יש הופעות שאתה פשוט יודע שיישארו איתך הרבה אחרי שההדרן יסתיים. הדוגמא הכי זכורה לי היא אחת ההופעות הראשונות של אביתר בנאי, אולי אפילו הראשונה שלו, בימים של יציאת אלבומו הראשון. אביתר עלה לבמה, רק הוא והפסנתר, ובתצוגה כל-כך שקטה ומופנמת פשוט כבש את הקהל עם שירים שכמעט אף אחד לא הכיר אז. עינב "ג'קסון" כהן (26), הנושאת על כתפיה את הטייטל המחייב "בוגרת 'רימון'", מאוד מזכירה לי את אביתר של תחילת הדרך. במבט מבחוץ זה אולי לא נראה ככה, אבל אחרי שחודרים מבעד למעטה האפרו הענקי שלה - אותו אפרו שזיכה אותה בכינוי "ג'קסון" - מגלים יוצרת רגישה, עדינה וסופר-מוכשרת שפשוט מצליחה למגנט אליה את הקהל לאורך כל ההופעה.
כשהגעתי למרכז סוזן דלל, אפשר היה לשמוע כבר מרחוק קול מוכר. היה זה קולה של איה כורם, שהופיעה שם תחת כיפת השמיים, מול עשרות צופים שבאו להופעות הפסטיבל. על פניו, אפשר היה לצפות ש"ג'קסון" תהיה גם היא סוג של כורם, קרן פלס או מירי מסיקה שכזו, ושתחליק בנוחות אל נישת "הפסנתרנית המוכשרת, בוגרת 'רימון'". אלא שמספיק היה לשמוע כמה צלילים מההופעה של כורם בכדי לעמוד על ההבדל, והוא תהומי. אני חושב שמילת המפתח בהקשר הזה היא אותנטיות. נכון, גם "המסיקות" שרות פחות או יותר על אותם נושאים. אלא שבניגוד לחבורת 'רימון' המהוללת, אצל "ג'קסון" זה פשוט נשמע אמיתי יותר, מהלב, וחף מניסיון להתחבב על מישהו. וזה בעיניי כל הקסם.
אפילו נקודת החולשה היחסית שלה, השירה, תורמת לתחושה הזו ומעצימה אותה. דווקא חוסר הביטחון המסוים שלה, והקול השברירי, מגבירים את הנוכחות שלה על הבמה. ובמילים אחרות - עזבו אתכם משירה "מושלמת" עם וזלין סטייל 'כוכב נולד'. תנו לשמוע קצת רגש אמיתי. למרות שהיא מצהירה שמעולם לא למדה פסנתר (ואולי דווקא בגלל זה), הלחנים של "ג'קסון" בכלל לא פשטניים, והיא וירטואוזית לא קטנה על הפסנתר, בשירים כמו "מחר", או "עץ נופל ביער" הנפלא. בהחלט נראה שפסטיבל הפסנתר תפור עליה, ולו בשל העובדה שכך נראות ההופעות שלה בכל מקרה.
הטקסטים של "ג'קסון" סיפוריים מאוד, ועוסקים בעיקר בחוויות היום יום וביחסים שבינה לבינה ("יש לי חולשה לאשה, עדיף אדישה/ אשה בלי חרדת נטישה"), אלא שהם כמעט אף פעם לא חובטים בך ישר בפרצוף עם כל התשובות, כמו שנהוג בדרך כלל במחוזותינו. הכתיבה המרומזת והעדינה הזו ("בוא ותעשה לי סדר/ אני רק רוצה לנוח/ בפינה של החדר/ ניתוח לב פתוח"), משלימה עוד חתיכה בפאזל הרגשי הגדול הזה שנוצר עם הקהל. ולמרות כל אלה, היא בהחלט יודעת לתבל את השירים שלה גם בהרבה ציניות והומור כשצריך, בדרכה שלה ("איך יש לי תינוק ואנל'א מפילה / איך יפה לי שמלה").
כבר בתחילת ההופעה, עוד לפני שהכיסא הספיק להתחמם, "ג'קסון" פותחת עם "חרב סוכות", שיר פרידה סתווי ומקסים, שבליווי הפסנתר שלה הופך לקינה של ממש ("אחרי הכל זה לא היה קשר דם/ אחרי הכל גם הוא נרדם/ כשירד הערב לא נפלתי על החרב/ בשבילך"). השילוב הזה, בין הקול הדק והרועד לבין הלחנים המורכבים על הפסנתר, מהפנט כבר מהפתיחה עד שזה נהיה כמעט בלתי אפשרי להוריד את המבט מהבמה.
בהמשך הצטרפו אליה גם עידו שטרנברג, שניפק סאונדים מגניבים לאורך כל ההופעה מהסינטי ומהגלוקנשפיל שלו, ואחר כך גם רוני אלטר ועופר מאירי ("מטרופולין"), יחד עם אלון לוטרינגר. החבורה כולה ביצעה את "קור כלבים" המצמרר של "ג'קסון", את "עירומה" - שיר חדש מאלבום הבכורה של אלטר, שאת מילותיו "ג'קסון" כתבה - וגם את "לישון בלי לחלום" של המטרופולינים, בביצוע אקוסטי מעולה.
איפה אביתר בנאי היום - את זה כולנו יודעים, אבל יהיה מאוד מעניין לראות לאן "ג'קסון" תתפתח בעתיד. כזכור, אחרי ההצלחה האדירה של אלבומו הראשון, בנאי "עשה דווקא", כשפנה אל מחוזות הטירוף האלקטרוני, באלבום שני שעד היום נחשב כקשה לעיכול גם בקרב מעריציו המושבעים. כדי לא למחזר את עצמה עד כלות, נדמה לי שבשלב זה או אחר גם "ג'קסון"-כהן תהיה חייבת ללכת לכיוונים דומים, ולצלול טיפה יותר אל מעמקי הסאונד האלקטרוני בו היא נוגעת כבר היום.
אילולא הייתה זאת הקלישאה השחוקה ביותר בהיסטוריה של המוסיקה, הייתי אומר ש"ג'קסון" היא ככל הנראה "הדבר הגדול הבא שאתם עדיין לא מכירים" במוסיקה הישראלית, אבל עזבו, בואו נשאיר את הקלישאות לשיר הבא של ה"מסיקות". בשתי מילים? לכו לראות. במילה אחת? רוצו.
עינב "ג'קסון" כהן מארחת את עופר מאירי, רוני אלטר ואלון לוטרינגר. פסטיבל הפסנתר, מרכז סוזן דלל, ת"א.