"אקסטזי, קוקאין, קטמין, אמפטמינים, גראס על כל סוגיו, חשיש על כל סוגיו", מונה יותם אבני בתשובה לשאלה איזה סמים הוא עשה בחייו. "גם בהרואין נגעתי קצת, אבל רק בהסנפה. ידעתי שאני לא צריך לגעת במזרקים. כמה שהייתי אובדני, תמיד היה לי את האופי שאני יוצא מזה".
לפני קצת יותר מחודש הוא יצא מהגראס. אחרי שנתיים של חמישה גרם מריחואנה ליום, כתב אבני בפוסט שהעלה לפייסבוק, "מפתיע כמה זה קשה וארוך. בשבוע הראשון הזעתי, הקאתי והחלו נדודי שינה. בשבוע השני התחלתי לחלום ובעיקר לכעוס, ובשלישי צנחתי לתהום של דיכאון". גמילה ממריחואנה היא תמיד סיוט למיעוט שמתמכר אליה, אבל אבני לקח על עצמו אתגר גדול יותר. תקליטן הטכנו והראפר, שבמסגרת משלח ידו היה מוקף ו/או אפוף במשך כל חייו הבוגרים בחומרים משככי תודעה, החליט להתנקות מהכל.
אני תופס אותך אחרי חודש בלי שום סוג של סם לראשונה מאז מתי?
"גיל 25. שבע שנים".
ואיך עבר החודש הזה?
"קשה מאוד, בעיקר מבחינת עצבים".
ולא נשברת. מאיפה באה האנרגיה להישאר נקי, לא לפחד להרגיש?
"זה היה יכול לקרות רק בתקופה כמו הקורונה. כל השנים הייתי במירוץ - הופעות, מועדונים, למה הדי.ג'יי הזה סגר הופעה יותר טובה משלי. שנייה לפני הקורונה הייתי בוכה מכזה דבר, הרגשתי לא מוגשם ולא טוב. פתאום אין פומו, כל האנשים של הלילה בבית, אף אחד לא יותר טוב ממך. פעם ראשונה הייתי בחופש. לא חשבתי שאני צריך לנוח, אפילו לא הייתי בטוח שאני יכול, אבל אמרתי אוקיי, נלך לים. נקרא ספר. נלך לפסיכולוג".
והלכת.
"הלכתי והתחלתי לדבר".
פעם ראשונה שלך בטיפול?
"ראשונה מזה עשור. זה עזר לי מאוד".
עזר באיזה אופן?
"להבין".
לפני חודש, ב-10 בספטמבר, הוא העלה פוסט חשוף על ההבנה שבאה עם הטיפול. "בקיץ של החופש הגדול, כשהייתי בן 12, מישהי לקחה ממני ולא החזירה", כתב אבני. "מישהי מבוגרת וחולה נגעה בי לפני שידעתי מה זה לגעת. היום בגיל 32 אני יושב מול פסיכולוג ומספר לו שבמקרה תמיד רדפתי אחר נשים מבוגרות ממני. שלא ברור למה כל בנות הזוג שלי מספרות שהוצאתי מהאקט המיני את הממד הרגשי ושאני קופא בבהלה ממגע בתנוחות מסוימות". בהמשך כתב: "אני מקיים יחסי מין רק כשאני מסטול מאוד ולא מצליח לנהל מערכת יחסים נורמלית עם אף בת זוג... פתאום הבנתי שאירוע אחד מסוג כזה יכול להיות האחראי למסלול חיים שלם".
זה לא היה זיכרון מודחק שצף אחרי כל השנים. הזכרת את זה כאנקדוטה בריאיון לדורון חלוץ ב"הארץ" לפני כמה שנים, זה נשמע שם כמו סצנה מ"אסקימו לימון".
"תמיד ידעתי או זכרתי מה קרה, אבל ההתנקות מהסמים והדיבורים עם הפסיכולוג עוררו פתאום מחשבות, תחושות קשות של כעס. פתאום אני מבין, וואלה, יכול להיות שהיו לזה הרבה השלכות. נגיד, אף פעם לא קישרתי את הסמים או את הנשים המבוגרות לדבר הזה. חשבתי שזה חמוד ואני בוגר לגילי ולא יודע מה, ופתאום אני אומר, הרבה דברים יכלו להיות אחרת. יכולתי להיות בן אדם אחר, לטוב ולרע. יש בי כעס על הדבר הזה, יש יותר מודעות. שנים הייתי כאילו, 'גיל 12, היה, נגמר'. אבל לא, זה די דפק אותי".
אולי היא לא חשבה שזה ביג דיל
את האישה שעליה כתב את הפוסט פגש אבני בפארק מתחת לבית של ההורים. "גרנו אז בקריית אונו והייתה לנו כלבה שהייתי יוצא איתה לפארק", הוא מספר. "בין בעלי הכלבים הכרתי מישהי מבוגרת מהשכונה".
מה זה מבוגרת? בת כמה?
"לא ידעתי להגיד, אבל אני מעריך ש-25 כזה. כמה שנים אחרי הטיול הגדול, סטלנית, מופלפת מהודו. בחורה כזאת של טראנס, של לונגים. היינו מדברים על מוזיקה, ואחרי כמה מפגשים כבר הגעתי אליה הביתה. הייתה לה יחידת דיור בבית של ההורים, מלוכלכת, מלאה עשן. עד היום אני זוכר אקווריום מטונף עם דג שפחדתי ממנו כילד".
מה עשיתם אצלה?
"שמענו מוזיקה. היא אהבה טראנס ואני לא, אבל ידעתי להגיד לה מי נגד מי, היה חיבור במובן הזה. באחת הפעמים היא הורידה מלא באנגים, וכאילו נמשכה אליי או לא יודע מה. אני לא מבין מה היא חשבה לעצמה, אולי היא לא חשבה שזה ביג דיל, אבל היא התיישבה עליי והרגישה זקפה ממני. באיזשהו שלב היא הפשילה לי את המכנסיים והתחילה לאונן לי, פעם ראשונה שחוויתי דבר כזה. הייתי בשוק, נבהלתי, לא הבנתי מה יוצא ממני. רצתי לשירותים והקאתי וברחתי משם. שנים אחר כך לא הייתי הולך בפארק, הייתי מתחמק מללכת כדי לא לפגוש אותה".
סיפרת למישהו?
"בזמנו לאף אחד. לא להורים שלי, לא בבית ספר. רק כמה שנים אחר כך, בגיל 15-16, כשבנים מתחילים לשאול אם עשית את זה או לא, סיפרתי שעשיתי משהו כזה. זה הפך להיות משהו שהתגאיתי בו בין חברים, או סתם, לא סיפור. זהו. קברתי את זה באיזשהו מקום והמשכתי הלאה".
אם אנחנו עושים ללא-סיפור הזה היפוך מגדרי, ברור איך קוראים לזה.
"זה מה שהפסיכולוג אמר לי. זה מה שהפיל את האסימון".
זה אונס, איך שלא מסובבים את זה. ולו בגלל גילך בסיטואציה.
"ברור לי. בגלל זה כתבתי, 'אני זה שסובל עד היום בגלל בעיה נפשית של אדם אחר'".
ואם היינו ממשיכים עם ההיפוך מגדרי ומדברים על מישהי שעברה דבר כזה בגיל כזה, ואחר כך הלכה לעולמות של סמים וגברים מבוגרים, זה היה כמעט –
"דמות בסרט, קלישאה אפילו. לגמרי, לגמרי. אבל רק עכשיו עם הפסיכולוג אני רואה איך הדברים קשורים".
נתקלת בה מאז?
"לא. לימים חיפשתי אותה במייספייס וכל מיני כאלה, ולא מצאתי זכר".
למה חיפשת אותה, מכעס? רצון לסגור חשבון?
"זה מעורבב. נגיד, רציתי לראות תמונה, כי מתערבל לי הזיכרון של הפנים שלה. לא חשבתי לדבר איתה על זה, רק לראות שהיא קיימת ולדעת איפה היא. רוב הזמן אני לא רוצה, אבל יש נקודות בחיים שאני בסטלה ומאוחר בלילה ואני אומר, בוא נגלה מה איתה. אפילו חזרתי לקריית אונו בכמה הזדמנויות, השם עדיין נמצא על האינטרקום".
יש תופעה מאוד מוכרת, מאוד מצערת, של קורבנות אונס שמרגישים כאילו היה להם איזה אשם תורם במה שקרה.
"יש לי תחושות כאלה. אז אני לא יכול להגיד 'התלבשתי חשוף מדי', אבל הייתי בוגר לגילי, הייתי מצחיק, קשוב, רגיש. ברור שזה לא דברים שאתה יכול להאשים את עצמך בהם, זה לא אומר שהבאתי את זה על עצמי, אבל הרגשות האלה קיימים. אולי מזה בכלל באה המחשבה שאני יכול להשיג נשים מבוגרות ממני".
העלית את הפוסט מיד אחרי שהתפוצצה פרשת רועי צ'יקי ארד, העיתונאי והמשורר שכמה נשים טוענות שתקף אותן מינית כשהיו קטינות.
"מאוד הכעיס אותי לראות את התגובות על צ'יקי. מישהי מבוגרת ממני משמעותית שיצאה איתי כשהייתי בן 20 יצאה להגנתו, וזה חרפן אותי. בלי המקרה של צ'יקי לא הייתי כותב את הפוסט".
איך היית מתאר את הרגשות שלך היום כלפי אותה אישה מקריית אונו?
"כעס ופחד. גם בקטעים שחיפשתי אותה, עשיתי את זה בפחד".
ממה?
"אני לא יודע להגיד, אבל הידיים שלי רעדו. מה שהיא עשתה לי עורר בי כל הזמן פחד, ועכשיו אחרי הפסיכולוג זה כעס. אני מרגיש שנשדד ממני משהו".
יכול להיות שהייתי צריך להגיד, "עברתי אונס אז מותר לי"
אבני היה בן 20 כשרמיקס שלו לשיר פורטוגזי צבר מיליוני צפיות ביוטיוב ומשך תשומת לב מקומית ובינלאומית. לקראת סוף העשור שעבר הוא כבר היה חתום ב"פרמאונט", שמייצגת כמה מהכוכבים העולמיים הגדולים במוזיקה האלקטרונית, ובלייבלים מוערכים כמו "אינרויז'נס" ו"סטרובוסקופיק ארטיפקטס"; לצד ההופעות התכופות בחו"ל הוא התביית בשפיץ של סצנת המועדונים בתל אביב עם ליין הטכנו "AVADON". אבל רוב הישראלים שמעו את שמו בפעם הראשונה דווקא כשפסע הצידה מהאזורים האלקטרוניים אל הראפ, עם השיר "בחורות בגילנו".
השנה הייתה 2016. אבני הקליט את השיר על תקן בדיחה ושלח אותו לחברים בווטסאפ; הוא היה נשאר שם אלמלא הפצירה בו אחת מהם, יחצנית בחברת תקליטים, לשחרר אותו לרדיו. הקלישאה מתעקשת שאין פרסום רע, אבל יותר משהשיר הצליח, הוא הצליח להרגיז ולהעליב נשים עם שורות כמו "איך שאת בולעת רוק, אבל למה הסקס מרגיש כל כך רחוק? זה כמו לדפוק בובת מין, זה לא אמין". בריאיון במוסף "הארץ" אבני רק החמיר את המצב עם אמירות כמו "היו לי שתי חברות, שתיהן מבוגרות ממני בעשור וחצי. נשים, כמו אוטו, רק יד שנייה". הכותרת שניתנה לראיון הייתה "ייסוריי הדושבג הצעיר".
"נוראי", הוא אומר היום על המטאפורה המוטורית שלו. "אני לא מסוגל לקרוא את הריאיון הזה".
באמת יצאת דושבג.
"זאת הייתה תגובה שלי לתגובות שקיבלתי על השיר. ידעתי שאני לא דושבג, אבל אמרתי, אתם רוצים שאני אשחק את הדבר הזה? אין בעיה. זה לא מפריע לי, אני יודע מי אני. אז הקצנתי את זה. היה בי רצון לעשות דווקא, הייתי מסומם וילד שעף על עצמו. לא חשבתי כמה מכוער זה הולך להיראות. עכשיו אני מבין, אני כבר לא מדבר ככה ולא חושב ככה. אנחנו בעידן מאוד רגיש בנושא הזה ואני לא יכול להגיד דברים כאלה, כי אני בפריבילגיה כלפי הדבר הזה".
לא קראתי את הריאיון הזה כשהוא פורסם, אלא עכשיו. אתם מדברים שם על ביקורות שהופנו כלפיך, טענות על מיזוגיניה, ואני אומר, אם בן אדם עבר דבר כזה בגיל 12 והוא סוחב אגרסיות על נשים -
"אז זה מוצדק".
לא, אבל הייתי אומר: "אז זה מובן".
"בדיעבד אולי אתה צודק, אולי יכולתי יותר להגיד את הדבר הזה. יכול להיות שהייתי צריך להגיד 'היי, עברתי אונס אז מותר לי'".
אבני מחייך כאן חיוך עקום, הטון שלו לובש לעג עצמי. "תשמע, אז לא חשבתי במונחים האלה, אבל כש'בחורות בגילנו' הפך משיר אחד לאלבום שלם שמתי שם רמז קטן. אמרתי, אם זה סיפורו של הדושבג, אז אולי יש סיבה שהוא דושבג. רק שהשיר הזה לא קיבל את הבמה".
איזה שיר?
"'שעון קיץ'. זה שיר שעוסק ישירות בדבר הזה מגיל 12. אתה רוצה לשמוע את המילים?".
כן.
"אני לא כועס, דווקא תופס את זה רומנטי, זה מוקדם מדי להבין, אבל ברור שדי נגעלתי. אולי דברים היו אחרת אם זה לא היה לפני שאוננתי. אבל היי, מה ידעתי, לא ידעתי. מבט כבוי בעיניים, צבע הקירות שחור ככה שם. צל של צלוליטיס חונק ילד בשלולית דם. בקבוק מצית, בקבוק מצית, אש של גיהינום בה. ואני ממול, כבר לא בתול, מקיא בשירותים גם".
כצרכן כבד של היפ הופ, לרגע נגנבתי לגמרי מהקטע של ראפר שעומד לתת בראש רק בשבילי. אבל ברגע הבא הייתי אדם ששומע אדם אחר שר את האונס שהוא עבר, ואף שם תואר שאני מכיר לא יצליח לדייק את החוויה הזאת.
האקסטה הראשונה הייתה כמו לאבד בתולים
לפני קריית אונו הייתה אופקים. אבני עוד לא נולד כשהוריו, יוצאי רוסיה, הגיעו לשם בשנות ה-70. "הם שיחדו את מי שהיה צריך לשחד כדי לעזוב את המדינה, ויתרו על הפספורט הסובייטי בקטע ציוני. הייתה התלבטות, רגע, אולי אמריקה. אולי יכולתי להיות אמינם". הוא בן הזקונים ("אחי מבוגר ממני ב-12 שנה, יליד אופקים") של רעיה, מתכנתת מחשבים בגמלאות, וזאב, בעלים של חברת שירותי ניקיון. כאילו הכי רחוק ממוזיקה, אבל עם זיקה או לפחות זיק: "אמא שלי שרה, אבא שלי מתופף כתחביב, הם נפגשו במקהלה".
בבית ששמעו בו שלמה ארצי, אבני גילה את המוזיקה האלקטרונית דרך מקורות זרים. מגזין "די.ג'יי העיר", הוא מספר, פתח לו את הדלת. "מגיל 12 עד עכשיו אני נשוי לאוזניות", אומרת אחת השורות ב"שעון קיץ".
שוב גיל 12. בוא נתעכב על זה רגע, אתה יודע להגיד מה קדם למה?
"זה אחד הדברים שאני הכי מנסה להבין. חיפשתי את הגיליון הראשון של המגזין, אני מת לדעת. האם שני האירועים האלה קרו באותה שנה? מעניין אותי לשים זכוכית מגדלת, להבין למה זה גרם. אז היום אני כבר יודע להגיד שכל השנים לא עשיתי סקס סחי היו מהסיבה הזו, זה לא יכול להיות ממשהו אחר. אבל המחשבה שמשם התחברתי למוזיקה האלקטרונית, זה מפחיד אותי. האם אני מרגיש מחויב להתמיד עם המוזיקה האלקטרונית כי זאת הבטחה לילד שבור?".
הוא מעיד על עצמו שהיה תלמיד איום ונורא. "בכיתה י' ההורים שלי כבר הבינו שתיכון ואני לא ילך, ואמרו לי, לך לאקסטרני. 'אנקורי' בתל אביב, מול הבית קברות. פגשתי כל מיני תלושים, ילדים שעשו באנגים על הקברים, פאנקיסטים רוסים שלקחו אותי לעשות גז מזגנים".
מתי הייתה חווית הסמים הרשמית הראשונה שלך?
"לקחתי אקסטזי ב'האומן 17', ב-2005".
לא התחלת מגראס?
"לא, אקסטה. כבר הייתי אז עמוק במוזיקה אלקטרונית, וזה הכי משויך לזה. ידעתי שהאקסטה הראשונה צריכה להיות משהו מיוחד, לא סתם, ובסוף אני וחבר עשינו כל אחד חצי. זה היה מושלם, כמו לאבד בתולים. חבל שזה לא קרה לי ככה עם סקס".
צבא לא סיימת.
"התגייסתי ואחרי כמה חודשים חטפתי מחלת הנשיקה. הייתי מאושפז חצי שנה עם מקרה קשה של המחלה, הייתי ער אולי שעה-שעתיים ביום, שואל את האחיות איזה יום היום. דיכאון נורא. בסוף קפצתי מהחלון".
באמת ניסית להתאבד?
"אני זוכר תחושת אובדנות, אבל לא ממש. זאת היה הקומה השנייה של בית החולים, מה היה קורה. לדעתי זה היה יותר דיכאון והטירוף של הסיטואציה, אבל בסופו של דבר כן קפצתי, ובצבא אמרו טוב, הוא לא כשיר נפשית. אז פטור".
אובדנות, דיכאון, זאת הייתה הפעם הראשונה שלך עם תחושות מהסוג הזה?
"הייתי ילד עם נטייה למלנכוליה".
עוד לפני גיל 12?
"אני לא חושב. בגיל ההתבגרות - חד משמעית כן, ועכשיו כשאני מנסה לשים יותר משקל על האירוע הספציפי ההוא, אני אומר שהרבה מזה בא משם. הייתי מאוד מדוכא בגיל 16-17, אבל זה לא הרגיש לי חריג בהשוואה להרבה ילדים רגישים שמערכת החינוך דרסה אותם והוציאה להם את החשק מהחיים באופן טבעי, כביכול".
עם תספורת קצוצה מאוד ועיניים כחולות מאוד, אבני באמת מזכיר קצת את אמינם, האיש שהוא לא נהיה. זה לא רק המראה: כמו מרשל מת'רס המקורי יש בו משהו אינטנסיבי, חדור, ועזבו אם מטרה או אמונה – האיש חדור כתכונה. הוא מספר שכנער מקריית אונו הייתה לו החוצפה להתדפק על כל דלת אפשרית בסצנת המוזיקה האלקטרונית של תל אביב, לשלוח קלטות דמו, להגיע פיזית לתחנות רדיו; מספיק לשמוע אותו מתאר את זה כדי להבין שהוא לא מאלה שמשאירים ברירה. מסמן מטרה, מגיע.
אחד הגיבורים שלו באותם ימים היה המוזיקאי זיו מטושקה, שאימץ אותו כתלמיד והפך עם הזמן לחבר. ב-14 במאי השנה נמצאו גופותיהם של מטושקה ושל זוגתו, נטלי בר, בדירתם בבאר שבע. מותם זעזע רבים בתעשיית המוזיקה, אבל על אבני זה נפל רע במיוחד. "עד שזיו מת הקורונה הייתה מבחינתי מתנה, שנת שבתון. כששמעתי שזיו מת בגלל המשבר הכלכלי, נהיה לי כעס גדול. זה אדם שכל כך אהבתי". ודווקא מתוך הכעס, הוא אומר, נולדה ההחלטה להתנקות. "להלוויה שלהם הגעתי עם ג'וינטים, לכל מקום לא היה מצב שאני מגיע בלי. אבל המוות שלהם, זה עשה משהו".
אני הולך לקבור חבר או שאני יוצא לדייט?
מלבד הצעד הראשון בתהליך ריפוי פיזי ונפשי, דרכם האחרונה של זיו מטושקה ונטלי בר סימנה עבור יותם אבני התחלה חדשה אחרת. "ממש כשנודע לי על המוות של זיו מתקשרת אליי עיתונאית, ובחוסר רגישות של קריקטורה בקומדיה מקלידה ואומרת, 'מה? אתה בוכה ומה? שנייה אני לא מספיקה, רצית למות ואז מה?'. מיד אחר כך אני רואה בפייסבוק בקשת חברות מעיתונאית אחרת, מישהי שהרגשתי שתטפל בזה בדיוק להפך, ומיד אישרתי אותה. ואני אגיד לך את האמת, כשהיא שלחה את הבקשה הייתי במקום כל כך פגיע ובודד, והיא הייתה כל כך יפה בתמונה, שאמרתי, 'אלוהים, תעשה שהיא תהיה חברה שלי'. ידעתי שהיא תגיע להלוויה, ואני זוכר שהרגשתי מבולבל, אני הולך לקבור חבר או שאני יוצא לדייט?".
והיום אתם ביחד. סיפור לנכדים.
"קודם אני חייב לכתוב שיר על זוג שמכיר בהלוויה. 'יש זוגות שהכירו בטינדר', זה המשפט הראשון. ואתה יודע מה, מזל שהכרנו ככה ולא ב'אוקיי קיופיד'. היא לא הייתה הולכת על זה בחיים. אני צעיר ממנה, אני נראה די.ג'יי דוש. אז העובדה שהיא ראיינה אותי והייתי צ'ארמר וחמוד ולא ניסיתי להתחיל איתה, זה מאוד עזר לי. אני אוהב את הסיפור שלנו, זה רומנטי לי. אמרתי שאם יהיה לנו ילד, לא בצחוק, זה יהיה או זיו או נטלי. הרבה שנים לא הייתה לי חברה, בטח לא מישהי שאני רואה בה פוטנציאל לעתיד. היא חלק גדול מזה שהפסקתי לעשן. היא אמרה לי, אולי אתה בדיכאון כי אתה מעשן ולא מעשן כי אתה בדיכאון. זה מאוד דיבר אליי".
דבר אחד שכבר נולד מתוך הסתלקותם הטראגית של זוג המוזיקאים הוא שיר חדש וקליפ חדש, "אשכנזי מת". בהאזנה נטולת הקשר הוא בעיקר מצחיק מאוד, אבל אבני אומר: "זה לא היה נכתב בלי המוות של זיו, בלי שאשכנזי באמת מת. יש לזה גם צד אחר, הרי 'אשכנזי מת' זה קללה. יש פה ניסיון לעשות ריקליימינג לביטוי שהוא עלבון ולהגיד, אין בעיה. כמו שג'יי.זי אמר, אני הולך לשנות את הקונטקסט של המילה 'ניגר'. זה הדבר הראשון שחשבתי עליו, יש פה כעס".
על מה בדיוק?
"אני זוכר איך התייחסו לעולים מרוסיה. כל רוסייה היא זונה, כולל אמא שלי. פקפקו ביהדות שלנו. בגן חובה שאלו אותי אם אני רוסי, לא שאלו מישהו אחר אם הוא מרוקאי או עיראקי. מתלוננים על המזרחי התחמן מסרטי הבורקס, אבל הוא דופק את טוביה צפיר שמשחק קריקטורה אנטישמית של אשכנזי. אני חלק מדור שנורא מתבייש באשכנזיות שלו, בפריבילגיות שכאילו היו לו, אבל ההורים שלי עלו לארץ בלי שקל על התחת. אימא שלי ניקתה משרדים, אבא שלי עבד בעבודות מזדמנות. לא קיבלנו שום סל, לא קיבלנו כלום מאף אחד, ועדיין אני חי כל הזמן בתחושה שאשכנזי זה לא בסדר. מה אתם רוצים ממני? אני רוצה להגיד, די להתבייש. אני אשכנזי ואני בניתי את המדינה. אני ישראלי יותר מכם".
אגב שורשים, אני חייב לשאול, מה זה הקעקוע של העץ שיש לך על זרוע שמאל?
"זה הלוגו של הוצאת הספרים בבל".
דה פאק? למה שמישהו יקעקע לוגו של הוצאת ספרים?
"בגיל 20 עבדתי בסטימצקי, ראיתי את הלוגו וזה מצא חן בעיניי. אהבתי שזה עץ הפוך, שהשורשים שלו כלפי מעלה".
וואו. הם צריכים לשלם לך תמלוגים.
"כן, כשאני אכתוב ספר אני אבוא ואגיד 'נראה אתכם, אחרת אני מקעקע בצד השני את עם עובד'".
עוד לפני הספר, אווררת כאן סיפור שלא יכול להיות קל לחשוף.
"מבחינתי זה קצת תיקון לכתבה ההיא שדיברנו עליה. מעבר לזה, אני מבין שזה חשוב. אני לא מכיר הרבה שדיברו על צד של גבר שחווה את זה, ואם זה יעזור לאחרים אז בכלל".
אם אותה אישה מקריית אונו עדיין מסתובבת בינינו, מה היית רוצה להגיד לה?
"שאני עדיין כאן, יושב ומחכה לשעון קיץ. המשיכה שלי לדברים מסוימים, זה שהמסיבות שלי נקראות 'אבדון' - באמת יכול להיות שזה בגללה וקצת בזכותה. אני מנסה להתפייס עם מה שהיה, אבל זה הטיקט שלי לחיים. וגם שתדע שזה לא קוּל".
קו סיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית: 1203
קו סיוע לגברים ולנערים דתיים נפגעי תקיפה מינית: 02-5328000