"Sympathetic Nervous System", האלבום החדש של נינט טייב ורוקפור, נפתח בשיר הנושא ומיד עובר למוד של הפגזה. כבר מהתחלה די ברור שהאלבום הקודם שלה בעברית, "קומוניקטיבי", היה רק הפתיח לדבר האמיתי. "SNS" הוא המקום שבו נינה מוכיחה סופית שהיא לא פלסטלינה ולא אישה חרסינה, אלא רוקרית חכמה, אמיצה והכי קולית, שלוקחת את חלומות הרוקנ'רול שלה עוד צעד קדימה, ועושה מוזיקה הכי חופשית, הכי משוחררת, ולכן התוצאה היא תענוג. גם כשזה נוגע בקצוות משוננים, אלטרנטיביים, זה עדיין מצוין. קשה להגיד "אלבום נפלא" כי נינט כאן קשה, אגרסיבית, נושכת, אפילו מסלסלת (בסוף של Sweaty Palm) והלהקה שמקיפה אותה מנגנת מדהים, חיבור נדיר של זמרת ושל הלהקה שאיתה, עד שקשה לחשוב היום על נינט ללא התופים של איסר טננבאום, הבס של מרק לזר והגיטרות של ברוך בן-יצחק.
למרות האלטרנטיבי, ההפקה מוקפדת
וכשעובדים עם חבורה הדוקה ומקצוענית כמו "רוקפור" ומפיק כמו מייק קרוסי, מקבלים אלבום שהוא גם מאוד מופק. ולמרות העוצמות הרוקיסטיות החזקות זהו אלבום שבו העניינים מוקפדים. נינט שרה בגרון חצי צרוד, צועקת, צורחת, צווחת, א-לה פיג'יי הארווי ופטי סמית', ועדיין מה שסביבה (למשל ב-"Room") מצלצל מאוד נכון ומבושל כמעט "מתוזמר". הגיטרות לא "חורקות" או "מנסרות" עד הסוף והכל ממש יושב במקום, אפילו הצרחות של נינט עצמה בשיר האחרון "Find My Love", שלרגע לא בורחות מהקצב או מעפילות על כל כלי אחר.
"ICU". הוא שיר שיציאתו כסינגל התקבלה בתגובות מעורבות, ולא ברור למה. כשהוא יושב בתוך האלבום הזה הוא מתבלט כשיר ממכר לכשעצמו, אבל לא מפריע לשטף ההאזנה. ההתפרצות של השירה והגיטרות בפזמון שלו היא נקודה של הנאה בתוך העולם החדש של נינט, זה שבו היא זועקת החוצה את כל הרגשות הקשים שמצטברים אצלה בבטן, ולא רואה אף אחד ממטר כשהיא בוחנת ומשוררת על חיים של אחרים, כלומר פפראצי עם דיסטורשן.
כאילו הרגע סיימה חצי קופסת סיגריות ושטפה את הגרון עם מנה מרובעת של וויסקי
באמצע האלבום מגיע פתאום "Unrequited Star", שיר כל כך יפה שמדבר על ההתמודדות עם אהבה שלא מתממשת, כזו שגורמת לצד אחד לשברון לב, שיר שעומד להיות (אולי) הכי מושמע ומדובר מהאלבום הזה, גם בהופעות, שיר שהרדיו ישמח להשמיע אם יתנו לו, והגיטרות "המזרחיות", ה"סחרופיות" שהוא מלא בהן, רק מוסיפות לו עוד נדבך בדרך להיות הפייבוריט של הרבה ישראלים בסיבוב הנוכחי של נינט.
אין באלבום הזה הרבה רגעי חסד מלודיים, חוץ אולי מהשיר הבא, "27", שמצריך מעט סבלנות, אבל מי שאוהב את הקול של נינט נטו, את החספוס הצרוד והסקסי שלה, בו היא נשמעת כאילו הרגע סיימה חצי קופסת סיגריות ושטפה את הגרון עם מנה מרובעת של וויסקי, ייהנה מהבלוז הזה. אבל "27" די בודד במערכה הזו בגזרת השקטים. כאילו הוחלט על פרויקט עם קו גיטרות רוקיסטי למהדרין ואז איפשהו נזכרו שצריך גם קצת לשמוע את נינט מפלחת לבבות. הצ'לו של מאיה בלזיצמן נכנס כאן בדיוק ברגע הנכון כדי שהשיר הזה יהיה הדבר שהכי תרצו לשמוע בגלגלצ בשלוש בבוקר כשהכבישים באמת שותקים.
הקול שלה מספיק חם כדי לרגש גם בסיטואציה של כוח
רגע אחרי זה נינה וחבריה חוזרים לתת בראש, ושוב הצ'לו של בלזיצמן דומיננטי ב"What Are You People", הסינגל השני. יהיו כאלה שיגידו שנינט לא הלכה כאן "עד הסוף" על גראז'' נשי דוגמת סמית' והארווי, שאצלן הדברים יותר Raw, ושהיא בחרה בקו הפקתי מדויק ומהונדס יותר. שיגידו. כשיש זמרת כל כך טובה, שנשמעת מעניינת וכובשת גם כשהיא פוערת פה וצועקת (למשל ב-"Drowning"), ושהקול שלה מספיק חם כדי לרגש גם בסיטואציה של כוח, לא צריך לחרב לה את הווקאליות עם התחרעות טוטאלית של ההרכב, אפשר שגם ברעש יהיה היגיון וסדר, ויופי אסתטי.
השיר הכי יפה באלבום מגיע ברצועה התשיעית. יש מישהו שחושב ש"O'Computer" לא מנסה לרפרר ל"Ok Computer", לפחות רעיונית? שוב הצ'לו של בלזיצמן דרמטי ונוגה, מניף את השיר בסולו מקסים, אבל זה בעיקר הפזמון שנשמע כאילו נינט רוצה להיות הבת האבודה של בואי.
חבילה ששווה לחזור ולחפור בה עוד פעם ושוב
מי שמחפש עוד השפעות יכול האזין לשירים כמו "Yellow Tree" ולהיזכר שהמפיק המוזיקלי של האלבום הזה, מייק קרוסי, עבד בין היתר עם הארקטיק מאנקיז ובהחלט יש קווי דמיון, לפחות ברמת השאיפה והגישה הכללית של הסאונד. יהיו כאלה שהדיסק הזה יזכיר להם גם את " The Kills" ו-"Band of Skulls", ולניק קייב השיר האחרון "Find my Love" יזכיר בעיקר את עצמו. יש באלבום הזה גם לא מעט רגעים של מתח שקט, או שקט מתוח, וניסיונות לטלטל וליצור דרמה מלאכותית, אבל כשמנקים אותם השירים עצמם הם חבילה ששווה לחזור ולחפור בה עוד פעם ושוב.
"Sympathetic Nervous System" הוא אלבום שמעורר (וסלחו לי מראש על הביטוי הגס) גאווה ישראלית. אחרי הכל, מדובר בזוכה הראשונה והמיתולוגית של תחרות הכישרונות הלאומית שלנו. מי האמין שהיא תאגף משמאל את כל הקלי קלארקסוניות למיניהן ותיצור אלבום שהוא הרבה יותר מעניין ועמוק מכל מה שמנצח ריאליטי מוזיקלי אחר, בארה"ב או בריטניה, מסוגל ליצור. כן, עשור שנים אחרי הלילה ההוא בניצנים, נינט טייב היא שוב "כוכבת" שנולדה מחדש.