מתי בפעם האחרונה עשו עליכם סטייג' דייבינג? מתישהו בשנות ה-90? לי זה קרה אתמול בלילה (רביעי), בהופעה של "סטון טמפל פיילוטס" בגני התערוכה בתל אביב. זה קרה בשיר האחרון בהדרן, שלא נזכיר אותו מפאת היותו כל כך לא פוליטיקלי קורקט, במיוחד בעידן של metoo.
כן, הרבה דברים השתנו מאז הניינטיז. הקהל שגדל על הלהקה גידל כרס, והסולן המקורי של הלהקה, סקוט וויילנד, כבר לא בין החיים. מה שלא השתנה הם שאר נגני הלהקה, הגיטריסט והבסיסט (האחים דין דלאו ורוברט דלאו) והמתופף (אריק קרץ). את ווילנד החליף ג'ף גאט (אחרי שהמחליף הראשון, צ'סטר בנינגטון, התאבד) מה שכמובן מעלה את התהייה - האם זה ישמע אותו הדבר? האם השירים שגדלנו עליהם בשנות ה-90 יחזיקו כשמישהו אחר שר אותם?
שום דבר באווירת אולם הכנסים המעונבת והקרה של הכניסה לאולם בגני התערוכה לא רימז על ההופעה המדהימה שחיכתה לנו בפנים. אפילו חולצות הרוקנ'רול שנשלפו מהארון ושנראו בהתחלה לא במקום, הרגישו בסוף ההופעה הכי מתאימות.
הערב התחיל בדיוק ב 21:30 עם פתיח איטי שנשמע כמו "Trippin' On A Hole In A Paper Heart" אבל הופך ברגע אחד ל"Wicked Garden" בביצוע שמבהיר שהחבר'ה על הבמה באו לכסח, או כמאמר השיר, לשרוף את הבמה עד עפר. הקהל לא מספיק להרגיע נשימה ו "Crackerman" מתחיל להתנגן, שני השירים מאלבום הבכורה של הלהקה – Core. הלהקה נשמעת פגז, והסאונד מצוין, וגאט, ובכן, נשמע דומה מאוד לדבר האמיתי, כלומר לוויילנד. הוא פרפומר טוב שמצליח להלהיב את הקהל ונהנה מהאהבה שהוא מקבל מהקהל בחזרה. אז כן, אפשר להבחין בהבדלים בקול, אבל בינינו, בסוף מה שאנחנו הכי רוצים זה לצרוח חזק חזק את השירים שאנחנו מכירים ואוהבים. ובמובן הזה זה לגמרי מספק.
בדיוק בגלל זה הבחירה האומנותית בביצוע של "Plush" גובלת בהתעללות. גאט מוריד לראשונה את משקפי השמש ואומר לקהל שאת השיר הבא הם מוזמנים לשיר איתו והוא מקווה שהם יזכרו את המילים. אחרי טיזר כזה די ברור שהלהיט הכי גדול של הלהקה עומד להגיע. והוא מגיע. רק בביצוע איטי איטי. בהתחלה רק עם גיטרה, והנה, הנה, זה נראה שכל רגע הם יגבירו את הקצב לביצוע המוכר, אבל עוד בית מגיע ועוד פזמון, והקצב לא משתנה. התופים מצטרפים והקהל כולו שר, את כל המילים כמובן, והגוף כבר מחכה להתפוצץ עם השיר הזה שהוא זוכר ומכיר כבר משנת 1992, אבל הקצב לא מתגבר והסבלנות כמעט פוקעת עד שלרגע אחד קצר, רק בפזמון האחרון של השיר הם מצטרפים כולם לקצב המוכר.
אבל האמת היא שאין זמן להתבאס כי מיד מגיע "Pruno" חזק ובועט, ואחריו גאט מקדיש לקהל את "Down" בביצוע חזק ועוצמתי שרק מדגיש איזו חבורת נגנים מעולים ניצבת על הבמה. רק אז, לקראת סוף ההופעה הם מנגנים את "Meadow", הסינגל הראשון מהתקליט שהוציאו יחד עם גאט בחודש מרץ האחרון. מעבר לזה שהשיר נשמע טוב, משהו קורה לגאט על הבמה. אם קודם היה נראה שהוא פרפורמר מעולה, אז עכשיו הוא נהיה אפילו יותר נינוח, כאילו חוזר להיות עצמו ולא בתפקיד של מישהו אחר.
"Interstate Love Song" שהוא שיר מושלם, מקבל ביצוע מושלם. בין לבין הלהקה מודה לקהל ולצוות שמקיף אותם ומודים שבלעדיהם הם כלום, ואחרי "Sex & Violence" מגיע עוד שיר מהתקליט האחרון: "Roll Me Under" ושוב רואים את ההבדל בשיר שגאט יודע שהוא שלו. הוא עומד על הגדר המפרידה בינו לבין הקהל, הכי קרוב שאפשר, עומד גבוה, מחזיק ידיים כל פעם למישהו אחר מהשורה הקדמית ונותן את כל כולו.
זוכרים את "Trippin' On A Hole In A Paper Heart", האקדח שהופיע במערכה הראשונה? אז הנה הוא חוזר ומסיים את ההופעה בביצוע מעיף רגע לפני שהם יורדים מהבמה. ההדרן נפתח בכל הכוח עם "Dead & Bloated". אני עוצרת רגע לבחון את הקהל ורואה שעל פני כולם נסוכה אותה הבעת אושר שיש על פניי. כשזה טוב זה טוב. אי אפשר לזייף, וההופעה אתמול הייתה וכמעט ללא רגעים חלשים, בתוספת סטייג' דייבינג לסיום.
ממש לפני כמה שבועות חברה שיתפה אותי במחקר שעשו בלונדון שהוכיח מדעית שהשתתפות בהופעה חיה עשויה להאריך את תוחלת החיים בגלל השפעתה הפיזית והנפשית החיובית. אני מעריכה שמי שנכח בהופעה של "סטון טמפל פיילוטס" אתמול בלילה האריך את תוחלת החיים שלו בכמה שנים טובות.