יום רביעי, שעת ערב יפה באמפי שוני. המקום גדוש בקהל שממתין בקוצר רוח רק לאדם אחד, לתופעה הנכונה של הרגע, לתמיר גרינברג. הרבה לפני שהוא עלה על הבמה, כבר היה ברור שמדובר באמן מסוג אחר שהתברך ביכולת המופלאה לרכז במקום אחד אנשים מכל הגילאים והסגנונות שרק רוצים לחזות בסטנדרט המוזיקלי הפנומנלי שהוא יצר. הקהל, עוד לפני שתמיר עלה לבמה, היה זה שסיפר את הסיפור כולו עוד לפני שהוא התחיל.
שקט מחשמל מילא את האמפי, ואחריו עלה תמיר אל הבמה בלי מניירות, זיקוקים או הכרזות, ומיד כבש אותה - כאילו היא הייתה שלו עוד לפני שעלה עליה. בחליפה ורודה ואיקונית, שלא מביישת גם את המט גאלה, הוא פתח את ההופעה עם "Under The Water" ומיד כבש את הקהל שקם לרקוד ולשיר מבלי לחשוב. כן, זה קרה כבר בשיר הראשון של הערב, אבל זה ממש לא שיקף את מה שעתיד היה לבוא.
החיבור העוצמתי הזה עם הקהל, ליווה את תמיר, שרק לפי רגע זכה ב"הכוכב הבא" - לכל אורך המופע. לרגעים היה אפשר לחשוב שמדובר בזמר שפועל כבר שנים בתעשייה ולמד את כל רזי המקצוע. אבל לא, הוא פשוט נולד להיות כזה. הוא פרפורמר משגע, חיית במה לא מהעולם הזה, ומנצח בצורה מופתית על הקהל וגם על ששת נגניו. כשהוא אומר להרים ידיים – כולם מרימים ידיים. כשהוא אומר לשיר – כולם שרים. והקהל? בעיקר מצא את עצמו ברכבת הרים רגשית כמו שרק מוזיקה יכולה להעביר.
ואי אפשר היה להתנתק ממנו. אחרי השיר הראשון הוא ביצע את "Better", "Sunny" ו"Chasing Fame", וגרם לכולם להרגיש שהשלט של לאס וגאס מהבהב במרחק נגיעה מהם וממנו. למרות זאת, הביצוע הבא שלו, ללהיט האלמותי "Fix You" של קולדפליי – הוא זה שחשף את סיפורו של תמיר בפני הקהל. סיפורו של בחור כשרוני עם חלומות גדולים, שעשה הכל כדי להגשימם. כולנו יודעים שרק כישרון זה לא מספיק, ואצל תמיר מדובר בחבילה המלאה בתוספת אמביציה וכריזמה באמת מהפנטת.
לצדי עמדה אישה שצפתה בתמיר עם עיניים מבריקות. היא לא הפסיקה לשיר, לרקוד ולעקוב אחרי כל תנועה שלו על הבמה. וכנראה שזה מה שתמיר עושה, הוא מהפנט אנשים. "הוא לא נורמלי", "תמיר אתה מלך", "כמה שנים נראה לך שהוא בחו"ל" – היו רק חלק מהקריאות שנשמעו בקהל במהלך הערב - ולי יש רק דבר אחד להגיד: תמיר לא צריך להגיע לחו"ל, הוא גם לא "חו"ל" - הוא פשוט מכוכב אחר.
כשהוא נע על הבמה חשוף, מפלרטט ללא הרף עם הפסנתר אליו הוא חוזר כל כמה רגעים, תמיר פנה לקהל עם מסר ברור: "זו הזדמנות בשבילי להגיד לכם תודה ענקית. תודה על הדרך, על התמיכה, על האהבה – ועל זה שאתם פה הערב", הוא הודה בצניעות לקהל שמולו ולכל אלה שגרמו לו למכור סולדאאוט אחרי סולדאאוט, ואז הכריז על בואה של האחת והשותפה – ואלרי חמאתי. "בדרך המופלאה הזו יצא לי גם לפגוש אנשים מדהימים וגם מישהי מסוימת שאתם כבר יודעים מי היא. היא זמרת מדהימה - והיא משהו מיוחד".
ואז, כשהם עברו לביצוע של "Hallelujah", קולם העוצמתי של השניים שטף את האמפי בשלווה שלא ניתן להסביר אותה, למרות שהם ביצעו את הקלאסיקה העל זמנית הזו כבר אינספור פעמים ותחת כל עץ רענן. עדיין, נראה שבכל פעם מחדש הם מצליחים להחריש את הרעש ולרגש באמת ובנקי.
מיד לאחר מכן הם ביצעו את "All I Ask" והמשיכו באותו קו: ריגשו ולבסוף הרימו. ואז, בתזמון מדויק, הגיע "Crazy In Love" – ואין אחד או אחת שהצליחו להישאר בכיסא. כמו פנתר מיומן, תמיר חרש את הבמה מצד לצד, קרע את הביצוע הזה לגזרים והאמפי היה באוויר – תרתי משמע. ואני? בעיקר הייתי מהופנטת מאיש אחד בחליפה ורודה שעד עכשיו לא יוצאת לי מהראש.
בדיוק כשחשבתי שאין עוד דרך להפתיע אותי, תמיר ביצע בהדרן את -"Tell Me Where The Light Goes" והוכיח אחת לתמיד שהמקום שלו הוא רק על הבמה. מהרגע שהוא דורך עלייה העולם שייך לו. תמיר גרינברג הוא סטאר, תמיר גרינברג לא חולם, הוא מבצע. הוא פנתר, ה-פנתר ורוד.