ב-4 בדצמבר 1993 שכב פאנק זאפה בן ה-53 במיטת חוליו והרהר. הוא הרהר על עתיד ילדיו, דוויזל, אחמט, דיווה ומון יוניט (חלקת ירח) בחסרונו של אביהם. הוא הרהר על יצירותיו הרבות שממתינות כעת על המדף ועתידות לצאת בשנים בהן כבר לא יזכה ליהנות מפרסומן (חלקן, כך מספרים, טרם ראו אור). הוא הרהר ושאל עצמו כיצד זה ייתכן, שלאורך 30 שנות קריירה מוזיקלית ענפה וכל כך יפה תמיד הצליח לחדש, לאתגר, לגוון ולהקדים את זמנו, בעוד שאת גורלו האישי והגופני כשל לחזות. לו היה מקדים זאפה ובודק, היה מגלה כבר בראשית שנות השמונים את הגידול הסרטני המתפתח בגופו וחוסך לעצמו איי אלו הרהורי גסיסה מיותרים. לצערו, ובעיקר לצערנו, הוא לא עשה זאת. לא, הוא היה עסוק מידי. חובת היצירה המוזיקלית השתלטה לחלוטין על זמנו והווייתו, בזמן שהסרטן השתלט אט אט על גופו.
התריס בסרקסטיות נגד כל מה שזז
היום, לפני 18 שנים בדיוק, נפטר המלחין, הזמר, הגיטריסט, הרוקיסט, הג'אזיסט, המפיק המוזיקלי, מנהיג להקת "The Mothers Of Invention", הקולנוען, אמן האוונגרד, לוחם חופש הביטוי והסטיריקן החריף פרנק זאפה מסרטן הערמונית והשיב את נשמתו לבוראו, אי שם בחלל החיצון. במותו ציווה לנו זאפה לא פחות מ-62 אלבומים, משופעי שירי סאטירה פוליטית-חברתית נוקבת לצד יצירות אינסטרומנטליות באורכים משתנים. בשיריו (ובחייו בכלל) התריס זאפה בסרקסטיות כנגד הממשל האמריקאי, כנגד הריקבון החברתי, כנגד הפונדמנטליזם, כנגד דור הפרחים האדיש, כנגד הקפיטליזם ותרבות הצריכה ועוד ועוד. יצירתו חסרת הגבולות והמעצורים עוררה את חמתם של איי אלו גורמים שמרניים, שטענו כי חצה את גבול הטעם הטוב. אך יותר מכל ידע זאפה לחצות את גבולות המוזיקה הקיימת, כשערבב שלל ז'אנרים מוזיקליים כג'אז, רוק'נרול, בלוז, אוואנגרד, מוזיקת עולם, מוזיקה קלאסית מורכבת ועוד ועוד לכדי בלילה ז'אנרית, חדשה וייחודית רק לו, לה ניתן לקרוא בפשטות, ובאין כל כינוי אחר, 'פרנק זאפה'.
_c.jpg "פרנק זאפה (צילום: Ron Case, GettyImages IL)")
זאפה מעולם לא נהנה מהצלחה מסחרית מסחררת. למעשה, להיטו היחיד שנכנס לרשימת 40 הגדולים בארה"ב היה "Valley Girl" משנת 1982, בו אירח את בתו מון יוניט בת ה-13 בחיקוי מאנפף לבימבו טיפוסית מקליפורניה, כביקורת צינית לתרבות הכלום שאפיינה את צעירי האזור. ועדיין, יצירתו פורצת הדרך והמגוונת כל כך של זאפה הצליחה לזכות אותו בשלל תארים (העדכניים ביותר - כניסה למקום ה-22 ברשימת "100 הגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים" של מגזין המוסיקה "רולינג סטון" וחניכת פסל בדמותו ב"דרך פרנק זאפה", הרחוב שנקרא על שמו בשכונת הולדתו בבולטימור), להשפיע על שלל מוזיקאים (ביניהם הביטלס, אליס קופר, ג'ורג' קלינטון, בלאק סבאת' ורבים נוספים) ולקבץ סביבה לאורך השנים עדת מעריצים פנאטיים שידעו לדקלם את מילות השירים, להגיע לכל ההופעות ולצמח "שפם זאפה", אולי הסמל המסחרי המזוהה ביותר עם האמן, שלא היה זהה לשום דבר אחר.
הדיסקוגרפיה המלאה של זאפה היא ללא ספק אחת הקשות לצליחה. אלבום או שניים לא יספיקו בכדי לצלול אל תוך עולמו החייזרי של אחד מגדולי המוזיקאים האמריקאים שראתה המאה ה-20. אולי שמונה-עשר. לרגל יום השנה ה-18 למותו, הנה הם לפניכם, 18 טעימות מקצה קרחון היצירה השלמה של פרנק זאפה:
Freak Out | Frank Zappa - 1966
קצר, קולע, בועט לכל הכיוונים ופוגע בדיוק בבטן הרכה, עם שירי מחאה פוליטית ("Trouble Every Day"), שירי דו-וופ, הסגנון הפופולארי מהפיפטיז עליו גדל זאפה, שבעצם צוחקים על הסגנון עצמו ונביבות תכניו ("Go Cry on Somebody Else's Shoulder", "You Didn't Try to Call Me") ומפגן יכולות בן 20 דקות (!) של רוק'נרול אוונגרדי במונחים של היום, שלא לדבר על שנת 66'. פול מקרתני סיכם זאת היטב, כשתיאר את "Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band", אלבום המופת של הביטלס כה"Freak Out" שלהם.
We're only in it for the money | Frank Zappa - 1968
זאפה ולהקתו "Mothers of Invention" לא נשארו חייבים והשוו את השוואתו של מקרתני על כריכת אלבומם זה, במעין גרסה מחופפת לכריכת "Sgt. Pepper’s". בראיון שנתן באותם ימים ל"רולינג סטון" טען זאפה כי להקת הביטלס היא האחראית להתמסחרות המוזיקה של "דור הפרחים", וכי הלהקה "only in it for the money". ובעוד שהכריכה הציגה את זאפה וחבריו בחצאיות לצד איקונים אופייניים לאקלים הפסיכדלי והפרחוני של הסיקסטיז, המוסיקה שבפנים לקחה את הפרודיה על התקופה צעד אחד קדימה עם צלילי נפיחות, שיהוקים והשתלחות קומית בת 39 דקות בהיפים קלי דעת באשר הם, עם "Concentration Moon", "?What's the Ugliest Part of Your Body", "Take Your Clothes Off When You Dance" וכל השאר.
Uncle Meat | Frank Zappa - 1969
זאפה ו"אמהות ההמצאה" המציאו כאן אלבום כפול, אינסטרומנטלי ברובו ומרתק, שגיבוריו המרכזיים הם סגנון הפרי-ג'אז המטורף, כלי הנשיפה וההקשה והגברת סוזי קרימצ'יז המיתולוגית, אותה דמות פיקטיבית שנכנסה לכמה וכמה מאלבומי ההרכב. הופעת הבכורה של סוזי הייתה על הכריכה האחורית של "Freak Out", ב"מכתב" שמיענה כביכול ללהקה, אולם כאן ב"Uncle Meat" זוכה סוזי (בקולה של פאמלה זארוביקה) במקום מרכזי יותר, בקטעי המעבר הפסיכדליים. במקור הוקלט האלבום כפסקול לסרט שצילמה הלהקה, שלא יצא לפועל. זכורים לטובה: "Uncle Meat", "King Kong" ו-"Dog Breath".
hot rats | Frank Zappa - 1969
אלבום "זאפאי" קל למשתמש, שנשאר בגבולות הג'אז המורכב אך הידידותי והמלודי מאוד להאזנה. שמיעה כרונולוגית היא הדרך לאכול את האלבום הזה, שמרגיש כמו אלבום מסע אחד מתמשך. הפייבוריט: "Willie the Pimp".
Weasels ripped my flesh | Frank Zappa - 1970
אלבום בלוזי מאוד, חסר משמעת וכאוטי לפרקים. "Weasels ripped my flesh" המשוגע לא פחות מהדימוי המצויר שעל כריכתו, הוא גם שירת הברבור של "אמהות ההמצאה" בגלגולה הראשון ומורכב מאלתורים חיים וקטעי סטודיו שנגנזו מאלבומים קודמים. קטעים בולטים: "My Guitar Wants To Kill Your Mama", "Directly From My Heart To You" ו-"Oh No".
Burnt Weeny Sandwich | Frank Zappa - 1970
הצצה חטופה לצד "הרציני" יותר של "אמהות ההמצאה", הכוללת כמה מהקומפוזיציות היותר חדות ומורכבות של זאפה המוקדם, לצד אלתורי במה משובבי נפש. שימו לב ל"Theme from Burnt Weeny Sandwich", ל" Holiday In Berlin, Full Blown & Aybe Sea" ול"Little House I Used to Live In".
Chunga’s Revenge | Frank Zappa - 1970
אולי האלבום הקרוב ביותר של זאפה לאלבום רוק כבד "נורמלי", במובן זה ששיריו באים בזה אחר זה ללא כל קונספט נושאי מחבר. מדובר באלבום מיש-מש שפשוט נשמע אחלה, עם שאריות מ"Hot Rats" ("Twenty Small Cigars"), אימפרוביזציה חיה ומשוגעת ("The Nancy And Mary Music"), יציאת R&B מגניבה ("Sharleena") ועוד.
Fillmore East-June 1971 | Frank Zappa - 1971
אלבום קונספט-לייב, מעין הצצה חטופה לחייה של להקה פיקטיבית בסיבוב הופעות. האווירה מלודית וקומית להחריד, עם השפעות בלוזיות ופרודיות על גרופיות. "אמהות ההמצאה" שבות כאן בהרכב חדש כמעט לגמרי, שכולל גם את שחקני החיזוק פלו ואדי (מארק וולמן והווארד קיילן), הצמד הקומי-מוזיקלי מלהקת "The Turtles", עם גרסה חיה ללהיטם "Happy Together" בתמורה ליחסי מין עם מעריצות. בכאילו.
Waka/Jawaka | Frank Zappa - 1972; The Grand Wazoo | Frank Zappa - 1973
שני אלבומים שסימנו את חזרתו של זאפה אל חיק הפיוז'ן-ג'אז הארכני והסוחף שאפיין את "Hot Rats" האינסטרומנטאלי ברובו, אחרי מסע רב אלבומי אל מחוזות קומיים מוטרפים ומילוליים יותר. מומלצים: "Blessed Relief", "Waka/Jawaka".
Over-nite Sensation | Frank Zappa - 1973
אלבומו הנמכר ביותר של זאפה, שבהתאם הואשם על ידי המבקרים כנגוע בהתמסחרות קלה. על "אמהות ההמצאה" הלנצח מתחלפת נמנים הפעם אמנית כלי ההקשה רות' אנדרוור, הקלידן ג'ורג' דיוק, האחים וולט טום וברוס פאולר ונוספים. רבים משירי האלבום נטמעו היטב בהופעותיו החיות של זאפה, ביניהם "I am the slime" עם טינה טרנר ולהקתה כזמרות ליווי, "5050" עם הסולואים הנפלאים של זאפה ולהיט הפורנוגרפיה הגבולית "Dinah-Moe Humm".
Apostrophe (‘) | Frank Zappa - 1974
ממשיך את קו הפופ-רוק המיינסטרימי והמסורתי יותר שאפיין את "Over-nite Sensation", עד כמה שפופ יכול להישמע מסורתי תחת ידיו של זאפה. "Apostrophe (‘)" מכניס לחיינו זאפה מלודי וFאנקי עם ריפים מהירים בטירוף של כלים שונים ואפילו ג'אם עם בסיסט להקת ה"Cream" לשעבר, ג'אק ברוס. כן, בדיחות הקקי-פיפי נמצאות גם כאן אבל גם הן נשמעות נפלא. מומלצים בחום: "Don't Eat The Yellow Snow", "Cosmik Debris" ו"Apostrophe'".
One Size Fits All | Frank Zappa - 1975
מורכב ומהודק מקודמו ואחד מהמאסטים, עם "Inca Roads" הקלאסי, "Po-Jama People" עם ריפ הפתיחה הרותח וזאפה במיטב קולו, "San Ber'dino" עם הופעת האורח של אגדת הבלוז ג'נוי גיטאר ווטסון ועוד ועוד פנינים.
Bongo Fury | Frank Zappa - 1975
שתי מילים - קפטן ביפהארט. דגש על "Carolina Hard-Core Ecstasy", "Muffin Man".
Sheik Yerbouti | Frank Zappa - 1979
האלבום השני הכי נמכר של זאפה ואחד מהקליטים והנגישים ביותר לקהל הרחב. זכורים היטב: פרודית הדיסקו "Dancing Fool" שהיה מועמד לגראמי כנגד כל הסיכויים, "Bobby Brown Goes Down", מונולוג יציאה מהארון קורע וגס מאין כמוהו וכמובן "Jewish Princess" שמדבר אל לב כולנו, גם אם בעוקצנות מטורפת.
Joe’s Garage acts I, II & III | Frank Zappa - 1979
הביקורת הפוליטית-חברתית המקיפה והמורכבת ביותר של זאפה, פרוסה כאן על פני שלוש מערכות, שני אלבומים ואופרת רוק אחת. במרכזה סיפורו של ג'ו, בחור תמים עם להקת גראג' קטנה, היוצא למסע חווייתי-הזייתי ברחבי היבשת, שכל כולו ביקורת מלודית וחדה על תעשיית המוסיקה, הדת והצריכה. סרקסטי, קליט ומתוזמר להפליא. בולטים לטובה: "Joe's Garage", "Catholic Girls", "Keep It Greasey", "Packard Goose" ועוד.
Shut Up ‘n Play yer Guitar | Frank Zappa - 1981
כשמו כן הוא. באלבום הכפול שלפנינו זאפה סותם את הפה ומעמיס קטעי גיטרה בלבד שנערכו מהקלטות והופעות בין השנים 77'-80'. אם לא היה זה ברור עד כה, זאפה מוכיח כאן שנוסף לכל סגולותיו, הוא גם גיטריסט יוצר בחסד, ואף מצ'פר בקטעים נדירים על גיטרה אקוסטית ובוזוקי חשמלי ("Canard du Jour"), כשלצידו שב לכנר הכנר ז'אן לוק פונטי, מהחשובים באמני הג'אז של שנות ה-70 ומשתף פעולה זפאי ותיק, עוד מימי "Waka/Jawaka".
Strictly Commercial: The Best of Frank Zappa | Frank Zappa - 1995
לעצלנים שבינינו, להלן אלבום אוסף נוח ביותר לכניסה לעולמו של זאפה, מעין שלב ביניים לפני המנה העיקרית בת ה-62 אלבומים. תמצאו כאן את "Peaches en Regalia", "Don't Eat the Yellow Snow", "I'm a Slime", "My Guitar Wants to Kill YourMama", "Joe's Garage" ועוד רבים וטובים.