"מבחינתי היה ערב מאוד מרגש", אומר כהן. "זו הופעה ראשונה עם שירים חדשים והרכב חדש וזה זרם יפה. היה לי קשה שפיטר (רוט) לא איתי במעמד הזה, כי אנחנו רגילים להופיע הרבה זמן וזה שונה. בשבילי לארח את דני סנדרסון היה משהו מיוחד, בכלל כל המעמד הזה שיוצא תקליט חדש אחרי אלבום אוסף כביכול, אתה לוקח סיכון ומצפה מעצמך, כאילו יאללה, תגיד משהו".
-ובאלבום הזה אתה אומר פתאום הרבה דברים.
"אני אומר דברים בצורה אחרת, למשל בשירים יותר רציניים כמו 'ארץ קשה' או 'הולך על הבטוח'. אבל תמיד התעסקתי באותם דברים, גם בעבר הייתי באיזורים מהורהרים, פילוסופיים. עכשיו אולי לקחתי יותר צעד קדימה, להבהיר מה העמדה שלי. אני יותר יורד לפרטים. זה קורה עם הגיל, באופן טבעי, אתה שם לב יותר לפרטים. לפעמים זה לטובה, לפעמים זה לא. אפשר באלבום הזה לרדת לרזולוציות יותר גבוהות".
"חוזר אל החיים"
"האם תרצי"
-ב"ארץ קשה" אתה שר על ישראל?
"'ארץ קשה' לאו דווקא מדבר על הארץ שלנו, אלא על האני בתוך החברה של הארץ. אין לי משהו ספציפי להגיד על ארץ ישראל או מדינת ישראל, אלא על האדם מול הארץ שהוא חי בה. זה היה יכול להיות שיר על מישהו מארץ אחרת שהיחס שלו אליה דומה. אפשר לקחת אותו לכיוון הישראלי, אבל הוא הרבה יותר רחב מבחינתי. תמיד האישי הוא הכי רחב, כי לכל אחד הוא אישי אחרת".
-ממה התחיל האלבום הזה?
תמיד אני כותב, תמיד יש שירים. התחלתי להקליט לבד באיזה מרתף שהיה לי, הקלטתי תופים, אחרי זה באתי לטל מטמור והוספתי עוד שירים. התהליך היה לחפש חומרי גלם וצורה, ואז כשיש צורה, אז אוקיי בוא נחדד את זה. היה רגע קריטי שבו הרגשתי שצריך עוד שירים, כדי לתת משקל לדברים מסוימים באלבום. היתה עבודה לחפש את עצמי ומה שאני רוצה להגיד, תוך כדי כתיבת השירים. בכתיבה הכל פתוח, אני נותן להכל להיכנס ולאן שזה יוצא זה יוצא. הבחירה בשיר היא לאן לקחת את הטקסט. לפעמים אני מתחיל טקסט כמשהו ג'אזי, סוג של אלתור, ואז שופך טקסט ואחרי זה מגבש צורה. אני משתמש הרבה בשחרור ואלתור ויציאה מגבולות ואחרי זה צריך לדעת לנקות".
-מה הכוונה לנקות.
"קודם כל היו הרבה שירים שנשארו בחוץ, עשיתי החלפת בתים, גם מלודיות החלפתי. בשיר 'לבגוד במציאות' היו כמה מנגינות בתוך השירה. 'אל תתחתנו בנות' היה בלוז עם ריפים, בלוז ישראלי מודבק שלא הלך טוב. ואז אמא שלי הראתה לי את הטקסט של בוריס ויאן וכשראיתי אותו אמרתי 'יש לי משהו מתאים'. הלכתי לריף ההוא שכבר הוקלט וזה פשוט הסתדר באופן מושלם, ונולד שיר שהוא חצי דיבור, תיאטרלי בפרייזינג, עם כמות של טקסט. יש דברים שקורים בתהליך עבודה שזה דומה לפיסול, כאילו שיש לי ערימה של חפצים שנמצאים בבית וצריך להרים מהם מומנט אחד גדול. אז אני מתחיל להרכיב, משנה מפרק קצת, והולך לכל מיני כיוונים, לאן שהשיר הולך. וזה תוך כדי עבודה עם פיטר וטל מטמור שעוזרים לתהליך הזה".
_g.jpg "מאור כהן השקה (צילום: גלעד קלוגר)")
"בעיקר את התחושה שיש לי לגבי העולם והקיום היום יומי. אני רוצה שאנשים יבינו את התחושה הזו. לפעמים לא ברור לי מה אני רוצה להעביר. מצד אחד יש בי תחושה של התפעלות מהעולם הזה, ומצד שני יש את הקוטן שלנו, מול הגודל העצום הזה. אנשים במשך ההיסטוריה ניסו להעביר תחושות לגבי הקיום שלהם, זה נראה לי חלק מהאמנות. אם היה ברור לי מה אני מרגיש לגבי החיים שלי הייתי כותב משפט אחד ושם בטוויטר. בעיני צריך המון שירים ודימויים וצלילים כדי לפתוח המון עולמות ודתות והמון סיפורים, כדי שאנשים ירגישו למה התכוונתי, מה אני רוצה להגיד על החיים. ואז, אחרי 45 דקות של מוזיקה, של אלבום, הם יבינו. ואם הם גם יתרגשו, אז זה בכלל מדהים".
-אתה מצליח להסביר לעצמך מה אתה מרגיש?
"ההרגשה כשאני שומע את האלבום היא של הקלה מסוימת. אני מרגיש מתגובות של אנשים שהם הצליחו להתחבר. לא כולם להכל, אבל זה נותן תחושת הקלה, שאמרתי את הדבר הזה ואני יכול לעבור הלאה. וגם בפעם הבאה אגיד את אותו דבר בדרכים מקוריות. למשל את מה שמצחיק אותי בעולם הזה. חשוב שאנשים יצחקו מאותם דברים שאני צוחק מהם, זו התקווה שלי. אני רוצה להגיד ב'ארץ קשה' תראו איך רודפים אחרי משהו, אחרי קו האופק, שלא נגיע אליו. או שיש לנו, לבני האדם דרייב מוזר להישאר בחיים למרות שאנחנו לא מבינים את המטרה של זה. זו תחושה שאני רוצה להעביר. כל משפט שאני כותב ומכניס לאלבום, גם אם הוא לא פתור, הוא בא מהראש שלי ומגדיר יפה את המחשבה את הטוויסט הזה, שאני רואה את הגאפים בעולם. אתה רוצה להראות איפה בעולם ובקיום שלנו יש את הפרדוקסים האלה".
-יש גם דברים שלא נגעת בהם כל כך בעבר, כמו ב"הדרמה" או ב"לחש תלת נחשי".
"פתאום מצאתי דרך לדבר גם על הדברים האלה. 'הדרמה' הוא שיר חברתי, אבל בא מהיסטוריה. אני זוכר שקיבלתי השראה ממשהו שקשור לרומא העתיקה, שזה הורג את זה וההוא הורג את ההוא, וכל הזמן הדרמה היא חלק מהחברה, מהאנושי. בסוף זוכרים מההיסטוריה שלנו את הדרמות והמלחמות. בתאוריה האדם הוא חיה מטורפת שעושה דרמות שלא נחוצות. ועם כל זה, זו ההיסטוריה שלנו ואנחנו צריכים את זה, כי לא היתה לנו מערכת ביוב אם לא היתה רומא. עם כל החרא - זה חלק מאיתנו. משפט כמו 'הדרמה באה במלוא הזוהר, כמה שזה יכאב אני אותה אוהב', זה המהות של הקיום האנושי, החרא, הטירופים".
"הולך על בטוח"
"ארץ קשה"
-אתה אוהב היסטוריה ופילוסופיה.
"הכוונה המופשטת של האלבום היא כזו. נגיד השיר 'אלי' זה שיר שכל הדברים בו שאובים מההיסטוריה שלי כילד, שירים שאהבתי כמו 'אדון חרדון', או דמות כמו קנדימן, האיש שמביא לילדים את המוזיקה. אז יש בית ופזמון והחיבור הילדותי ומוזיקה שהיא מ'קפה טורקי' של אריק איינשטיין, שזה השיר הראשון שאהבתי כילד".
-אתה שם לב לפער בין התדמית שלך לבין היצירה שלך?
"כן, לפעמים זה מצחיק. ההופעות מאוד אנרגטיות, אבל השירים שהצליחו הן הבלדות כמו 'לילה עיר', 'טוב לנו יחד', 'הכי יפה בעולם', 'שיר של יום חולין', 'מה ידוע על היום הזה' רק בתחילת הקריירה עם 'השכן' של 'זקני צפת' היו לי 'אפרים' שהצליחו, הרוב היה בלדות. גם על הבמה אני מאוד שונה מהאיש שיושב וכותב שירים לבד. על הבמה אני נהנה, אני משתולל, מספר בדיחות, לפעמים מדבר שטויות, ופתאום שר שיר של בודלר. הקפיצה הזאתי היא לפעמים מאוד מצחיקה. לכן זה פער מצחיק לפעמים. לא יודעים מתי אני מצחיק ומתי אני רציני".
-הפרפורמר הפרוע מול היוצר הרציני והמהורהר.
"אני מבין את הפער שיש בין הכתיבה לבין ההופעה. האוסף שהוצאתי 'דיסקגרפי' הבהיר לאנשים שיש משהו שחי עם משהו. למדתי את זה מהגדולים ביותר, שהומור ורצינות יכולים ללכת ביחד. מהביטלס למדתי לכתוב שירים, שחלקם הכי מרגשים וחלקם נונסנס. תראה ב'לול' עם אריק איינשטיין, יש מערכון ופתאום 'למה לי לקחת ללב', או סינטרה וה'ראט פאק', שרים שירים הכי רציניים ופתאום בדיחות באמצע. למדתי ששני הדברים האלה יכולים לחיות יחד בשלום. פוזה שהולכת עד הסוף, לפעמים יותר מצחיקה אותי ממישהו שהוא גם כזה וגם כזה. למשל, יש מטאליסטים כמו 'סלייר' שכותבים שירים על שטן ובבית הם אנשי משפחה. והם אמרו רצינו להפחיד בשירים, אבל זה לא קשור לחיים הפרטיים. הדואליות היא שאתה לא צריך לחיות את השיר שכתבת. אני לא חי בתוך השיר 'לילה עיר' או ב'ארץ קשה', אני לרגעים בזה ולרגעים בזה. רוב האנשים הם כאלה".
"הנמר הקליל"
"אל תתחתנו בנות"
-עד כמה חשוב לך שהקהל יבין אותך?
"חשוב לי שיבינו את התמונה הכללית. ההומור יכול לפגוע בדרך לשיר הרציני, אבל אני רוצה שיבינו שאני עושה את שניהם וששניהם יכולים לחיות באותו אמן ביחד, כלפי חוץ וכלפי פנים".
-במה המעבר לטלוויזיה השפיע על המוזיקה?
"בטוח שזה השפיע עלי, כמו כל דבר. קשה לי להגיד במה. אבל זו היתה החלטה קודם כל ברורה שאני רוצה להתחיל לשחק. אז בהתחלה ב'טלנובלה בעמ' ו'של מי השורה הזו'. אחר כך ב'מסוגרים', 'ארץ נהדרת' ו'הפרלמנט'. התגעגעתי לזה, היה לי דחף. למדתי קולנוע בתיכון והתעגעתי. רציתי להתנסות. היה לי הרבה מזל ואנשים טובים שפגשתי. החיבור עם אסף, אסי וערן (הראל, כהן וזרחוביץ'), נהיינו חבורה, וזה לא בא קלות בגיל הזה למצוא חברים חדשים לעשייה. מה שטוב, זה שיש לי שתי במות וכל פעם שאני נמצא במקום אחד אני מתגעגע לדבר השני, ככה אני נכנס עם תשוקה. כשאתה רק במוזיקה, כל העולם שלך במוזיקה, זה לא יוצא לך מהראש. כשאתה הולך לשחק ולרגע מסיר אחריות מהמוזיקה, אתה משתחרר, ואז אתה חוזר ובא הרבה יותר צמא. למשל אחרי צילומים פתאום אני רוצה הופעות, וההפך. ואז אתה בא עם הרבה מחויבות לכל דבר, כי התאווררתי בדבר השני".
-אתה נהנה לראות את עצמך בטלוויזיה?
"כשזה טוב. בגדול לא קל לי להסתכל, אבל יותר קשה לי לראות את עצמי בראי. כשאני עושה דמות זה שטויות, זה בסדר. הדמות שאני הכי אוהב היא אבא של שאולי, הזקן. הוא לא מדבר אבל יש בו משהו מגניב. היא מבוססת על חיקוי של זקן שאני עושה הרבה שנים וכאן היתה לי הזדמנות להביא אותה במערכוני שאולי, ואני מאוד נהנה שם".
"את יודעת"
"הדרמה"
-וקרקו?
"את קרקו עשיתי הרבה, עשיתי מספיק. קרקו זה שקולניק (תמיר שקולניק, הגיטריסט) כשהוא יהיה גדול. לא?. יש בקרקו המון שקולניק פלוס כמה חברים של אבא שלי, זה מש אפ של כמה אנשים".
-בוא נחזור למוזיקה. אתה תמיד מדלג בין סגנונות.
"כן, גם באלבום הזה ניסיתי שיהיה די מהכל, כמה דברים שאני אוהב ורציתי לעשות ולנגוע בהם. זה נובע מסקרנות. כמו אוכל שאתה חייב לטרוף את הכל - גם אוכל רחוב, גם מסעדה. אני אכל מהכל והכל טעים לי, ככה שכדאי לעשות, למה לא? קצת פאנקי או סווינגי, מאוד טעים וכיף. זה בא מתשוקה, מכיף. יש את ההופעה של שירי סינטרה שאני עושה כבר עשר שנים, כל פעם קצת, ואני כל כך נהנה מזה. אני מודה לעצמי שאמרתי בזמנו כן לשמעון אבן צור שאמר לי בוא ננגן סינטרה. שמח שעשיתי את ההחלטה. אני חוגג בסווינג ערב שלם. יכולתי גם לוותר עליו, ולא לדעת, אבל הנה זכיתי במשהו שאני נהנה ממנו קודם כל".
-איך אתה מסתכל אחורה על קריירה של יותר מ-20 שנה?
"מכל דבר שעשיתי למדתי מהאנשים שהייתי איתם, מיוני בן-טובים ורע מוכיח ואורן לוטנברג החברים שלי מ'זקני צפת', ועד לטל מטמוא ופיטר רוט שהפיקו את האלבום הזה. אני מסתכל אחורה בנוסטלגיה לעיתים רחוקות ובעיקר נזכר באנשים ובמה שהם לימדו אותי. אין לי תחושת סיפוק. כשאלבום יוצא אני מרגיש שלא עשיתי כלום. הוצאתי אלבום ומיד מתחילות מחשבות על מה אפשר לעשות הלאה. יש סיפוק כשאנשים אומרים 'שמעתי וזה אלבום שאני ממש אוהב'. כשמישהו ממש אוהב משהו שעשיתי זה נותן לי סיפוק לכמה רגעים, עושה לי ממש טוב".
_i.jpg "מאור כהן, דני סנדרסון, השקה (צילום: גלעד קלוגר)")
"אני מאוד רוצה להצליח. בגלל שהצלחתי עם זקני צפת בגיל מאוד צעיר די התרחקתי מזה. הבנתי את הדברים המלחיצים בזה. הבנתי שאני רוצה לעשות דרך ולא לשמור את עצמי בלחץ כל הזמן. גם בחינוך של הבית שלי אמרו לי שמצליח זה לאו דווקא טוב. אמא שלי באה מאמנות פלסטית ואמרה לי שיש אמנים טובים שלא תמיד מצליחים. החוסר איזון הזה היה חשוב לי. להיות טוב כדי שיחשבו שאני טוב יותר חשוב מזה שאני אצליח איפה שהוא. חשובה לי ההצלחה הכספית כי זה נותן כלים להמשיך הלאה לעשות את הדברים הבאים. חשוב לי גם קהל שהולך איתי ועובר איתי תהליכים ובא כל פעם להופעה החדשה ובסוף גם מביא את הילדים. צריך להיות עם הקהל שלך, שיגדל כל הזמן. הבנתי שבתהליך הזה, במיוחד בארץ, צריך סבלנות. לא להוריד רגל מהדוושה. יש אמנים שלקחו סיכונים, ניסו דברים, התעקשו. עקשנות זה הדבר הכי חשוב פה. 'הכי יפה בעולם' הצליח חמש שנים אחרי שיצא ופתאום הבנתי כמה אוהבים אותו. העקשנות השתלמה. זה אומר להופיע עוד ועוד. התעקשנו עם האלבום 'טוב לנו יחד', והעבודה השתלמה בסופו של דבר".
-בשנה הבאה תהיה בן 40.
"מעודד אותי שאני רואה אמנים יותר מבוגרים ממני קופצים על הבמות כמו רמי פורטיס ודני סנדרסון שאירחתי אותו בהשקה. אני רואה את דני איך הוא נהנה במוזיקה. הוא בא לבאלאנס וחצי מהבאלאנס זה ג'מג'ומים שהיינו יכולים להמשיך עד הלילה. הוא לא מצליח להשתעמם מזה, הוא נהנה מכל רגע והוא בא בכושר, מופיע כל הזמן, מקיף את עצמו בצעירים, מתדלק את עצמו, זה מאוד מעודד. אין לי פחדים מהגיל. הפחדים זה רק על הבריאות. אני מקווה שהגב שלי יחזיק עוד הרבה זמן. כי זה לרוב זה מה שנדפק, מהגיטרה בהופעות. החששות קיימים, אבל אני רואה אנשים שעושים מוזיקה בגיל מבוגר ויודעים לצאת מזה בכבוד, עושים את זה כמו שצריך".
"מנגינה"
"אלי"
-השם שנתת לאלבום, "החופש הגדול", הוא דו משמעי.
"נכון. חיפשתי שם לאלבום וזה היה כבר לקראת סיום. ניסיתי שם של אחד השירים ושום דבר לא ישב לי טוב. רציתי משהו שיצליח להגיד את השירים האלה תחת מקשה אחת. פתאום בא הביטוי 'החופש הגדול', ככה בשש בערב במרפסת. יש בזה משהו מאוד מטאפיזי, פילוסופי, החופש הגדול שכולם מחפשים בחיים, ומצד שני הדבר הכי כיפי בילדות, החופש הגדול שכל ילד מחכה לו בקיץ. הדואליות הזאתי בשם ובזהות שלי בכלל כאמן נמצאת בשם הזה. והבן שלי ינאי על העטיפה שאשתי צילמה ועיצבה, זה דיסק משפחתי".
-מה אתה מתכנן לחודשים הקרובים?
"העונה החדשה של 'הפרלמנט' נמצאת בכתיבה וצילומים. אני מקווה שבקיץ זה יעלה או בסתיו. אחרי החגים אני נכנס לסשן של הרבה הופעות ואז צילומים של 'הפרלמנט' אבל בעיקר הופעות כל הקיץ.
-דובר על איחוד של "זקני צפת"
"עם 'זקני' הקלטנו כמה דברים והכל תלוי בעוד גורמים. הכוונה היא כן לעשות משהו, כנראה בשנתיים הקרובות להוציא אלבום ולהופיע. אני לא יודע מה יהיה הסדר של הדברים אבל אנחנו מתכננים לעשות משהו יחד. ייקח עוד קצת זמן וסבלנות".
*מאור כהן יופיע ב: שישי 26.4 תרבותא – יקנעם. חמישי 9.5 פאב הפרה שבי ציון. מוצ"ש 11.5 ברל'ה להבות חביבה (אורח: גורי אלפי). חמישי, 30.5 בארבי ת"א. שלישי, 4.6 ברקה באר שבע. מוצ"ש, 22.6 זאפה הרצליה.
"אהבה"
"לבגוד במציאות"
"לחש תלת נחשי"