למשך כשעתיים הפך מועדון הבארבי בתל אביב למקדש דתי ולא, אני לא חותר לכיוון "אלוהים הוא די.ג'יי" או בולשיט אחר כמו "ראינו את האור" - ההופעה של להקת "וובן האנד" הייתה סוג של חוויה דתית. אולי נוצרית ואולי פגאנית, אבל ללא ספק דתית.
תחושה של מפגש בין חברים ותיקים
לקולו המחשמל של דיוויד יוג'ין אדוארדס נחשפתי לפני יותר מ-15 שנה בתוכניתה של אורלי יניב, דאז בגלי צה"ל. שמעתי את מרביתו של שיר אלטרנטיב קאנטרי ספוג כריזמה מוזיקלית, גיטרות סלייד ושבירות קצב. זה לא קורה הרבה עם שירים בשמיעה ראשונה, אבל לי זה קרה. בקושי הצלחתי להבין מה שם הלהקה ואחרי מחקר לא פשוט גיליתי כי מדובר בשיר "Seen What I Saw" של להקה בשם "16 Horsepower". תחילתה של התאהבות מוזיקלית נרשמה.
הלהקה הוציאה מספר אלבומים עד שהתפגרה בשל מה שמנהיגה הגדיר כ"פערים מוזיקליים ורוחניים" לטובת מה שהיה בזמנו פרויקט צד בשם "Woven Hand" והפך לעניין המרכזי. כ-15 שנה ושבעה אלבומים אחר כך, אני פוגש את מר אדוארדס על הבמה של הבארבי, אחרי שאני מודה, קצת התרחקנו, אבל בכל זאת היתה תחושה של מפגש בין חברים ותיקים - הוא ישוב על שרפרף על הבמה ואני צופה בו בליבו של קהל סמי-משולהב.
אווירה מיוחדת, קצת מיסטית, ספק רדופת רוחות
"וובן האנד" עולים לבמה - רביעייה - אדוארדס על גיטרות, בנג'ו ושירה ועוד שלושה נגנים - בס, תופים וקלידים. ההופעה נפתחת ב"שטיח" קלידים מקושט מצילות, שמכניס את המקום לאווירה מיוחדת, קצת מיסטית, ספק רדופת רוחות. אדוארדס טוען את הבנג'ו ומתחיל לשיר, או שמא למלמל מנטרה. הבס-תופים נכנסים להילוך ומנהיג הלהקה מדלג את גרונו בין המיקרופון הרגיל שמימין, לזה העטוף דיסטורשן שמשמאל.
בשיר השני הבנג'ו מוחלף בגיטרה חשמלית, ובפזמון, כשהקלידן מתגבר את המתופף עם כלי הקשה, מתחיל האולם להתרומם באוויר ואיתו רגלו השמאלית של אדוארדס היושב. בהמשך נבין כי רגלו המתרוממת ברעדה היא לא הפרעה פיזיולוגית אלא משהו בין טרמולו אנושי ללוח ויג'י מזמן רוחות. והן הגיעו, תהיו בטוחים שהן הגיעו.
כמו תפילה אינדיאנית בשפה עתיקה
אחד הנכסים הגדולים של אדוארדס הוא ללא ספק קולו הצלול, העוצמתי, הרועד במקומות הנכונים - שילוב בין ניק קייב לאיאן מק'קאלך. הוא שר את הטקסטים תבולי התנ"ך שלו בחרדת קודש ממש, כאילו חייו וחיינו תלויים בכך. רגע אחד הוא נראה ונשמע כמטיף נוצרי היושב על הפודיום ויורק נבואות זעם, וברגע אחר הוא מדקלם מה שנשמע כתפילה אינדיאנית בשפה עתיקה, וכשהוא רכוב על התופים המתגלגלים ושורות הבס הרועמות קשה שלא לחוש לעומק בחוויה דתית מסוג מאוד שונה.
הקהל הגיב יפה למוזיקה של הלהקה מקולוראדו וחלקים ממנו השתלהבו עד מיני-טראנס ברגעים מסוימים, כשצעיר בודד פרץ במה שנראה כריקוד שבטי טעון מוזיקה וחומרים נוספים. "וובן האנד" היא לא להקה קלה לאהוב או להתחבר אליה. יוג'ין אדוארדס ממש לא בעניין של לכתוב להיטים או המנונים, הוא גם לא בעניין של סולואים או וירטואוזיות מרימת קהל. הוא נע מצד לצד על כסאו הנמוך, יורה ריפים ופריטות עטופות דיסטורשן ואפקטים אחרים לחילופין, ומדי פעם חוזרת לה הרגל הרועדת להתרומם למעבר לגובה המוניטורים, כמו צלף שמתרומם לרגע מעבר למחסה ומשגר אל חלל האולם כדור קטלני של טריפ מוזיקלי שבטי.
כמו צלף שמתרומם לרגע מעבר למחסה
גם ברגעי השיא המוזיקליים, והיו כמה כאלה לאורך הערב, שמרו אדוארדס והלהקה על איפוק וריחוק מסוים, למרות שנראה היה שהקהל היה צמא לקצת אהבה מעבר לים. מלבד כמה מלמולי "תודה" בשפת התנ"ך לא נרשמה קומוניקציה מילולית אמיתית בין הבמה לציבור.
אכזבה מסוימת נרשמה בגזרתי האישית כשאדוארדס החליט שלא לבצע משהו מהרפרטואר של להקתו הקודמת (לפחות לא שיר שהצלחתי לזהות). עם צער מסוים מהול בתחושה של התגלות נפרדנו אני והוא. עוד ניפגש.
