הסגנון המוזיקלי של רופוס וויינרייט - רטרו פופ הנוטה לעיתים קרובות לקאמפ תיאטרלי ומלווה בלא מעט חשיבות עצמית - קנה לו הרבה ביקורת עוינת במהלך הקריירה, לצד אהבה חסרת גבולות ממיליוני מעריצים. אבל אפילו מבקריו המחמירים ביותר לא יוכלו להתעלם מהעובדה שלמרות הכל, וויינרייט הוא יוצר מדרגה ראשונה וזמר בעל קול מדהים - חלק, מרגש ומלא עוצמה - על אחת כמה וכמה כששומעים אותו בהופעה חיה ומקרוב.
"באתי לנסות שירים חדשים"
בהופעה שהיתה למעשה "חזרה גנרלית" פתוחה ואינטימית בבר הקטן "Under The Bridge" מתחת לאצטדיון סטמפורד ברידג' בלונדון, לקראת סיבוב ההופעות העולמי של האלבום החדש שלו "Out of the Game" שייצא השבוע, נראה וויינרייט שליו לחלוטין. וזה הישג לא קטן בהתחשב בעובדה ש - כפי שהוא אמר - הוא היה שם כדי "לנסות שירים חדשים, בפני אנשים שמעולם לא שמעו אותם". לא היה נראה, אבל, שלקהל הייתה איזושהי בעיה עם חוסר ההיכרות הזאת.
רופוס וויינרייט בהופעה: Out of the Game
במשך כל ההופעה הייתה הרגשה של נינוחות גדולה באולם - וויינרייט היה חברותי ומקסים והקהל קיבל אותו בזרועות פתוחות. כשדיבר על אלבומו החדש והציג את שיר הנושא, אמר רופוס בנונשאלאנטיות: "כן, אני מחוץ למשחק. מחוץ למשחק של... אה, מה...? מחוץ למשחק האחריות. לא, סתם. אני אחראי עכשיו" - הערה הקשורה, ללא ספק, לחייו האישיים, אשר השתנו מקצה לקצה בשנה בה עבד על האלבום - מות אמו, זמרת הפולק הקנדית קייט מגריגל, הולדת בתו ויווה, אותה הביא לעולם עם ביתו של לאונרד כהן, לורקה, ונישואיו הקרובים ליורן וייסברוט. אלה מצטרפים לאחריות ולבגרות המקצועית הבולטות בהפקה המהוקצעת של האלבום החדש.
שיר המוקדש למות אמו
ההופעה התחילה בשקט - וויינרייט עלה על הבמה ומבלי להגיד דבר שר גרסת א-קפלה יפהפיה של "Candles", שיר שכתב לאחר מות אימו מסרטן בשנת 2010. אחריו חזר לסגנון הפופ המוכר, אבל הפעם בשירים חדשים - ""Rashida ו-" Barbara", שיר שנכתב, מסתבר, על היחצנית שלו, שהייתה נוכחת. החומר החדש, שהופק על ידי מארק רונסון (שהפיק, בין השאר, את איימי וויינהאוס) התקבל מיידית באהדה עצומה וכבר היו כאלה שקיפצו בהנאה - עם הבירות בידיהם - באולם הקטן.
רופוס וויינרייט בהופעה: Welcome to the Ball
באמצע ההופעה ירד וויינרייט מהבמה והעביר את המיקרופון לשניים מחברי הלהקה שלו, טדי תומפסון (גיטרה) וקריסטל וורן (קולות רקע), ששרו שירים שנכתבו על ידי מגריגל, בליווי פסנתר בלבד. שני הביצועים היו מעולים - מה שמעיד רבות על וויינרייט עצמו. אין ספק שרק אמן שבטוח ביכולתו באופן מלא יוכל להופיע עם אנשי מקצוע שכאלה מאחוריו - "כוכבים עצומים בזכות עצמם" - כפי שאמר.
בחזרה על הבמה, פצח וויינרייט במחרוזת קצרה של שירים מהרפרטואר שלו, והוסיף כמה חדשים: "Montauk" שנכתב עבור ביתו ויווה, ו-"Song for You", שיר מתוק שכתב לוייסברוט. רגעי השיא היו ביצוע א-קפלה נהדר ל" One Man Guy" עם וורן ותומפסון, "The One You Love" (מהאלבום "Want2"), ושירים מהאלבום החדש " Jericho", Perfect Man" ו-"Bitter Tears". ההופעה הסתיימה עם ביצוע מדהים לשיר "14th Street" (מהאלבום "Want 1"), ולאחריו הדרן כשוויינרייט על הפסנתר בגרסה נהדרת של "Going To a Town" מהאלבום "Release the Stars".
רופוס וויינרייט בהופעה: Jericho
Rufus Wainwright, Jericho (London, Under the Bridge, 17 april 2012) from Lys on Vimeo.
היה קצת חבל לא לשמוע קלאסיקות כמו "Cigarettes and Chocolate Milk", "Oh What a World" וכמובן "Hallelujah", אבל סביר להניח שאלה ינוגנו בהופעה "האמיתית", שעולה בתיאטרון הליסאום בלונדון ב-30 באפריל ומגיעה לישראל ב-3 ביוני לחוות רונית. ועדיין, אפילו בלי השירים האהובים הללו, וויינרייט נתן סט מושלם של נאמברים מכל צבעי הקשת - מהפסנתר האינטימי לרחבת הדיסקו, כולם בקולו העצום, שמילא את האולם בסאונד מסחרר כאילו ללא מאמץ כלל. אין ספק שאפילו לאחר שבעה אלבומים ויינרייט בהחלט עדיין בתוך המשחק. לכו לראות אותו - לא תתחרטו.
>> לא רק רופוס: קיץ של הופעות מחו"ל בישראל
>> הדיג'ייז והמסיבות שירקידו אתכם בעצמאות