אין הרבה אייקוני אייטיז בולטים יותר מבוי ג'ורג'. רוב האנשים ידעו להצביע על תמונה שלו, אבל מעט מהם ידעו לשיר יותר מ-2-3 שירים שלו. הקהל שהגיע אתמול להיכל מנורה מבטחים הגיע גם כדי להנות משני השירים האלה, אבל בעיקר כדי לראות את הפרסונה והאייקון בלייב. השאלה היא איך האייקון הזה הולך למלא מופע של שעתיים.
21:22, כמה דקות לפני תחילת ההופעה. סמוך לבמה מסתובב אדם שנראה כמו הכלאה משכנעת למדי בין בוי ג׳ורג׳ של היום לזה של 1983. צוותי צילום וסתם אנשים שיש להם אייפון מתחילים להתגודד סביבו. כולם שוכחים מזה דקה אחר כך, כשבוי ג׳ורג׳ האמיתי עולה לבמה עם אאוטפיט שמכוסה בהדפס של מגני דוד (תאכלי אבק, מיילי סיירוס). יחד איתו עולים שלושת חברי קאלצ׳ר קלאב הנוספים ולא פחות מ-11 נגנים וזמרות ליווי.
ההופעה נפתחת עם Church of the Poison Mind. הקהל שמח, הלהקה מצוינת, הקול של בוי ג׳ורג׳ נשמע טוב, אבל מהר מאוד מצטרפות אליו זמרות הליווי ומשתלטות לגמרי על העסק. הגיוני להביא זמרי ליווי דומיננטיים כשהקול של הזמר שהם מלווים נשחק והוא זקוק לעזרה הזאת, אבל זה בהחלט לא המקרה. זה מביא את ההופעה לדציבלים מוגזמים וללופ מתיש של "מי שר יותר חזק".
אחרי השיר הפותח בוי ג׳ורג׳ נותן את הברכה המסורתית בעברית, מבטיח שהערב הולך להיות נוסטלגי אבל גם מזכיר שיותר מדי נוסטלגיה לא טובה לבריאות. האמירה הזאת משמידה את עצמה כשמתחילים לרוץ במסכים מאחורי הלהקה הקליפים שלהם מלפני 30 שנה ויותר. זה מרגש וגם מחייב להשוות את הלהקה שעל המסך ללהקה שעל הבמה. ״אני בן 56 וחכם יותר מאשר בפעם הקודמת שהייתי פה. אומרים לי שהשתניתי, שאני נראה ונשמע שונה. אתם לא חושבים שזה היה קריפי אם הייתי נשאר אותו דבר?"
ובכן, זה היה קריפי אבל כנראה היינו אוהבים את זה.
מתחיל להתבהר איך בוי ג'ורג' הולך למלא שעתיים של הופעה: הוא הולך לדבר. "תמיד הרגשנו שאנחנו סמל לכל מי שמרגיש קצת שונה, קצת יוצא דופן, חורג מהנורמה. אני חושב שהאנשים שמרגישים הכי נורמליים הם הכי מוזרים". ברגע הזה מורגש שחוץ מנוסטלגיה יש כאן גם הכרת תודה אמיתית של הרבה מהאנשים בקהל, לאדם שגרם להם להרגיש שהם בסדר כשהם חשבו שהם ממש לא.
אחר כך מגיעים ביצועים ל-It’s a Miracle ו- I’ll Tumble 4 Ya- להיטי מעריצים של קאלצ'ר קלאב שלא מוכרים לשאר האולם. אחריהם מגיע רצף של שירים מוכרים עוד פחות ואם יכבו את ההגברה כנראה נוכל לשמוע את האנשים בקהל חושבים "מתי קארמה קמיליון". כאן מגיע הקאבר הראשון מתוך כמה וכמה בהופעה הזאת, Everything I Own של בריד. זמרות הליווי מגיעות לשיא של צעקות. אחרי שהן וידאו שכולם ערים, ממשיכים לברייק מוזיקלי מנומנם שמאפשר לבוי ג׳ורג׳ להחליף בגדים ולקהל להתרווח שוב בכסא ולשקוע בהתכתבות עם הבייביסיטר.
בוי ג׳ורג׳ חוזר לבמה. חברי קאלצ׳ר קלאב מרימים את הקהל בתנועות ידיים ומחיאות כפיים. הביצועים ל-Time ו-Miss Me Blind מאפשרים לשמוע את בוי ג'ורג' שר בלי יותר מדי הפרעות וזה נשמע מעולה. כבונוס הוא גם מנטרל על הבמה את פצצת ה-BDS: ״כל מיני אנשים אומרים לי לא להופיע בישראל. פאק אוף, אני אלך לאן שאני רוצה. אני אוהב את ישראל וזה תמיד תענוג להיות כאן״.
בשלב הזה מגיע עוד קאבר, מאש אפ בין You Can’t Always Get What You Want של הרולינג סטונז ו-Walk on the Wild Side של לו ריד, וזה כבר מתחיל להיות מוזר. ברור שלקאלצ'ר קלאב אין הרבה להיטים ונכון שזה סיבוב הופעות של הלהקה ולא של הסולן, אבל מתבקש ועדיף שבמקום לבצע כל כך הרבה שירים של אחרים בוי ג'ורג' יבצע להיט או שניים מהקריירה העצמאית שלו.
בשעה טובה הגיע Do You Really Want to Hurt Me, שנשמע מהודק ונאמן למקור. אם הקהל הישראלי לא מספיק מתרגש מלהיטי אייטיז גם ככה, על המסך מאחורי הלהקה רץ בלופים הקליפ שבו בוי ג׳ורג׳ לובש חולצה עם הכיתוב ״תרבות אגודה״ בעברית. אנחנו העם הנבחר על ידי בוי ג'ורג'. כל 15 המוזיקאים יורדים מהבמה ואחרי מחיאות כפיים להדרן עולה עליה האישה המרימה בישראל: דנה אינטרנשיונל. דנה מזמינה את בוי ג׳ורג׳ ואת הלהקה חזרה לבמה, כולם חוזרים לשיא המובהק של הערב, Karma Chameleon, והקהל עף באוויר. זה כל מה שרצינו. את ההופעה חותמים שני קאברים נוספים (כן) לפרינס ולטי רקס, אבל לנו כבר לא אכפת. בוי ג'ורג' שר את קארמה קמיליון עם דנה אינטרנשיונל.
בהופעה אתמול חסר פוקוס. הקהל בא לשמוע את בוי ג'ורג' וקיבל זמרות ליווי שתלטניות ו-5 קאברים מתוך 16 שירים בסך הכל. אבל קיבלנו את השירים שרצינו לשמוע, קיבלנו עירוי של נוסטלגיה וקיבלנו עצות לחיים מבוי ג'ורג'. תמיד אפשר לחזור למה שריגש אותנו פעם, רק שעכשיו אנחנו חכמים יותר, שמחים יותר ואם למדנו משהו מבוי ג'ורג' אנחנו גם לוקחים את עצמנו קצת פחות ברצינות.