זה אלבום הפוסט-מוות הזריז בתולדות הפופ. נכון, היו אלבומים, למשל של ג'ניס ג'ופלין ואיאן קרטיס, שהושלמו טרם מות האמנים ויצאו די במהירות לאחריו. אבל כאן, בקושי חמישה חודשים אחרי מותה, גברת וויינהאוס חוזרת לחנויות, כשרק שני שירים הושלמו עוד בחייה. האלבום מהווה חריג נוסף ועקרוני יותר במסחור המוות בפופ: זה המוצר הראשון מאז "תפילה אמריקנית" של ג'ים מוריסון מ-1978, שדווקא מעורר תשוקה עזה להקשיב לכמה שיותר מהחומרים הגנוזים. בד"כ אלבומים עם חומרים לא סגורים של אמנים מנוחים מעוררים נרגנות מוצדקת על המסחור, היעדר שיקול הדעת בבקרת איכות המוצר, ועל חופש ההתעללות במורשת המנוחה. אבל במקרה "לביאה: אוצרות נחבאים", הכמיהה היא רק לעוד מהחומר הלא שלם, הסקיצתי, הראשוני של הגברת.
מרבית הקטעים פה מכמירים ומקוממים את הלב
הניחו להולכים? ההיפך! אני רוצה לשמוע הכל, לשמוע הקול, כל מה שנשאר. ללמוד, להתרגש, להכיר גם את ההחמצות כמו את הפסגות, להתוודע למורשת האמנית הדגולה, כי יש כה מעטים כמותה. כן, זה אינו אלבום מושלם: יש בו שתי רצועות - Half time ו-Best friends right? עם נוכחות קולית חלשה ונעדרת הוד יחסית לשאר. ויש בו גם עיבוד מלא ל"האם תאהב אותי מחר"? להיט הפופ העתיק של קרול קינג והשירלז שכבר פורסם בעבר בביצוע אקוסטי של איימי. וגם הגרסה הזו מוכיחה שזה כנראה השיר היחיד שוויינהאוס הקליטה ושהקטינה במקום להגדילו. משהו בתפיסתה הקצבית את חלוקת המילים על הלחן והביט היה ונותר מפוספס. אבל שאר הקטעים פה, לעזאזל, מכמירים ומקוממים את הלב, ומוכיחים שוב איזו מגישת שירים ענקית איבדנו.
וויינהאוס היתה גם כותבת בחסד של שירי פופ מקוריים ועל-זמניים לא פחות מהקלאסיקות שאותן חידשה. אבל האסופה הזו פחות מתמקדת בה ככותבת, ומציגה אותה בעיקר כמבצעת. ישנו הדואט עם טוני בנט, שכבר הופיע באלבומו האחרון, ובו וויינהאוס לוקחת סטנדרט אמריקני כ"באדי אנד סול" והופכת אותו ללגמרי שלה. והיא יודעת לעשות אותו הדבר ל"נערה מאיפנימה" של ז'ובים. וגם בשיר מקורי לא מזהיר כמו Between The Cheats, וויינהאוס הותירה טייק שירה שדי היה בו כדי להכניסה אל הנצח.
יש פה גם ורסיות איטיות ומוקדמות הן ל"ואלרי" של הזוטונס והן ל"Tears dry" שלה, ואף הטיפול בהן מעיד על חיבתה העמוקה וההשראה הענקית ששאבה בעיקר ממורשות הפופ של שנות ה-50 וה-60. ועם כל הכבוד לווירטואוזיות כמו ביונסה וכריסטינה אגילרה וכל יתר דיוות המצעדים למיניהן, האלבום מבהיר סופית לא רק עד כמה וויינהאוס היתה נטועה עמוק בתור הזהב של הפופ אלא עד כמה, פשוט ולעניין, מאז לא קמה לפופ מגישת שירים כובשת כמוה. לפחות לא מאז דאסטי ספרינגפילד וארי'תה פרנקלין של שנות ה-60. אולי רק לורין היל ומארי ג'יי בלייג' משתוות לה באיכויות החמות והנוגעות שלהן.
המפיקים מארק רונסון וסאלאם רמי, שעבדו צמוד לוויינהאוס בחייה, עשו גם כאן מלאכה טובה. האלבום ממש לא מזדהר לרמות אלבומה השני והמופתי, "בק טו בלאק", אבל כן נאמן לכל מעלות הזמרת המתה שהייתה, מה לעשות, חיה מזן שונה לחלוטין מזה של מדונה וגאגא ובריטני וכל כוכבניות הפופ מאז אותן שנות ה-60. כי עם כל הכבוד לשיאים של מדונה או גאגא, ביונסה או ריהאנה, וויינהאוס הייתה מוצר הרבה פחות מהודק ומדויק ורב-ערוצי מהן. והיא פשוט הייתה מגישת שירים טובה בהרבה, מסדר הגודל של בילי הולידיי וספרינגפילד ופרנקלין. נשמה ששרה ובאמת הורגת אותך, בפראות ברכות.
