוב - חזרה להקליט ולעשות לי ולכל מיליוני מעריציה ברחבי העולם טוב על הלב עם עוד אלבום ועוד אלבום. לפני שנתיים, כשנסעתי להופעה שלה בלונדון בחלק מסיבוב ההופעות העולמי לאלבום "Circus", הרגשתי שהגשמתי חלום. שורה ראשונה באולם ה-O2 המפורסם היה המקום בו החלומות שלי התגשמו. לראות ב-Live והכי קרוב שאפשר את האלילה שלי נותנת את השואו של החיים שלה.
לכן כשקניתי לפני חודש כרטיס להופעה שלה בהולנד, כחלק מסיבוב ההופעות החדש לאלבום "Femme Fatale", ההתרגשות הייתה דומה. תפאורה מושקעת, וידאו ארט מהפנט, שירים קצביים ומענגים ובריטני אחת שמחברת את הכל והופכת את המופע למסיבת הפופ הכי טובה בעולם - היו הדרישות המינימליות שלי.
חטפתי את הכאפה של החיים שלי
השניות הראשונות של המופע היו בדיוק כמו שחלמתי ודמיינתי. הלב מתחיל לפעום בחוזקה, הקהל שואג למשמע "It's Britney Bitch" המפורסם ונסיכת הפופ יוצאת מבעד למסכי וידאו ענקים והמסיבה מתחילה. באותה נקודה, זו שבה לפני שנתיים הרגשתי כי החלום מתגשם, הייתה כעת הנקודה בה הרגשתי שחטפתי את הכאפה של החיים שלי.
נכון שהתפאורה הייתה בדיוק כמו שתיארתי, הוידאו ארט היה מרתק ומחשמל, הרקדנים היו מצויינים והפגינו כושר גופני אדיר עם כוריאוגרפיה מהפנטת אבל בריטני? בריטני כבר לא איתנו.
עוצמה אדירה של אפקטים, בריטני עצמה עייפה
היא אומנם פתחה את המופע בעוצמה אדירה של סאונד, תאורה ואפקטים עם הלהיט העכשווי "Hold it Against me" וסגרה אותו אחרי שעה וחצי עם אותה אנרגיה עם הלהיט הגדול אף יותר "till the world ends" והסאונד והאנרגיות של המכונה המשומנת הזו לא נפלו לרגע לאורך הערב, אבל זה רק המסביב. הדבר החשוב באמת, בריטני ספירס עצמה, הציגה בהולנד הופעה עייפה, כבויה, חוששת.
כבר ידוע שהיא לא שרה באמת ב"חי" וכל מעריציה יודעים לצפות לזה. הכוריאוגרפיה שהכינו לה הייתה מינימלית ולא דרשה ממנה יותר מידי תנועות גדולות, הנוכחות הבימתית שלה החלה להתכווץ והמבט בעיניים שידר אפיסת כוחות. היא כבר לא שם. היא לא נותנת 100 אחוז בכל ריקוד, היא לא מתאבדת על הבמה, היא עולה לאופנוע ענק עם מבט חושש מאפשרות שתיפול ומשדרת לרקדנים שלידה: "מתי זה כבר נגמר".
חשפה וחשפה עד שהגיעה לתחתונים וחזייה
אז מה נשאר? הבגדים והשירים. בריטני ג'ינגלה בין תלבושת לתלבושת, החליפה כמעט אחרי שיר וחשפה עוד ועוד חלקים בגוף עד שהגיעה לתחתונים וחזייה. הרפרטואר היה מושלם, החל מגרסה מעניינת לאותו "Baby One More Time" והבלדה "Don't Let Me Be The Last To Know", דרך הלהיט הכי גדול שלה "Toxic" ועד כמעט כל הלהיטים מהאלבום האחרון "פאם פאטאל": "big fat base", "I wanna go", "Down N Up", והחביב עלי מכולם "How I roll".
אבל איפה בריטני של "How I roll" ואיפה הבריטני שלי מפעם. זו שהופיעה במלון אוניקס בתחילת שנות האלפיים, הבריטני שלי שהתנשקה עם מדונה, הבריטני שלי שכל שנה הופיעה בהופעה הכי מדוברת בטקסי פרסי ה-MTV - היא כבר לא איתנו. זו בריטני אחרת. הבריטני של היום היא בריטני של קליפים ערוכים היטב, הופעות אורחות בסדרות טלוויזיה, להיטים שכובשים את הרדיו, אבל לא של הופעות חיות.
צריכה להמציא את עצמה מחדש
הגיע הזמן של בריטני ספירס להמציא את עצמה מחדש. היא לא יכולה להתחרות עם ליידי גאגא מבחינת השואו, היא לא יכולה בשום אופן להתחרות עם ביונסה מבחינת הריקוד, היא לא יכולה להתחרות באדל מבחינת כשרון השירה, ולא יכולה להתחרות בריהאנה בגזרת הסקסיות, ובעיקר קשה לה מול קייטי פרי, מי שמסתמנת כיורשת האמיתית שלה באמריקה הלבנה. אבל בריטני עדיין יכולה לתת לכולן פייט הוגן מבחינת אלבומים והפקת להיטים שיכבשו את המועדונים ומצעדי הפזמונים בעולם.
האהבה שלי לבריטני ספירס לא נגמרה. תמיד אוהב את נסיכת הפופ האולטימטיבית שמוציאה שיר אחרי שיר וגורמת לי להרגיש טוב בזכות המוזיקה שלה. אמשיך לקנות את האלבומים (לקנות ולא לצרוב), אמשיך לאהוב את המוזיקה שלה, אמשיך להפיץ את התורה של בריטני לכל המפקפקים בכשרונה, ובלהיטים שהיא ומנהליה מייצרים. אבל סיבוב ההופעות הבא שלה, כנראה יהיה בלעדיי.