יום אחד באמצע החיים אתה תקום בבוקר, תשטוף את הפנים, תצחצח שיניים, תזרוק על עצמך חולצת טי שחורה, תיכנס לתוך מכנסי ג׳ינס כחולים כהים, תעיף מבט אוהב אחרון בבחורה שלך, ובמקום להגיע למשרד בראול ולנברג – תלך לכלא. אם מישהו היה טורח לספר לי קודם ששגרת היומיום שלי תיקטע כך בגסות ושקוביות גורלי יובילו אותי דווקא לאחת מזוויות לוח משחק המונופול של חיי, כבר הייתי קונה כרטיס טיסה בכיוון אחד, כמה שיותר רחוק מכאן, למדינה שבה לא אוחזים ברובים גם בגיל 33. אלא שאז, מסתבר, היו עוצרים אותי בנתב״ג ומשם ישר למעצר.
הסיפור הזה מתחיל לפני ארבע שנים וארבעה חודשים, במרץ 2008, לא הרבה זמן אחרי ששירתתי כחייל מילואים במשך שבע שנים, כולל במלחמת לבנון השנייה. אנד טו מייק א לונג סטורי שורט: נשלח אליי צו מילואים שמעולם לא קיבלתי, והשאר נמצא על התפר שבין הזנחה אישית לביורוקרטיה צבאית. כלומר סיטואציה חסרת סיכוי כשאתה בצד הלא נכון, הצד שלי. בעקבות אותו אירוע מצער אובחנתי על ידי צבא ההגנה לישראל במחלה כמעט חשוכת מרפא שאינה ניתנת לטיפול תרופתי אלא רק מאחורי סורג ובריח: עריק מילואים.
בשבוע שעבר, לאחר התייעצות עם עורך דין, החלטתי להסגיר את עצמי. היחס הפז״מניקי הטוב האחרון שקיבלתי בבסיס תל השומר הגיע בדמות ניידת משטרה צבאית שנסעה עד לעמדת הש״ג כדי לאסוף אותי. אחרי אימות פרטים אישיים, מסרתי את גרסתי להיעדרות הממושכת ונשלחתי למקום שנראה כמו לול תרנגולות אבל משמש כסוג של חדר המתנה, רק בלי כל הקטע של מגזיני רכב עם ריח של כרום. תוך 48 שעות, אולי אפילו מחר – כך נודע לי – אמורים להעמיד אותי לדין.
רגע לפני שהשער נסגר עליי הספקתי לבקש אישור להכניס איתי כמה סיגריות. ״בסדר״, פרגן לי חייל ממושקף עם ריח של בקו״ם, ״אתה יכול לקחת איתך אחת או שתיים״. אז לקחתי שמונה או תשע.
שש בש עם איגור, אזיקים עם בוריס
גם כשאתה בתוך מדים מנומרים של צבא ארה״ב ובתוך כלוב נעול ומסורג, קשה לקלוט שאתה אסיר. הרגע שבו הבנתי את זה הגיע רק בערך חצי שעה מאוחר יותר, כשחיילת צעירה שאלה פתאום איך הסיגריה שלי בוערת אם לא ביקשתי מהסוהרים שלי אש. אאוץ'. הרגשתי את חירותי זולגת ממני. האמת הייתה שקופה למדי – איגור, חברי לחדר ההמתנה, הצליח להערים על כל צה״ל והבריח קליפר ללול – אבל בכלא כמו בכלא אתה שומר על הגב של החברים שלך. אז שיקרתי. ״הדלקתי סיגריה מסיגריה״, אפילו לא מצמצתי. היא בחנה אותי במבט של מאסר עולם ללא ניכוי שליש, אבל לבסוף הניחה לי. החבר האסיר החדש שלי אמר תודה, הפסיד לי בארבעה משחקי שש-בש רצופים ונפרד ממני בחיבוק כשחזרה צ׳קלקת הספיישל.
בחור נחמד בשם בוריס הוצמד אליי באזיקים, וכך נסענו בניידת שלובי זרוע, כמו חתן וחתן בסן פרנסיסקו, לכיוון כלא 4 בצריפין. בניסיון נואש לשכנע שאין צורך להגביל את תנועותיי, הזכרתי לשוטרים שהסגרתי את עצמי מרצון רק לפני ארבע שעות, אלא שמבט מצמית של בוז הבהיר לי שאין סיכוי שמישהו ישחרר אותי מהכבלים. ואז קיבלתי את ההחלטה החשובה ביותר שלי כאסיר: גם אם שלפוחית השתן שלי מתפוצצת עכשיו, אני לא מבקש שוב להשתחרר מהאזיקים. כבוד של אסירים.
לפני הכניסה לכלא רוקנו לי את הכיסים והקריאו באוזניי את מפרט השלל הכבד: "132 שקלים ושמונים אגורות, כרטיס קופת חולים מכבי, כרטיס עובד קשת, כרטיס תן ביס, כרטיס ויזה, שלושה מפתחות כסופים, מפתח כתום, מפתח כחול, שתי חפיסות מרלבורו, מצת קליפר, מכשיר אייפון שרוט ומשופשף...״. רגע, רגע, ״סליחה?!״, קטעתי את הרשימה, ״באיזה קטע אתם אומרים שהאייפון שלי שרוט ומשופשף?".
"זה מה שכתוב אוטומטית במחשב", הסבירו לי את ההיגיון. ניסיתי להסביר שאין פה היגיון, כי האייפון שלי לא שרוט ולא משופשף, ומה יקרה אם הם באמת ישרטו וישפשפו אותו בזמן שאשב בכלא, ואיך אוכל לתבוע אותם על כך שהוא נכנס חלק ונקי והפך לשרוט ומשופשף כשהיה בחזקתם, אם כתוב מלכתחילה שהוא שרוט ומשופשף. היו שם עוד כמה מחשבות שהיו גורמות לסטיב ג׳ובס להתהפך בקברו, אבל זה לא עזר. אמא שלהם שרוטה ומשופשפת.
בשגרה אני מעשן קופסה וחצי ביום. כשאני יוצא לשתות בערב, הריאות שלי זוכות גם לשתי חפיסות יומיות. בכניסה לכלא מקבלים חצי קופסה של סיגריות מסוג Number 9. כנראה שככה זה בצבא: בדיוק כמו שאתה הופך משם פרטי למספר אישי, כך גם המרלבורו הופכת למספר תשע. עם השלל הכבד הזה, בתוספת קיטבג עם מברשת שיניים, משחת שיניים, סכין גילוח חד פעמית שאמורה להיות רב פעמית, קצף גילוח, גופייה לבנה, תחתוני צבא ירוקים, גרביים וספר, עם כל זה נכנסתי לתא שלי. שלי, ושל עוד שלושים צעירים בני 18 עד עשרים. תא עם שני ברזים ותא שירותים אחד. עישנתי נאמבר ניין אחת, חשבתי קצת על החברה שלי, ספרתי כמה עמודי סורגים והלכתי לישון.
בבוקר יום שני הודיעו לי שאני עובר למקום שנקרא "פלוגת המילואים". בשמיעה ראשונה זה מרגיש כמו איזה נופש בצימר עם ג׳קוזי ושוקולדים שמחכים לך על הכרית, אבל בפועל מדובר בשדרוג קל: במקום להיות רק עם חיילי סדיר, אתה מוצא את עצמך ביחד עם עוד שבעה משתמטי או עריקי מילואים לצד חמישים סדירניקים. והכי גרוע – באוהלים. הזיעה זוחלת במורד העורף כמו נחש, שולפת לשון דקה, מכישה בעדינות את הגב, מטפטפת ארס שנוזל לאיטו בין השכמות עד לחריץ של הישבן. אתה מנסה לברוח ממנה, אבל השמש אכזרית והלחות רצחנית.
בניסיון קוסמטי להפריד בין חיילי הסדיר לאזרחי המילואים, נולדו כמה הבדלים: ישנו אוהל שמיועד למילואימניקים ונמצא הכי רחוק ממשרדי המפקדים; המילואימניקים עומדים ״נוח״ במסדרים ובספירות, בזמן שהצעירים עומדים דום; המילואימניקים נכנסים ראשונים לחדר האוכל; המילואימניקים שוטפים רק את יסודות הבטון של האוהל, אבל לא את השירותים והמקלחות; על המילואימניקים צועקים חלש יותר בכמה דציבלים. וכל השאר זהה לחלוטין. וכך, בגילי המופלג, מצאתי את עצמי עומד שעות ארוכות במסדרים ובספירות, חוטף נזיפות, ומתזז כדי לעמוד בזמנים לא הגיוניים.
שבע דקות לבוקר, יומיים לסיגריות
"20 שניות! כולם עומדים, אף אחד לא נשאר במיטה! 19, 18...". סדר היום בכלא 4 מתחיל בסביבות חמש בבוקר, שזה שלוש שעות לפני שבכלל לגיטימי לקרוא לזה בוקר. המפקדים נכנסים לאוהלים וצווחים, אתה בקושי מתעורר והמספרים מתערבבים לך בתוך החלומות. "12, 11, 10, 9...". המיטה היא מיטת קומתיים, ואני נדפקתי בעליונה, חמש שניות לוקח רק בשביל לרדת ממנה. "4, 3, 2...". הצלחתי, אני עומד ליד המיטה. עכשיו יש לך שבע דקות שלמות בשביל ללבוש את המדים המנומרים, לנעול את הנעליים הצבאיות הכבדות, לצחצח שיניים ולהתגלח עם שישים בני אדם על ארבעה ברזים, ולהתייצב לספירות.
השעון הוא האויב הגדול ביותר בכלא, אז אתה משתדל לוותר עליו. ובהיעדר אייפון או שעון יד, השמש היא השעון הטוב בעולם. אין בה שניות, אבל היא אף פעם לא מפגרת. בשבע בבוקר, כשכלא 4 אמור להיות מצוחצח וממורק בגזרות השירותים, המקלחות והאוהלים, השמש אמנם כבר מטגנת את המוח, אבל אתה יודע בסטיות קלות של חצי שעה לכאן או לשם איפה בערך אתה עומד. ובדרך כלל, כמעט בלי קשר לשעה, אתה עומד לפני, אחרי או תוך כדי ארוחה.
התפריט בכלא מגוון. בבוקר תמיד אפשר למצוא סלט פלפלים אדומים חתוך גס ודי רקוב, לצד ביצה קשה ודי רכה, גבינה לבנה ודי עבשה, מזלגות שהן די כפות, וגולת הכותרת היא שוקולד למריחה בשם ״חומי״, שהוא באמת חום ודי שוקולדי. בצהרים מוגשות כמה סוגי עיסות דביקות שלא היו מביישות דבק נגרים. לפעמים הן נקראות פסטה ולפעמים פירה. ויש בשר תעשייתי שנע בין קבב עבה להמבורגר דק. הפתרון לאוכל הבלתי נסבל היה תמיד אותו אחד: לתקוע אותו בין שתי פרוסות לחם ולהתפלל חזק שלא נבחין בטעם. קשה להאמין, אבל מדי פעם זה עובד. ומדי פעם זה נגמר בעצירות או בשלשולים. המזל הוא שבתור חייל מילואים יש לך פריבילגיה לא מבוטלת: אתה יכול לצאת מחדר האוכל אם סיימת לערום את הצלחות והכוסות, הצבעת בשקט עם כובע על הראש, וכל שאר חבריך לשולחן שבעו. או שגם הם סתם שמחים לראות את האסלה מקרוב.
הפיצוי האמיתי מגיע בקנטינה. פעם ביום, לרוב בשעות הבוקר, נפתח האשנב בבקתת העץ המיותמת, ותור אסירים בנוסח אמא רוסיה מתקדם לאיטו לעבר הדבר שהכי מזכיר חופש. כל אסיר צובר שמונה שקלים שלמים בכל יום. חפיסת סיגריות, למשל, עולה שישה עשר שקלים, בין אם היא מספר תשע או נובלס. שקית תפוצ׳יפס עולה שלושה שקלים. בקבוק קולה קר עולה חמישה שקלים. בחישוב מהיר: כדי לקנות חפיסת סיגריות אתה צריך לחכות יומיים. אבל גם כאן יש יתרון למילואימניקים: הם זכאים לעמוד בתחילת התור הארוך.
יצחק הצרפתי, סלאם הדרוזי, סנופי דוג
היחס החם והנעים לחיילי המילואים הוכיח את עצמו מעל ומעבר כשחברי לאוהל, בחור חביב ממוצא אוקראיני, מנתח לב במקצועו שמתגורר בקנדה, ניסה להתאבד באמצע הלילה. כמה שעות קודם לכן, סמוך לחצות, קראתי עוד כמה עמודים מתוך "ילדי פלא" של מייקל שייבון, שאותו קיבלתי משני החברים הכי האנטר תומפסונים שיש לי. אז קלטתי פתאום שהמנתח בוהה בי או בנקודה מאחוריי. כמה דקות מאוחר יותר, הוא שוב בהה בי או בנקודה מאחוריי. כשהוא הבין שזה מתחיל להיות מוזר, הוא עצם את העיניים, התהפך לצד השני וחזר לישון. אחרי שעתיים הוא כבר חתך את הוורידים, אבל מישהו שהיה ער הספיק להזעיק עזרה והציל את חייו.
בבוקר, כשהסברנו לאחת הקצינות שצריך לעשות בדק בית למה זה קרה, היא החזירה את האשמה אלינו, חבריו לאוהל, וטענה שאנחנו חצופים. אחרי כמה דקות היא שיסתה בנו את הרס״פ והסמל, שפקדו עלינו לא להטיל ספק בצמרת הפיקוד ולהיזהר בלשוננו. האיום עזר. אף אחד לא רוצה להסתבך בעוד יום בכלא או בהתעללות של המפקדים עד השחרור. במסדר העוקב כבר נזהרתי בלשוני ורק התעניינתי בכל ליבי במצבו הבריאותי. החלפתי עם המנתח אולי חמישה משפטים, אבל בכלא אתה נקשר תוך דקות לזרים מוחלטים.
בכלל, העובדה שהייתי בין המבוגרים במתקן הכליאה, הביאה לכך שהרבה חיילים צעירים עלו אליי לרגל כדי לשאול על העבודה שלי, הזוגיות שלי והדעות שלי. הכרתי את יבגני, שקיבל עונש של תשעה חודשים בפנים על השתמטות; יצחק הצרפתי המשעשע שלא מפסיק לבחון את הגבולות של הסוהרים; סלאם, פועל בניין דרוזי, שאולי עוד יהיה שם חם במוזיקה הים תיכונית; אריאל, המיסיונר הדתי הכי עדין שפגשתי מימיי; דמיטרי, קווקזי רחב כתפיים שממציא קוקטיילים ומנות פסטה כדי לספק את אשתו הטרייה; אלחי, פותר התשחצים הכי מהיר במזרח התיכון, לפחות בכל הנוגע לתשחצי החינמון "ישראל היום"; מטיקה, הבחור האתיופי שדומה שתי טיפות קולה לסנופ דוג ומכונה "סנופי". המשותף לכולם, מלבד המדים המנומרים, היה גל אופטימיות זהירה לגבי גזר דיני במשפט שהיה אמור להתקיים אחרי 48 שעות מעצר.
ובאמת, ביום השלישי החברים שלי באוהל איחלו לי הצלחה ונשארו מאחור להחזיק אצבעות. לפני הכל רווח לי שעמדתי לדין משמעתי שהעונש המרבי בו הוא 20 יום, ולא נשלחתי לבית דין צבאי, שבו יכולים להגיש נגדי כתב אישום שעשוי להביא לחודשים ארוכים ומיותרים בכלא הצבאי. הייתי הרביעי בתור מתוך חמישה מקרים די דומים. לפניי יצא אחד זכאי ושניים עם חמישה ימי מעצר. ׳שופט סביר׳, חשבתי. בכניסה לחדר הצדעתי לרב סרן, בתוך החדר עניתי ב״כן, המפקד״ ו״לא, המפקד״, וביציאה מהחדר הזנב שלי היה מקופל בין הרגליים. עונש של שבעה ימי מעצר בפועל ועוד 13 על תנאי לשנתיים, למרות שהבהרתי שאני באמת רוצה לעשות מילואים. כל מה שחשבתי זה שנשארו לי עוד ארבעה ימים ואני עף מפה בלי לחזור.
להתרגל להשפלה, לחתוך את המתח
באמצע השבוע, עם זוג תחתונים אחד, גופייה אחת וזוג מדים אחד, אתה מרגיש כאילו אתה והבגדים מקשה אחת. אם היו מגרדים לי את המדים מהגוף, היו מתקלפות ממני גם פיסות עור. לא רציתי להטריח את המשפחה והחברים, אז אסרתי עליהם לבקר בשביל להביא לי בגדים. החיילים שזוכים לביקורים יודעים לספר שמדובר באקט משפיל – מכיוון שביקורי משפחות הם תיק עבור הסוהרים, הם משתדלים להקשות, לעייף ולתסכל בכל ביקור וביקור ובכך לגרום למשפחות ולחיילים לחשוב פעמיים לפני שהם רוצים לחזור על כך. המשפחות עומדות תחת השמש, החיילים מעוכבים לשווא, המפגש הופך להיות מסע מפרך של שעתיים-שלוש ברוטו וזה כבר עניין לא נעים.
בימים האחרונים ניסיתי רק לשרוד. הגעגועים לבת הזוג, לחברים, לעבודה, לבית, לחירות, יצרו אצלי פירמידת חיים שונה מזו שהכרתי עד השבוע שלי בכלא. הרצון לחופש נלחם ברצון למעט כבוד עצמי. וכך, תחושת ההשפלה שנשאתי איתי – בכל פעם שנאלצתי לעמוד במסדר ניקיון, להיספר כמו פרה ברפת, לקרוא לילד בן 18 ״המפקד״ או בכל פעם שרציתי לשתות או כשנאלצתי לחבוש כובע מטופש גם בצל – הלכה ונעלמה והפכה לשגרת יומי. למעשה, התרגלתי להשפלה וקיבלתי אותה. והקבלה הזאת הצילה אותי מעוד עבירות משמעת שבאזרחות קוראים להן ״לעמוד על שלך״ אבל בצבא ובכלא קוראים להן ״התחצפות״.
בשלב מסוים בחרתי להיות בנאדם, לא אסיר. כבר לא נלחמתי על התור בטלפון – שישים אסירים על שישה טלפונים ציבוריים – וכבר לא ביקשתי להתפנות או לשתות גם כשהקיבה נחנקה מקבב וגם כשהגרון הרגיש כמו הפרצוף של רננה רז. פה ושם ניסיתי להרגיע אסירים זועמים, לחתוך את המתח המתמיד בין הכלואים למפקדים, ובעיקר לסיים את הספר רק ביום האחרון כדי לא להישאר חסר מעש בשעות המתות והקשות.
ואז זה נגמר. עמדתי בתחתונים בחדר החם בזמן שפקידי השחרור חיפשו את הפריטים האישיים שהשארתי מאחור – הבגדים, השקלים, הסיגריות, הכרטיסים, האייפון השרוט והמשופשף – ויצאתי משם עם חופש בעיניים ומרלבורו בין השפתיים. בערב, כשרציתי להחזיר את ״ילדי פלא״ למדף הספרים, נזכרתי פתאום ביבגני, יצחק, סלאם, אריאל, דמיטרי, אלחי, מטיקה והמנתח. ואז דחפתי בין "1984" של אורוול ל"החלקיקים האלמנטריים" של וולבק את ילדי כלא.