מוזיקה, ללב היא חודרת- על זה אין עוררין. עיקר המהות שלה היא למלא אותנו בתחושות חיוביות, או להנעים את האווירה בסיטואציות פחות משמחות, אבל מתוך הזדהות עם התקופה הקשה (כלומר, החגים) כדאי להתייחס גם לכמה תופעות שליליות. קבלו את עשר המכות של המוזיקה הישראלית.
קאברים
אם יש משהו שכנראה לא יתפוגג ממחוזותינו ואפילו יתפתח עוד, הוא התשוקה הבלתי מוסברת של אמנינו היקרים לחדש להיטי עבר, אבל בעצם לא לחדש כלום. מבין עשרות גרסאות הכיסוי שיוצאות כאן מדי שנה, נדיר למצוא ביצוע שבאמת נותן לשיר משמעות מחודשת ומצליח להתעלות על המקור. תרצו או לא תרצו, כנראה שמדובר במכה נצחית שתרבוץ עלינו גם אם איראן תשלח פצצה.
הוצאות מחודשות
למי שמצליח לשרוד את המכה הקודמת, זאת מחמירה יותר ואף משתדרגת לאלבום שלם של אותו אמן. בעיקר משיקולים מסחריים, מאוד שכיח בקרב אמנים ותיקים לשחרר אלבום מחדש תחת תירוץ אחר בכל פעם. כאן זה אנפלאגד וזה כציון 20 שנה ל- וההוא מחווה וכמובן ש"במהדורה הזו תזכו לגרסאות נדירות", אבל הסיבה האמיתית היא שנוסטלגיה מוכרת ואנחנו מתים על זה. האם מעריצי משינה באמת רוצים אלבום "אנפלאגד" שנה אחרי האוסף הכפול "עסקי הרוקנ'רול"?.
רמיקסים בחתונות
עוד מכה שנכנסת תחת הכותרת- "למה לקחת משהו טוב ולהרוס?!" אבל כנראה שהנוראית והכואבת מכולן. לא ברור בדיוק בחתונה של מי זה התחיל ומי התקליטן שרשום על הפטנט המחריד, אבל מדובר פשוט בעניין שחייבים להוקיע. כאילו אין מספיק שירים שעושים שמח, לפעמים נדמה לאנשים שכל להיט רדיו (על אהבה, בד"כ), חייב להגיע גם לרחבות החתונות, גם אם מדובר בבלדה קורעת לב. עם או בלי הקשר מוזיקלי, קח שיר, תלביש עליו אותו ביט מונוטוני והנה הרמיקס המושלם שיעיף את האורחים שלך לתקרת האולם. נפגע קשות מהמכה: השיר "היום" של אהוד בנאי, שהרמיקס שלו הוא לא פחות מפשע.
מחירי ההופעות
איכשהו מלחמות אגו בין מפיקים בארץ מנחיתות עלינו מכה בלתי נסבלת, שמצדיקה מחאה חברתית בפני עצמה. גם ככה אמנים מובילים שכבר מגיעים לכאן עושים לנו טובה אם הם לא מבטלים ברגע האחרון, אז כאות הערכה אנחנו גם צריכים לשלם סכומי עתק כדי ליהנות מההגעה שלהם? דוגמא שרירותית: שלושה ימים לפני שמעריצי "אפגאן וויגס" בארץ יאלצו לשלם 220 ₪ עבור הופעת הלהקה בארץ, הקהל המקביל שלהם בהולנד, יוכל לקבל את אותו תענוג עבר 130 ₪ בלבד.מסקנה: בקיץ הזה תלבשו לבן וסעו לאירופה.
_b.jpg "אנגלברט הומפרדינק (צילום: Ethan Miller, GettyImages IL)")
דינוזאורים
מעניין לעניין, כמעט באותו עניין - כאמור, לא פשוט לשכנע אמנים בסדר גודל רציני, להגיע לכאן כדי לתת לנו בראש. מה שיותר פשוט, הוא כנראה לשכנע את הותיקים יותר להנהן עם הראש (וזה בעדינות). מדובר לרוב בכוכבי-עבר שלא בהכרח זוכים לאותו פרגון בחו"ל כמו זה שהם מקבלים אצלנו. רק בשנה האחרונה היו כאן הזומביס, רובי קריגר וריי מנזרק מהדורס, ניל סדקה, פול אנקה, דיפ פרפל, ג'ניס איאן, ג'יין בירקין, אנגלברט המפרדינק ובקרוב יגיע גם הזמר חסר הדאגות בובי מקפרין. כולם עברו את גיל 60, חלקם את השבעים ויותר. עם כזה הספק, אפשר בכיף לפתוח בית אבות שייקרא "אחוזת התהילה" עבור כל השמות האלה. נו, לפחות בזה אנחנו אימפריה.
הייפ
אין צדק בעולם, בוא נודה בזה ובדיוק על זה מבוססת המכה שנקראת "הייפ". מן מונח שמישהו טבע כאן בסצנה, באיזשהו שלב, כי "באז" כבר לא נשמע כזה מגניב. מסתבר שחוץ מלעבור במסלול הריאליטי לכוכבנות-על כמוזיקאי, יש עוד דרך עבור אמן מתחיל: מצא לך משרד יח"צ ממש מצליח ובעל שם מוערך בתעשייה, הוסף איזה גימיק ו/או סיפור אישי קורע לב והצלחת לזכות בהכרה גם אם אלבום הבכורה שלך בינוני מינוס. כמה שזה עצוב, בכל שנה יש כאן מאות אמנים צעירים שמנסים לפרוץ, אבל רק אלו שמייצרים משהו איכותי, יישארו בתודעה. "הייפ" אחרי הכל בא ונעלם, בדיוק כמו המושג עצמו.
פליטי הריאליטי המוזיקלי
ממש לאחרונה, נערה צעירה ומוכשרת בשם יובל דיין "ריגשה מדינה שלמה" כי החליטה לברוח מהפלונטר הזה, כי זה היה יותר מדי בשבילה. לעומתה, בעשור האחרון, נסחפו לעניין הזה כל כך הרבה צעירים וצעירות, מתוכם כמה בודדים בלבד הצליחו לפתח קריירה מכובדת. השאר לרוב לא מצליחים לפגוע, כנראה מהסיבה שבלי המסגרת אליה התרגלו בתחרות, ההתכווננות קשה הרבה יותר. אולי ליד "אחוזת התהילה" לותיקים מחו"ל, לא יזיק, גם לפתוח פנימיית "החיים שאחרי" כדי להכין את בוגרי התוכניות למיניהן, לקריירה שבחוץ.
טרנדים
גלים גלים, נוחתים עלינו כל כמה שנים, שינויים בז'אנרים המובילים של המוזיקה, שמתבססים בדרך כלל על טרנדים. המוזיקה הים-תיכונית מובילה בראש כבר מעל שנתיים, אבל בחצי השנה האחרונה העניינים נרגעו קצת ומעניין אם גם זה סוג של טרנד שיחלוף. בין לבין, אנגלית הפכה להיות שפה מאוד פופולארית במוזיקה הישראלית ולאחרונה מתפתח כאן איזה וייב של אלקטרו-פופ-pאנק. בקיצור, בהשפעת הרשתות החברתיות, גם האמנים שלנו נהנים לעקוב אחד אחרי השני ולא תמיד זה בהכרח עושה להם טוב.
אין חנויות דיסקים
רבים מכם ודאי מגחכים עכשיו וחלקכם אפילו שואלים עצמם - מה זה חנות דיסקים? איך זה נראה? אבל תתפלאו, חובבי המוזיקה האמיתיים שבינינו עדיין יודעים להפגין את ההערכה למוזיקאים שלהם ולשלם עבור האלבומים שלהם. המכה היא שאותם אנשים נדירים ויקרים צריכים ממש להתאמץ היום ולהרחיק לכת אם הם לא תושבי המרכז, כי חנויות הדיסקים בארץ פשוט הולכות ונעלמות. דווקא אלו ששורדות הן לא החנויות ששייכות לרשתות כמו "טאוור רקורדס" שהתפוגגה ו"התו השמיני", אלא חנויות מיתולוגיות כמו "האוזן השלישית" ו"דיסק סנטר". החג הבא עלינו לטובה אגב הוא הזדמנות מצוינת לחזור ולתת צ'אנס לחוויה הזו.
מכת בכורות
עוד שיטת קידום ממש נפוצה של אמנים לחומרים חדשים, היא השמעת הבכורה. קצת מוזר ליצור ריגוש אצל קהל שכותרתו- השמעת בכורה בין גלקטית ובלעדית ללהיט הבא של ישראל!, בעידן תרבות האינטרנט המפותחת. לא חשוב אם הבכורה מופיעה לראשונה בתחנת רדיו, או אתר אינטרנט כלשהו, במקרה הטוב רוב שתי דקות אחרי זה, השיר כבר מופץ לכל המעוניין ברשת. במקרה הרע, הוא כבר דלף לרשת כמה ימים לפני כן. בקיצור להשמעות הבכורה האלו אין באמת את הקסם שהיה להן בימים בהם האפשרות היחידה שלך לשמוע שוב את השיר הייתה להקליט אותו על קסטה מהרדיו בשילוב הדיבור של השדרן. גם מהמכה הזו אפשר להיפטר די בקלות בלי שנרגיש.
"one good thing about music when it hits you feel no pain", כתב פעם בוב מארלי, אז שנזכה להשתחרר מעשר המכות האלו עד חג החירות הבא.