לא כולם יכולים להיות ג'וני קאש. להיות אמן פעיל במשך שישה עשורים, להקליט ולפעול בענף כל כך ביקורתי ואכזר, וכנגד כל הסיכויים להוציא את האלבומים הכי טובים שלך דווקא בשנות העשייה האחרונות. זה נדיר בעולם המוזיקה, ובארץ שלנו, ארץ זבת חלב וחוסר פרגון, קשה במיוחד לאמן מבוגר לשחזר את הצלחות נעוריו. ככה זה.
לא כולם יכולים להיות ג'וני קאש. קשה שלא להרהר בזה כששומעים את "לא יפריד דבר" של דני סנדרסון. מכמה סיבות. הראשונה, האלבום נפתח בשיר "אתה לבד", מין בלדת קאנטרי שאופיינית לתקופה המוקדמת של קאש, שלרגעים אפילו מרגישה כמו הומאז' למוזיקה האמריקנית עליה גדל סנדרסון.
אלבום רציני, כבד, מלנכולי לפרקים
הסיבה השנייה הוא השינוי הגדול. קאש ביקש בערוב ימיו לשנות את כל תפיסת עולמו המוזיקלית והקליט חמישה אלבומים שעומדים בקלות במשבצת של "מאסטר-פיס". גם סנדרסון, כותב שירים מחונן ומצחיקן לא קטן, מגיש לנו לראשונה אלבום רציני, כבד, אפילו מלנכולי לפרקים. זה קשה לשמיעה בפעם הראשונה כשמחפשים את ה"תה עושה סחרחורת", "המגפיים של ברוך" או "מה הדאווין שלך" התורנים.
כבר משמות השירים ניתן להבחין שלא מדובר באלבום סנדרסוני טיפוסי. "נלמד לחיות", "אם בחיים לא נאהב", "אתה לבד" או "לא יפריד דבר" הם לא שמות שירים שמצפים לשמוע באלבום של פזמונאי שידוע בגישתו ההומוריסטית. הגיוני שלמות אשתו היתה השפעה מרחיקת לכת על האלבום, אבל נראה שגם משהו מג'וני ז"ל דבק בו, והוא החליט בגיל 59 למרוד בהכל. כן, ממש כמו נינט.
סנדרסון הוא לא קאש, אבל ברמה המקומית בקושי יש לו מתחרים. נוטים להתייחס אליו כאל "המצחיקן ההוא מכוורת", זה שעמד בצד עם גיטרה וחצאית בזמן שגידי גוב הבריק את הפריזורה בפרונט והסתדר לו באורגיות מוסרטות עם גלי עטרי וענת עצמון (זוגתו הנוכחית של סנדרסון). אבל סנדרסון הוא לא רק הראש, המילים והלחנים מאחורי הסופר-גרופ הישראלית הכי גדולה שהייתה לנו, הוא גם גיטריסט ענק ואחד מהיוצרים הכי מוכשרים שידעה המוזיקה הישראלית.
בכל זאת חיוך על הפנים
אלא שהכישרון הזה דווקא לא מתפוצץ באלבום החדש, ובכל זאת יש בו מספיק דברים טובים כדי להוציא אותך עם חיוך על הפנים, לא עניין ברור מאליו באלבום מסוג זה. המילים החכמות של סנדרסון נעדרות כאן, גם הלחנים באלבום הם לא מהגדולים שלו (למעשה, השיר "על גדול הנחל" הוא פשוט העתק של "בשדה ירוק", רק בלי המילים של מאיר אריאל ז"ל. ובכל זאת, בזכות ההרמוניות, האמירה שבין השירים והאופטימיות הגדולה - התוצאה היא אלבום שגדול משלל חלקיו.
השיר "אם בחיים לא נאהב" למשל, עוסק בנושא הכאילו-בנאלי של שברון לב, אבל למרות הטיפול הפשוט בשיר - ואולי בגלל הידיעה שהשיר נכתב על אשתו המנוחה - קשה שלא להתרגש. קשה גם שלא להתמוגג מול שיר הנושא, למרות המילים הפשוטות, ואולי דווקא בגללן.
היה צריך לשיר בעצמו, ולא הנגנים
אלמנט נוסף שפוגם בשלמות האלבום היא הבחירה לתת לנגני ההרכב המלווה של סנדרסון לשיר חלק מהשירים. תמר אייזנמן עושה אמנם חסד גדול לרוקביליה של "רולטה", אבל הביצועים של קרן מלכה ל"כמה" ו"מהשתיל הזה" רק גורמים לגעגועים למזי כהן להתעצם. כפיר בן ליש ויותם בן חורין, שמבצעים את הקטעים היותר אינטימיים כאן, היו צריכים לפנות את מקומם ליוצר עצמו, אפילו אם הוא לא ניחן בקול פעמונים צעיר.
עם זאת, "זאת שמעל למצופה", רצועת הבונוס שחותמת את "לא יפריד דבר", מציגה במובהק את כוחו של האנסמבל שחיבר סנדרסון. הביצוע הכל כך אופטימי הזה, לשיר שכתב בזמנו ל"גשש החיוור", מצליח מצד אחד לרגש ומצד שני לשעשע וממזג שוב את כל צדדיו החינניים של סנדרסון החדש. אם ייצא מהכבדות ויחזור להיות הסנדרסון ההוא מפעם, יש סיכוי שהאלבום הבא שלו יהיה מאסטר-פיס. כן, ממש כמו של ג'וני קאש.