את היחסים שלי עם עלמה זהר התחלתי ברגל שמאל. שני הלהיטים הגדולים של תחילת הדרך שלה "אגו טריפ" ו"שיר אהבה אינדיאני" לא מצאו חן בעיני, בלשון המעטה. לא אהבתי את המבטא שלה בעברית שנשמע לי מאולץ, את הפרייזינג, ובעיקר לא אהבתי את מה שנשמע לי כמו ערבוב לא מקורי של המון דברים. אלא מה, שבתחרות בין האמן לאוזן המבקר, הזמן והתעקשות, הם גורמים חשובים מאוד. מה שבסיבוב ראשון נשמע מאולץ ולא מקורי, עשוי לקבל משמעות אחרת בסבוב שני ושלישי.
וכך גם עם עלמה זהר. האלבום השני שלה "שלושים ושלוש" כבר היה יותר הגיוני מבחינתי, וכעת ב"לחם אהבה" אני חושב שאני מבין מה עלמה זהר רוצה. כמו בשיר "מצב הרוח" שפותח אותו. שיר אהבה חזק ויפה, שהוא דואט עם אסי איילון, המפיק המוזיקלי של האלבום. ביחד הם מייצרים אינטמיות גדולה, שמאפשרת להם לשיר את הטקסט הלא קל הזה בהרמוניה מעוררת המון.
"אושר גדול" שבא אחר כך מכיל את כל האלמנטים שאיתם זהר מזוהה. הפרייזינג הספציפי, הפזמון העממי שמזכיר קצת את "טיפקס" בגרסה ירושלמית, והחצוצרות. אלא שבסיבוב שלישי זהר למדה לזכך את זה, כך שמה שמקורי יהיה הרבה יותר בולט ממה שדומה לדברים אחרים. בעולם הגדול, אפשר היה לחשוב שחברת התקליטים הפעילה לחץ על זהר לייצר להיטים בסגנון המוכר שלה, כמו שקורה שם. במקרה שלנו, זהר הצליחה להפיק את התקליט בעזרת תרומות של אוהביה בהדסטרט. לכן אם היה עליה לחץ, זה לחץ פנימי.
אני מציע את המילה "לחץ" כי באמצע הדרך, האלבום הזה נרגע מאוד. ארבעת השירים האחרונים "חלל", "בלעדי", "אתמול" ו"אצא אל השדה", הם יחידה רגועה בהרבה, עמוקה יותר, אישית יותר, ולטעמי יפה יותר. אלה לא השירים שיסדרו לה פלייליסט, אבל הם השירים שבהם זהר הופכת ליוצרת משמעותית. גם ההפקה המוזיקאלית של איילון, נהית מעניינת ויצירתית יותר. "בלעדי" הוא לפחות לטעמי השיר הזה יפה שכתבה זהר עד היום. יש עתיד.
עלמה זהר. לחם אהבה, **** ארבעה כוכבים
הנס של עמית ארז ו-"The Secret Sea"
אלבום הבכורה של עמית ארז ולהקתו "The Secret Sea" הוא נס קטן. או אולי נס גדול. זה אלבום כל כך יפה, שפשוט קשה להאמין שהוא נוצר בישראל. ואולי לא כל כך. כי עמית ארז הוא כבר כמעט עשור הבטחת האינדי הגדולה שלנו. הוא כותב שירים נפלאים, שירתו מרגשת, הגיטרה שלו עצובה באופן מקסים. כל זה לא הספיק כדי להפוך אותו לגיבור תרבות מקומי אמיתי, כזה שחוצה איזה קו לא ברור וחודר אל המיינסטרים. אני מניח שגם נסיונותיו להגיע לעולם לא צלחו אף הם.
הנה דוגמא למקרה שבו העולם טועה. "Clever and Strong" שלו, הוא אחד השירים הכי יפים שנכתבו בעולם בעשור הקודם. הוא אחד השירים הכי יפים שאיש כמעט לא מכיר וחבל. יתכן שהבעיה של ארז היא שאין לו מרפקים או יכולת התנהלות מהסוג הנחוץ כיום. ולכן טוב שהקיף את עצמו בהרכב, כך שאולי ביחד תצליח החבורה המעוררת השראה הזאת להגיע להישגים מסחריים.
בינתיים אנחנו מסתפקים בזה שהמעבר לעבודה בלהקה, שדרג גם את המוזיקה של ארז. זה היה ברור כבר לפני שנה כשיצא האי פי המקדים, אבל עכשיו כשיוצא האלבום המלא זה פשוט קרה."The Secret Sea" הוא אלבום יפהפה. ומרשים. ומבחינה מוזיקאלית יש בו מינון נכון של אלקטרוני ואקוסטי ברוח הזמן. אני מעדיף דווקא את שלושת השירים האחרונים, שהם מעין יחידה אחת . "Slow Burning Light" הוא יצירה של כמעט שמונה דקות. הוא מתחיל בפריטת גיטרה שמזכירה את ישראל בסבנטיז, וכשמצטרף ארז בשירה הוא נשמע לרגעים כמו הסולן של להקת "קינג קרימזון", ולרגעים כמו ילד קטן ששר באווירת לואו-פיי בחדרו הקטן. בכל מקרה זה קורע.
מיד אחר כך מגיע שיר הנושא "Secret Sea" עם כלי נשיפה חמודים, שנותן את הטון של כל האלבום הזה, ניק דרייק פוגש את ג'נסיס של תקופת פיטר גבריאל, ברגעים האינטימיים שלהם. השיר הזה עומד בתחרות עם כל שיר של "ארקייד פייר" שהעולם מעריץ. כבוד. בכלל "דה סקריט סי" הם תשובה ציונית הולמת ל"ארקייד פייר". הלואי שמישהו בעולם יבין את זה.
אינטימי אגב, היא מילת קוד באלבום הזה. שיר הסיום "Heavenly Signs" הוא שיר סיום קלאסי של אלבומים מהסוג הזה. ארז שר נהדר, הרכות שלו היא כח. בהשואה האהובה לניק דרייק, ארז הוא דרמטי יותר אבל הרבה פחות מדוכדך והרבה יותר אופטימי. בקיצור ניק דרייק מודרני ושימשי, בדיוק כמו הבדל בין אנגליה בסבנטיז וישראל ב-2014, לפחות ברמת מזג האוויר. יהלום של אלבום.
עמית ארז ו-The secret sea ***** חמישה כוכבים