_c.jpg "אינטרפול ביתן (צילום: רועי ברקוביץ')")
המוזיקה של להקת אינטרפול היא סוג של סתירה פנימית מוזיקלית - מצד אחד שירתו המאוד קרירה ונונשלנטית של פול בנקס, היושבת על האינדי רוק המהונדס של הנגנים ומצד שני טקסטים בוערים וכואבים על מערכות יחסים מורכבות בין בני אדם ובין אדם והכרך הגדול. כמו באלבומי הלהקה ואולי אפילו יותר בהופעה, אינטרפול לא מנסה להתנחמד עם מאזיניה, המוזיקה שלה אמנם אינה מאוד מורכבת אבל חיים קלים לא צפויים למתנסים בה.
אסוציאציות לג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר ואקו והבאנימן
הסאונד של אינטרפול מעלה אסוציאציות ברורות ללהקות בריטיות משנות השמונים המוקדמות כמו ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר שאחריה, ואולי קצת אקו אנד דה באנימן (שביקרה אצלנו לאחרונה). בהופעה מעלה פול בנקס באוב את דמותו של דיוויד בואי הצעיר.
_c.jpg "אינטרפול ביתן (צילום: רועי ברקוביץ')")
במופע החי של אמש ניכר וברור כי אינטרפול היא בעיקר פול בנקס הסולן-גיטריסט ואולי מלבד שותפו הוותיק מתחילת הדרך, הגיטריסט דניאל קסלר, שאר חברי ההרכב נראים כשכירים בני החלפה (השריד השלישי מאז הקמתה ב-97', הבסיסט קרלוס דנגלר, עזב ממש לאחרונה). הלהקה עולה לבמה כשרובה עטויה בחליפות כהות. המפגש הראשון פנים אל פנים, מעלה תובנה ראשונה: פול בנקס הוא סוג של בראד פיט אינדי-רוקר. כשנשאלתי אתמול מה סוד ההצלחה של אינטרפול, טענתי כי הם פשוט סופר-קולים, ואכן בנקס הוכיח את טענתי מהרגע הראשון. הוא ניצב מול המיקרופון כשעל צווארו גיבסון חשמלית ושר בדיוק רב את מילות "Success" (מהאלבום האחרון המצוין), תוך שהוא יורה תווים גבוהים המשתלבים עם נגינתו הקצבית של קסלר, ללא כל מאמץ או תנועה חריגה.
המעריצים הפגינו הרבה חום וקיוו לקבל קצת יותר בחזרה
הסט של אינטרפול שומר על קצב כמעט אחיד ולעיתים אפילו קשה להבדיל בין חלק מהשירים. המבנה די קבוע: ריף גיטרה איטי בסטקאטו כששאר הכלים מצטרפים בהמשך. הרית'ם סקשן עובד מצוין ומדויק, כמעט מדויק מדי, מעט מכאני. הבסיסט המחליף, בראד טראקס, נשמע חד ודורסני ומתחבר היטב למתופף הוותיק יחסית, סאם פוגרינו. בחלק מהשירים השניים ניגנו ממש כיישות אחת כעוסה ובועטת, כמו חמור מקסיקני עצבני במיוחד.
_c.jpg "אינטרפול ביתן (צילום: רועי ברקוביץ')")
"Narc" מהאלבום השני שם רגל כבדה על הגז והקהל ממשיך להתחמם עם המוזיקה הניו יורקית הרועשת והקרירה. לאורך כל המופע התקבלה אצלי תחושה שהמעריצים המקומיים הפגינו הרבה חום וקיוו לקבל קצת יותר בחזרה, אך זכו להצלחה בינונית בגזרה זו. "Barricade" מהאלבום הרביעי והאחרון הוא פייבוריט שלי וכנראה שלא רק. השיר הצליח להתעלות בעיני על גרסת האולפן המצוינת ועבודת הגיטרות של בנקס וקסלר התעלתה, כשהם משלימים אחד את השני בפריטות קצביות ובריפים המשתרגים סביב המקצב, כמו צמח מטפס עקשני במיוחד.
פנטזיות מיניות אפלות, דמוניות, עירומות
_c.jpg "אינטרפול ביתן (צילום: רועי ברקוביץ')")
"Lights", הסינגל הראשון מהאלבום האחרון, הוא יצור אפל במיוחד, מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית. השיר, העוסק בפנטזיות מיניות (כי שנשקף יפה גם בוידאו הדי פרובוקטיבי שלו), הוא דמוני מצד אחד וכמעט עירום מנגד. הריף הבסיסי שלו כבד וצורב והשיר נבנה ונבנה כששאר הכלים מצטרפים. המתח המוזיקלי גובר ועולה אך אינטרפול מתנהגת כעוסקת בסקס טאנטרי וממאנת להגיע לפורקן. מגדל השיר נותר גבוה ואפלולי, אבל נמנע מההתרסקות המתבקשת בסוף ופשוט נותר לעמוד שם, כזקפה אדירה, כדי שנעמוד ונצפה בהשתאות. "Evil", שהגיע אחר כך נתן לקהל קצת להשתחרר כשהרית'ם סקשן העביר הילוך קדימה.
_c.jpg "אינטרפול ביתן (צילום: רועי ברקוביץ')")
שיא המופע, בעיני, הגיע אולי קצת מוקדם מדי בדמותו של "NYC", אולי להיטה הגדול ביותר של הרביעייה הניו יורקרית. השיר האיטי והקסום הזה מתאר מערכת יחסים בין תושב הכרך הגדול, לבין הבדידות, הניכור והעוצמה של עיר הענק. השיר הזה הוא גם הפוגה מלודית וענוגה יחסית בתוך מכונת הרוק הכהה האינטרפולית, שפשוט לא רציתי שתיגמר. באופן צפוי ומתוזמן עלו האורות הגבוהים על הקהל כשבנקס שר "הדליקו את האורות הבוהקים" ולמרות כך היה קשה שלא להתרגש.
חסרו שירים מהאלבום השלישי
"Heinrich Meneuver" היה הנציג היחידי, אם איני טועה, מהאלבום השלישי של אינטרפול והקצב והאנרגיות הוטענו מחדש, האגרופים עלו מעלה לתמוך בפזמון העוצמתי. באמת שיר מצוין וחבל שכמה מחבריו לאלבום הושארו מחוץ לסטליסט. "Slow Hands" הקפיץ את הקהל לגובה שיא ועל גבי הקליימקס הזה ירדה הלהקה להפוגת טרום-הדרן. ארבעה שירים נוספים קיבלנו בהדרן כשהאחרון הוא "Obstacle 1" המצוין מאלבום הבכורה. בסך הכל סט לא מתמסר במיוחד - לא מעט שירים טובים מהאלבום האחרון וקודמו הושארו על רצפת חדר החזרות, וחבל, לפחות לי.
קשה לסכם את המופע של אינטרפול בפרגון גורף, בעיקר בשל התחושה כי מדובר במכונה משומנת למדי אך לרוב נטולת רגש. קצת הרמוניה קולית בין הנגנים, יציאה מהקצב המשורטט או כניסה לסולו בלתי נשלט היו ממלאים את החסר, וכן, גם איזו הבעת רגשות מצד מנהיג הלהקה, אדוניס בלתי מושג שהוא, היתה נראית מאוד במקום, נוכח קבלת הפנים המאוד חמימה שזכה לה מהקהל המקומי. לזכותו יאמר שפרגן למופע הפותח של "כרמלה גרוס ואגנר". ניכר היה ששותפו לפשע, קסלר, דווקא עשה מאמצים להלהיב ולהתחבר, אבל בנקס נותר קפוא ויפה. באחד משירי ההדרן חשבתי שזיהיתי צל של חיוך על פניו של מנהיג הלהקה, למראה התלהבות הקהל. אולי זה היה רק טריק של התאורה. אולי.
_c.jpg "אינטרפול ביתן (צילום: רועי ברקוביץ')")