הרדיו הישראלי מתקשה להתמודד עם ההיפ הופ

תחילתה של שנת 2020 מסמנת סוף של תקופה. לא, אני לא מדבר על העשור האחרון, אלא על תקופת סיכומי העשור האחרון, השם יקום דמה. התקופה הזו הגיע לשיא בימים האחרונים עם מצעדי העשור המוזיקליים של תחנות הרדיו, שניסו לשרטט לנו את הנוף המוזיקלי של שנות העשרה של המאה ה-21 על בסיס השירים שאהבנו. גם גלגלצ (בשיתוף מאקו) וגם כאן 88 הגישו רשימה בת 100 שירים כל אחת והפלא ופלא – מה נעדר כמעט לגמרי מהרשימה? אתן לסטטוס של מומחה הפופ המקומי נוי אלוש לספר לכם. "אם להאמין למצעדי העשור, ההיפ הופ מת ביום שטופאק וביגי נרצחו". 

בארצות הברית הוא הפך, לפני כשנתיים, לז'אנר הפופולרי ביותר. בשאר העולם (מאנגליה וצרפת ועד לאנגולה וסנגל) הוא ממלא את המצעדים, ומה ברדיו הישראלי? קרוב לכלום. בתוך מאה השירים במצעד של גלגלצ תוכלו למצוא רק עשרה ראפרים, כשארבעה מתוכם רק מתארחים בשיר. בששת השירים הנותרים הראפרים הם האמן המרכזי בשיר, אבל בכולם הם נעזרים בזמר או זמרת בפזמון. אם חשבתם שבכאן 88 המצב יותר טוב, תופתעו לגלות אך ורק שישה שירים של ראפרים (הפעם בלי זמרים). שיר הראפ שהגיע במדרג הכי גבוה, בשני המצעדים, הוא "Empire State of Mind" של ג'יי זי ואלישה קיז שנחת במקום ה-20 של גלגלצ.

לצורך ההשוואה, במצעד העשור של בילבורד – גוף שמודד השמעות רדיו וסטרימינג - יש 36 שירי ראפ, לא כולל כאלו שבהם הראפר רק מתארח. "Old Town Road" שובר השיאים של ליל נאס אקס הגיע למקום השביעי. בסדר, זה אמריקאים, הם אוהבים היפ הופ. הרדיו הישראלי אמור לייצג את הטעם הישראלי, לא? מה בנוגע לשירותי הסטרימינג, שנותנים נתוני האזנה מדויקים בהרבה? ובכן, מתוך עשרת האמנים המושמעים ביותר בספוטיפיי בשנה האחרונה בישראל, ארבעה הם ראפרים. מבט זריז ברשימות השירים והאלבומים המואזנים ביותר בישראל מראה שם נוכחות משמעותית של היפ הופ – כ-30 אחוז מהמוזיקה המצליחה ביותר, פי כמה מ-6 האחוזים שהז'אנר המצליח תפס במצעדי העשור. 

איך יכול להיות שאין ייצוג במצעדים לדרייק? איפה ליל' נאס אקס, קארדי בי, פוסט מאלון, “Black Beatles” של ריי סרמורד או “Bad and Boujee” של מיגוס? איפה בכלל הטראפ, התנועה המוזיקלית שהגדירה את העשור? מזל שב-88 עוד היו טיפה שירים של קנדריק לאמאר ואנדרסון פאאק ושיר אחד של קניה ווסט (מקום 79), כי אחרת באמת הייתי חושב שהם סיכמו עשור במציאות אלטרנטיבית בה טופאק וביגי לקחו את ההיפ הופ איתם לקבר. אבל המצעדים הם בכלל לא הבעיה עצמה, הם רק הסימפטום לבעיה יותר גדולה – הרדיו הישראלי פשוט לא יודע מה לעשות עם היפ הופ.

זה לא חדש שישראל נמצאת באיחור לא אופנתי בנוגע למגמות מוזיקליות, אבל עבור המילניאלס שגדלו לתוך האינטרנט הפער הזה מצטמצם. הטראפ, למשל, הגיע אלינו פחות או יותר במקביל להתפוצצותו המיינסטרימית מעבר לים. אבל הרדיו הישראלי המסורתי (וגם המקובע בהרבה מקרים)  פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה, אז הוא מתעלם במקרה הרע, או משאיר את הז'אנר לגומחות מוזיקליות קטנות במקרה הטוב. ישנם כמה שדרני רדיו בתחנות המדוברות שמשמיעים מוזיקה שחורה (וראוי לציין לטובה את ערן אביגל מגלגלצ ותומר גרשנמן מ-88), אבל הם מגודרים לתוכניות שלהם כאילו מעולם לא עברנו את ימי "עסק שחור". הבלחות של היפ הופ קיימות גם בפלייליסטים, אבל הן נדירות יותר, ומציגות רק אחוז מאוד קטן משירי המיינסטרים היפ הופ שמתפוצצים בחו"ל.

ישנו ויכוח נושן, בדומה לביצה והתרנגולת, על מה מידת ההשפעה של הרדיו על טעם המאזינים. האם תחנה אמורה להכתיב סגנונות או להאזין לשטח ולנגן מה שהקהל אוהב. אין לזה תשובה חד משמעית כמובן, אבל בכל הנוגע להיפ הופ, התחנות הישראליות חוטאות בשתי האופציות – הם לא נותנים לז'אנר חשיפה מספקת מטעמם, והם לא מכניסים לרוטציה שירים שמצליחים בקרב הקהל. גלגלצ אמורה לייצג את טעם החיילים, לא? נראה לכם שקיים בסיס בלי רמקול JBL שמפציץ בצלילי טראפ? לאיזה מסיבות אתם חושבים שחיילים הולכים? איך אפשר להסביר את הפער בין הצלחת ההיפ הופ בסטרימינג ויוטיוב לנוכחותו הדלה ברדיו?

הכניסה של נדב רביד ואלדד קובלנץ (בעזרת העורך אביעד רוזנבוים) לתפקידים ניהוליים בגלגלצ וכאן 88 בהחלט עזרה לפתוח קצת את שערי המוזיקה השחורה, אבל תוצאות המצעדים מזכירים שהתהליך איטי מדי, ושתחנות הרדיו נמצאות בפיגור אחרי העולם ואחרי הקהל הישראלי. הוכחה נוספת לכך היא הנוכחות הנאה במצעדים לשירים שהושפעו מהיפ הופ, כמו אלו של אריאנה גרנדה, ריהאנה ואפילו אד שירן. הקהל צמא להיפ הופ ולא מקבל אותו מספיק.

ואולי הדוגמה הטובה ביותר לאטימות של תחנות הרדיו היא הערה קטנה שכתב מגיש ועורך בגלגלצ בסטורי שהעלה בעמוד האינסטגרם שלו עם סיום המצעד. "אפשר לטעון שהרדיו מנותק, אבל בסוף – אזרחי ישראל אוהבים לשמוע פופ ובלדות (וכדאי שיהיו אקוסטיות). הקהל חכם ויודע שהיפ הופ ורגאטון אלו טרנדים שיחלפו". עם האבחנה על החיבה הישראלית לפופ ובלדות לא אתווכח (כי היא מדויקת) והשאלה אם רגאטון זה טרנד או לא רק העתיד יגיד, אבל מי שכיום ב-2020 עדיין קורא להיפ הופ טרנד, בבירור חי בבועת רדיו חמימה. אם יש משהו שעולם הסטרימינג חשף בפנינו, זה שמצעדים כאלו הם בעיקר ייצוג של התחנות בהן הם משודרים ושל הקהל הספציפי של התחנה שבחר להצביע. סלחו לי תחנות רדיו יקרות, אבל איבדתן את הזכות לראות את עצמכן כנציגות הטעם הישראלי.

העניין הוא שאני אוהב רדיו. זה לא רק מדיום קסום בעיני, שאני אוהב ליצור ולהאזין לו באותה המידה, אלא גם דרך מדהימה להפיץ מוזיקה, לתת לאנשים ליהנות מצלילים אהובים ולחבר את כולם סביב מדורת שבט מוזיקלית. אני אוהב רדיו, אבל הרדיו לא ממש אוהב אותי או את המוזיקה שאני וחלק עצום, בלתי מבוטל, מיינסטרימי לחלוטין של ישראל, אוהבים. כל עוד אותן תחנות לא מוצאות את הדרך לשקף את טעם הקהל, ולא מוצאות דרך לחשוף אותו למוזיקה חדשה שהוא עשוי לאהוב, הן ימשיכו לחשוף את הקיבעון שלהן עצמן. אם פעם חובבי ההיפ הופ בישראל נאלצו להתחנן לתחנות הרדיו כדי שינגנו שיר, כיום תחנות הרדיו צריכות להיות מוטרדות מכך שהן לא רואות כמה הקהל הישראלי צמא לז'אנר. 

ובנוגע לעתיד? אין לי דרך לדעת מה יהיה מעמדו של ההיפ הופ, אולי הוא ימשיך להתעצם כמו שהמגמה מראה, אולי ירד חזרה לאנדרגראונד. נבואות שכאלה הן כישלון ידוע מראש. אבל אני כן יכול להיות בטוח שבמהלך העשור הקרוב יצוץ איזה ז'אנר מוזיקלי חדש ומסקרן, ואני בטוח שתחנות הרדיו בישראל ינפנפו אותו בתור טרנד ויתעלמו מאהבת הקהל אליו. ואני די בטוח שאם הן ימשיכו להיות בטוחות שהן מבינות יותר טוב מהקהל מה הקהל רוצה, הן יבינו שהעולם עקף אותן בסיבוב ואז יבכו על זה שכולם מאזינים לסטרימינג. סורי, אין דרך לעצור קדמה.