ג'וני הקטן, יונתן הגדול

"The Johnny show", מופע ההשקה של ג'וני (יונתן גולדשטיין) בבארבי תל-אביב היה הופעה של מישהו שכבר אינו ילד, אבל עדיין אינו מבוגר. באנתרופולוגיה קוראים לזה השלב הלימינלי, שלב מעבר, אזור דמדומים, שבו אדם נמצא בין שני מצבים בחייו, ובעצם באף אחד מהם.

אלבום הבכורה של ג'וני בן ה-17, הוא אלבום היפ-הופ מהסוג ה"חדש". ג'וני עצמו מתפקד על תקן מפיק ומרפרפ, כשאת רצועות האלבום פוקדים שלל אורחים, שנותנים קולם להפקה המוסיקלית העשירה והקצבית שמפיק הנער. באקט שאפתני ומעורר הערכה הוחלט לתרגם את האלבום כמעט במלואו למופע, כולל רכבת האורחים הבלתי נגמרת. עניין מורכב, אין מה לומר, שמעיד על הרבה כבוד והערכה שרוחשים לג'וני אמנים מהשורה הראשונה, כמו שלומי שבן, הדג נחש, סאבו וקותי. לא פחות מכך מעיד הקונספט שהבחור הצעיר מצויד כפי הנראה בביטחון הדרוש כדי להעלות ולהוביל מופע שכזה.

עם עלייתו לבמה, באקט סמלי ראשון של גיחה מתפקיד המפיק שמאחורי הקלעים, מתגלה בחור צנום, ממושקף וחייכן. כמעט חנון. האנטיתזה הכמעט מושלמת לביטים הכוחניים והמניירות השחצניות המתבקשות מהז'אנר המתריס. בשלב זה מרים פתאום הספק את ראשו ובמחשבה עולה השאלה הבלתי נמנעת: האם הריח שבאוויר הוא של נביטה רעננה של יוצר חדש ומוכשר, או שמא של סירחון היח"צנות הנכלולי?

מהר מאוד מתגלה כי חתול בשק אין כאן. לפחות לא אחד ששורט יותר מדיי. הנער מוכשר, ולמרות שהאסרטיביות של ההיפ הופ שלו צבועה עדיין בחינניות ילדותית ודי בתולית, העיבודים והביצועים מאותתים כי יש דברים שהוא יודע בהחלט לעשות ולעשות היטב. השירים מבוצעים באופן מהוקצע ושוטף, ולמרות מחוות גוף מעט שבלוניות אין לטעות ברושם: הבחור בשליטה. לא מפספס כניסה, לא יורד מהביט לרגע ועל הדרך מתפעל בכישרון גם את ה-MPC- סוג של ביט בוקס.

על הבמה, כפי שהובטח, רכבת: הדג נחש, נועה פארן, כהן ומושון, סגול 59, סאבו וקותי שלומי שבן, הדרה לוין-ארדי, קאשי ועוד. כולם עבדו או עובדים עם הפלא, אם באלבום הנוכחי שלו ואם באלבומים קודמים או עתידיים שלהם. אין מה לומר, כמעט מפיק-על. כל אחד מהחבורה הנכבדה הזו נותן בתורו את החיבוק והחיוך הצפויים, חוזר על מנטרת הערב: "תעשו רעש לג'וני", ומבצע את השיר התורן. איך יעבוד הפורמט הזה כאשר ייצא הבחור לסיבוב הופעות? לא יעבוד כנראה, ומעניין לראות איך ייפתר העניין ועד כמה זה ישפיע על הביצועים.

אבל למה לקלקל, הרי אנחנו בערב חגיגי, וכאן הכל זורם. ריפים עם קריצה ל" Rage against the machine" מצופים ברחשי אלקטרוניקה מדויקים וביטים חיים הם האריזה בה מוגש ההיפ-הופ של ג'וני. ואם כל אלה איימו ליצור את הרושם שמולנו יוצר בשל ו"מוכן" באים הטקסטים ומזכירים כי אחרי הכל מדובר בבחור בשנות העשרה לחייו, שיש לו עדיין עולם תוכן והשקפות של שחור-לבן המאפיינות בחור בגילו.

סוגיה זו הודגשה במיוחד בשירים בהם התארחו כהן ומושון ("מסיבת כיתה" הסמלי משהו) וuseless ID עם הפאנק רוק הצפוי והטין-אייג'רי שלהם. ברגעים האלו היו התבהרו בצורה חדה שני דברים: האחד הוא שג'וני הולך להיות אליל בקרב בנות הטיפש-עשרה. החינניות והביטחון שלו יוצרים כריזמה נאיבית כובשת של פופ-סטאר מסוג האנטי-גיבור. הדבר השני הוא שאם הוא רוצה לעשות בשלב כלשהו את המעבר למקום בו המוסיקה שלו תפנה גם למבוגרים עליו להעיז יותר, בעיקר טקסטואלית.

ג'וני יודע לייצר פאן, יש לו טאץ' בנוגע למוסיקה ולהפקה וקיימים אצלו המאפיינים והפוטנציאל לתפוס נישה ייחודית של מעין אמינם ישראלי- אמן מסחרי ויחד עם זאת בועט וייחודי. אבל בשביל זה הוא צריך לצאת מהשלב הלימינלי, וגם מהשירות הצבאי שצפוי לו בוודאי, כשהוא יודע מי הוא רוצה להיות.

• הדג נחש
• מופע השקה