1) לחן, מילים וסימני פיסוק. את "ככה עדיף לי", ביצעה יסמין מועלם בשלב כל כך מוקדם בהופעה - בסך הכל השיר השני - כשהקהל וגם היא עוד ככה מתרגלים לקונספט המשונה של הופעה דיגיטלית, שזה מיד הקים אינסטנט-סכר על ההצפה הרגשית שקצת חששתי שתגיע (וקצת ייחלתי כשתגיע) כשאשמע אותה שרה אותו לייב. מצד שני, דווקא בגלל שיותר הקשבתי לו מאשר בכיתי אותו, הוא החזיר אותי ישר לנקודה שבה יסמין מועלם נכנסה לי לסיסטם. ליתר דיוק שתי נקודות, אחת מתחת לשנייה, בשווא שהיא שמה מתחת לאות ש' בתוך המילה "שלי" בסוף המשפט "ללמוד להגן על הלב הרגיש שלי".
בנסיבות שאני חושש שאשוב אליהן לפני שהטקסט הזה יסתיים, "ככה עדיף לי" התיישב לי בתוך הנשמה בשלהי הסגר הראשון ומאז הוא ממאן לקום משם, אבל בהאזנה-שתיים הראשונות הציק לי משהו בפזמון. "ככה עדיף לי, לבד עם השיט שלי/ ללמוד להגן על הלב הרָגִישׁ לי?", איך מועלם נפלה משורה מושלמת כמו "לבד עם השיט שלי" לליריות המאולצת הזאת של "הלב הרגיש לי"? אז זהו, שהיא לא נפלה. היא כתבה והיא שרה "הלב הרגיש שְלי", בשווא, כמו שרובנו אומרים רוב הזמן. אני עדיין זוכר את עצמי מחטט בגוגל, מוצא את המילים, מגלה את זה ומחייך כמו מטומטם באמצע פארק גבעתיים. שתי דקות קודם עוד בכיתי, בכיתי כאילו סוף העולם קרוב.
2) יש דבר כזה מוזיקה גמישה? חבר מבקר קולנוע שואל. מועלם (25) הצליחה לפרוץ השנה כסינגר-סונגרייטרית על אפה ועל חמתה של השנה. הקורונה נפלה בול על הנסיקה של הלהיט הגדול ביותר שלה, "מסיבה"; מופע ההשקה של האלבום שלה, "אריה", נדחה ונדחה עד שלבסוף התקיים אמש (רביעי) בתנאים המאוד מסוימים של לייב לנגן המדיה של הקהל.
הנסיבות לא מנעו מ"מסיבה" מועמדות לתואר שיר השנה במצעדים של מאקו, כאן גימל, גלגלצ ומעריב. התנאים לא מנעו ממועלם להסתמן כפריצת השנה עם ביקורות נהדרות על האלבום; הקולעת מכולן לטעמי הייתה זו שכתב בן שלו ב"הארץ", בעיקר בתיאור: "פעימה חזקה ומדויקת במיוחד של הרגע הנוכחי". על כל פנים, מועלם לא זקוקה לביקורת הופעה מאת מבקר קולנוע כדי להסתמן כדבר הגדול שעכשיו. אבל בעצם, דווקא בגלל זה ביקשתי לסקר את ההופעה הזאת. כמו באיזו שבועת היפוקרטס מטורללת - ידעתי שראשית לא אוכל לעשות נזק.
בנוגע לתועלת, אני מבקש להוסיף לשמות התואר של בן שלו את המילה "אלסטית". מועלם סיפרה בראיונות – בין השאר זה שהעניקה כאן ב-mako למתן שרון (שתכלס בזכותו התוודעתי אליה, תודה גבר) - שעולם ההשפעות שלה כולל מוזיקת נשמה, אר אנד בי, היפ הופ ופופ. את כל זה שומעים חזק וברור כמעט בכל שיר שלה, וזה חלק מהאלסטיות הזאת שאני מתעקש לייחס לה - כי זה לא שמועלם מזגזגת בין ז'אנרים; היא איכשהו מגמישה אותם לתוך השלם הייחודי שלה, שתמיד נשמע טיפה דומה להמון דברים שאתה מכיר, ואף פעם לא נשמע כמו אף אחד מהם בנפרד. אני לא יודע אם זה נקרא כמו מחמאה, אבל זה בהחלט נכתב ככה. בניסוח חלופי, שמכריח אותי לפלוש רגע למגרש האמנותי הביתי שלי, יסמין מועלם היא בשלב הזה של הקריירה שלה כמו קוונטין טרנטינו של "כלבי אשמורת". כן, מרגישים את כל ההשפעות - וזה עדיין לא דומה לשום דבר שכבר היה.
כדי להוכיח שלפחות אני עוקב אחרי הטיעון של עצמי, זה בדיוק הסיפור עם השווא ההוא. כי הגמישות משרתת את מועלם לא רק כמלחינה, אלא גם כתמלילנית. ב"השיט שלי" היא תכתוב ותשיר את ה"שלי" התקני, וליטרלי באותה נשימה תעשה את "הלב הרגיש שלי" בשווא. בניגוד לאמנים רבים – בעיקר בהיפ הופ הישראלי, ז'אנר שהיא לא באמת משתייכת אליו אבל מסתובבת כהגדרתו המדויקת של מתן שרון "במים הטריטוריאליים שלו" – כשמועלם כותבת ושרה בעברית אולטרה-מדוברת, זה לא נשמע מתאמץ להיות מעודכן. שום דבר שהיא עושה לא נשמע מתאמץ; אני חושב שלזה התכוון בן שלו כשדיבר על הסינגל הראשון שלה, "אריה", כשילוב נדיר של נונשלנטיות וחושניות. לטעמי אלה שני שמות תואר שתופסים לגבי הרוב המוחלט של פועלה.
3) סטנדאפיסט היה שואל, "יש כאן מישהו בבת ים?". אנשים משלמים (45 שקלים בהחלט סבירים במקרה הזה), מקבלים קישור למייל, ובשעה הייעודה צופים בהופעה על המסך שלהם. זה רחוק מלהיות אינטימי, אבל עוד יותר רחוק מעולם ההרמות, ואני מניח שזה היה ההיגיון מאחורי המופע אמש, שנמשך בסך הכל שעה נטולת הדרנים ונטולת "כסף", "עפה על עצמי" ו"זה בדם שלי", שלושה מהשירים היותר מקפיצים של מועלם. נכון שב"זה בדם שלי" היא טכנית מתארחת אצל טדי נגוסה, אבל אני מניח שלא ענייני זכויות או אגו גרמו למועלם לוותר עליו אמש; כאמור, התחושה היא שהוחלט מראש לא לנסות בכלל להרים.
הסיטואציה מינימליסטית: במה קטנה, כמה פמוטים עם נרות שעובדים מעולה עם הסופה המשוגעת שבחוץ, במרכז מועלם, מימין הגיטריסט רועי לזר, משמאל יעל זלינגר על הקלידים והמחשב. בערך חמש דקות מהפתיחה מתגלה גליץ' טכני כשהאוזנייה של מועלם מפסיקה לתפקד ושולחת טכנאי לסדר את זה לייב. ברקע, 300 ומשהו הצופים שולחים מסרים לצ'אט לייב שרץ לצד המסך (אפשר לכבות אותו, אני מדי פעם הדלקתי. זה עוזר להרגיש לא לבד).
כן, זה נורא משונה, אבל רק כשמועלם לא שרה. כשהיא כן – בין אם הניתוב הבסיסי בין שתי המצלמות שמכסות את ההופעה בוחר בקלוז אפ שלה או בלונג שוט של כל האופרציה – שום דבר לא קיים מלבד האותנטיות האבסולוטית של האישה הצעירה הזאת שאחת הצופות אמש שאלה אם היא מבינה שהיא נגעה בלב של כל כך הרבה אנשים, וכמה שהאמירה הזאת מדויקת דווקא בפורמט של שאלה בקושי-מנוסחת. יסמין, את מבינה? על הבמה היא אמרה שכן – מדי מספר שירים היא השיבה למספר שאלות – אבל בצניעות שגם היא נראית לגמרי אותנטית, סיכמה את העניין בזה שהיא יודעת איך זה כשמוזיקה נוגעת בך.
4) אדרנלין, וואט איז איט גוד פור. הקהל שלה הוא כבר לגמרי שלה. לראיה, שמותיהם של שלושת השירים הנעדרים שהזכרתי עלו בצ'אט שוב ושוב. אנשים באו חד משמעית לשמוע את השיר שלהם, אבל כשהמופע הסתיים והצ'אט המשיך להתגלגל, לא קראתי דבר מלבד שבחים וצער – על זה שכבר נגמר, ובעיקר על האנטי-קליימקס המובנה בלראות סוף סוף הופעה שכל כך חיכית לה ולגלות שזאת לא ההופעה שחיכית לה. זה כבר לא קשור למועלם אלא לשנה שבה היא מצאה לנכון לפרוץ, אבל זה לא מוריד מהתחושה הכבדה הזו: מצד אחד אדרנלין של הופעה, מצד שני מה תעשו איתו - תקפצו על הכיסא מול המחשב? תרקדו באמצע הסלון? (אני מבין למה חלקכם עשויים להשיב בחיוב לשאלה השנייה, אבל כגבר בן 46 אני מנוע מזה הן מגדרית והן גילאית).
ואתם יודעים מה, איכשהו זה פשוט הולם. מועלם הייתה נהדרת אמש דווקא בגלל שראית שקשה לה להיות כל כך מאופקת, שהיא עצמה חווה איזה אנטי-קליימקס. בהתאמה, היא יותר שרה ופחות הופיעה, יותר הרגישה ופחות הראתה, וזה היה פשוט נפלא כי זה היה מין ערב כזה ומין שנה כזאת שבה אפילו שיא הרגש בא בקטנה. אז כן, זה היה קצר מדי, וכן, נורא רציתי לשמוע את השלושה ההם. אבל זאת הייתה הופעה מושלמת, כי כשמוזיקה מתחברת לך זה תמיד עניין של קונטקסט, והקונטקסט של "אריה" הוא זמן שבו שום דבר הוא לא כצפוי או כמצוי, שבו רגעים של השראה עובדים כמו שנות כלב. כל אחד שווה שבעה.
5) אין מה לחפש. את המוזיקה של יסמין מועלם הכרתי בקונטקסט הפרטי של פרידה. אז ברור ש"ככה עדיף לי" התלבש לי מושלם על שני הווייבים המקבילים והכמעט סותרים שלו – ההשלמה עם זה שמוטב לך בלי האדם הזה, וההבנה שבשלב הנוכחי זה בעיקר ניסיון לשכנע את עצמך שמוטב לך – אבל אם זה היה רק זה, זה לא היה מחזיק אותי ככה כמעט שנה לאחר מעשה.
לפני כמה חודשים ניצלתי את העובדה שאני "מהתקשורת" כדי לספר לה שאני מצליח לשמוע בשירים שלה גם את הלב השבור של עצמי וגם את מי שהשבר הזה נוצר בגללה. אולי כי גם ההיא צעירה ממני ומזרחית ממני, אולי כי זה מה שקורה לכל מי ששומע שירים על פרידה כשהוא בעצמו מרוסק מאהבה שהתנפצה, אבל אני לא רוצה להקטין את זה לרמה של סיבה ותוצאה, של "הרגשתי שכתבת את זה עליי". כל אחד שישב אתמול בבית מול נגן המדיה חשב שהיא כתבה את זה עליו, *בזה* אין שום דבר מיוחד. מה שמיוחד זה לקבל את יסמין מועלם בדיוק בשנה שבה צריך מידות כאלו של נחמה.
אין לי מושג לאן היא הולכת מכאן. הטווח שלה כל כך רחב שבקצה אחד שלו יש היפ הופ הארדקור, על גבול איסט אל.איי, ובשני אפשר להרגיש את הגל האמוני ששטף כאן המוזיקה בשנים האחרונות. אני חושב שהקסם של יסמין מועלם – מלבד האותנטיות, מלבד האלסטיות, מלבד הנונשלנטיות – טמון בתחושה שהיא לא מחפשת את עצמה בין ז'אנרים. שהיא לא מחפשת בכלל, אלא מזמן מצאה את מקומה בשומקום ובכלמקום שהוא סך כל ההשפעות שלה. אני מתפתה לסיים באיזו אמירה בסגנון "רק שלא תתחיל לחפש", אבל למה שאני אגיד לה איך עושים את זה נכון כשזה זורם כמו הדם בווריד שלה. כמו הים התיכון.
יסמין מועלם לייב, 16.12. צילום הופעה: אור בן זריהן; סאונד: טל סיון; תאורה: ליאור מיטל; שידור: דניאל בסין