כבר כמה שנים שבריטני ספירס לא היתה ממש בסביבה ("Circus"? אתם רציניים?) וזה הספיק לזמרות כמו קייטי פרי, ריהאנה, קשה וכמובן ליידי גאגא לנצל את החלל ולהשתלט על כל פיסת מיינסטרים פנויה. באותן שנים הדיבורים על בריטני ספירס נעו בעיקר סביב הדעיכה שלה ועל הדרך בה היא לאט לאט יורדת מהפסים.
"נרקוד עד שהעולם יגמר"
אבל עכשיו חוזרת נסיכת הפופ עם חצי אלבום חדש (חמשת השירים הראשונים) מקפיץ וסקסי יותר ומראה לכל המתחרות איך עושים את זה נכון. בחצי הראשון של אלבומה החדש, "Femme Fatale", בריטני חוזרת חזק מאוד למרכז הבמה עם יצירה שתופסת כיוון הרבה יותר אלקטרוני, דאנסי ורקיד מכל דבר אחר שאי פעם יצא תחתיה.
האלבום נפתח בפצצת האנרגיה הנהדרת -"Till The World Ends" שכבר הספיק לצאת כסינגל מתוך האלבום. השיר הוא תצוגת התכלית של בריטני מודל 2011 בו הביטים חזקים יותר, הקצב מהיר יותר, הסקס מוחצן יותר והשירה נעימה וחזקה גם יחד (לעיתים גם על גבול הרובוטית). לכן כשמאזינים לבריטני שרה בפתיחת האלבום "נרקוד עד שהעולם יגמר" אתה יודע שהיא מתכוונת לכל מילה ואין סיכוי שאפילו האדישים ביותר לא יתחילו לנענע את האגן תוך כדי האזנה.
זה ממשיך גם עם שיר השני, שהוא גם הסינגל המוביל מתוך האלבום, "Hold It Against Me" המצוין, בו בריטני נשמעת אקטואלית מאי פעם ומראה לשאר המתחרות איך באמת עושים קאמבק. בכלל, בכל האלבום הזה יש רק שיר אחד שעובר את הארבע דקות וזהו אלמנט שהופך אותו לאסופת שירי דאנס נהדרת בעלת פוטנציאל נפיץ לרחבת הריקודים.
מנמיכה טונים ומצליחה לרגש, להיות סקסית ולהרקיד
השיר השלישי, "Inside Out", מוריד קצת הילוך, אבל לא פוגם בזרימה של האלבום ועדיין מצליח להרקיד בעזרת מקצב בסיסי שמרעיד את האיברים הפנימיים. ללא ספק אחת היציאות החזקות באלבום למרות האפקטים שכמו שנגנבו מהסרט "רובוטריקים".
אחר כך מגיע I Wanna Go המעולה, שנשמע כמו גרסה מעודכנת לדייויד גואטה ולאחר מכן הקטע הטוב באלבום (אם לא בכל קריירה של הזמרת) "How I Roll", בו בריטני מנמיכה טונים ומצליחה לרגש, להיות סקסית, להרקיד והכל בשיר אחד, שיגרום לכם לרצון עז ללחוץ על כפתור ה"פליי" שוב ושוב ושוב ועוד מבלי להרגיש רע לגבי זה.
אבל פה זה בערך נגמר. אחרי חלק ראשון מצוין, ההאזנה לשאר השירים היא חוויה קצת מעייפת. האלבום לא משתנה וזה מגיע למצב אבסורדי בו שיר מסתיים ואתה יודע בדיוק כיצד יחל השיר הבא. בולטים בחולשתם השירים "Drop dead beautiful" שהוא די גרוע ומיותר ו-Trouble For Me המעצבן. באופן מפתיע גם השידוך עם יצרן הלהיטים מה-Black Eyed Peas, וויל.איי.אם ב-Big Fat Bass מצליח לאכזב ולחפור בו זמנית. למעשה, עם כל שיר שעובר האלבום הולך ונחלש עד נקודת השיא בשיר האחרון, "Criminal", שנשמע כמו הכלאה בין כמה שירים מהקריירה המוקדמת של הזמרת לחליל של ג'ת'רו טול. וכן, זה גרוע כמו שזה נשמע.
אי אפשר לבוא בטענות כלפי "Femme Fatale" שהוא לא עמוק מספיק או שהטקסטים לא רציניים כי זו בריטני ואתה יודע למה לצפות (ולאו דווקא במובן השלילי). ומעבר לשינוי המוזיקלי הקיים באלבום, מעניין לראות איך בריטני דואגת לנער כל טיפת זכר לתדמית הילדה הטובה שדבקה בה בעבר. משפטים דוגמת: "יש לך משהו שאני רוצה אבל אני עלולה להתחרט על כך" (Trouble For Me) ו-"אתה יכול להיות הזיון שלי להלילה" (How I Roll) לא משאירים מקום לדמיון כשגם השיר Seal It With A Kiss הוא דוגמה נהדרת לכך, בעיקר בחלק שבריטני שרה "בוא נגיד שאתה סתם חבר ואני שקרנית טובה".
אלבום שתופס מקום של כבוד ברפרטואר שלה
כשמסתכלים על הקריירה של בריטני ספירס, אין ספק ש-"Femme Fatale", תופס מקום של כבוד ברפרטואר של הזמרת. זהו (חצי) אלבום חדשני, מעניין, מופק מעולה ובעיקר אלבום שהמילה "כיף" פשוט תפורה עליו. ועם זאת, סינון של כמה שירים ואולי אפילו צמצום של כמה שירים חלשים, היו מעלים את רמת האלבום הזה בכמה דרגות. אם נהיה פואטיים לרגע, אז האלבום החדש של בריטני ספירס מסמל את מהותו של פופ המצעדים וכמו מסטיק, טעים ומתוק בהתחלה אבל מאבד את הטעם ככל שממשיכים ללעוס, עד העונג הבא.