המים באמבטיה היו קצת קרים, וערן אמר, "אתה תיכנס ראשון כי לך אין שרירים". עברו מאז 39 שנים, וכמו שאני עדיין זוכר במדויק את הטון ואת המילים, ככה עד היום אני לא מבין מה גרם לו להגיד דווקא את זה. כלומר, ההבדל שהוא דיבר עליו בהחלט בלט לעין – לו היו שש קוביות בבטן, לי לא הייתה אף אחת – אבל חשבתי שזה מעסיק רק אותי, לא אותו. מכל מקום, זה מה שהוא אמר ואני נכנסתי ראשון לאמבטיה שסבא וסבתא שלו, המארחים שלנו במה שאצלי בזיכרון היה חופשת סוכות, החליטו משום מה שנחלוק. רגע לפני שהטבלתי כף רגל ראשונה עוד אמרתי "לא נכון, תראה" וניסיתי להציג שרירי בטן, אבל ערן אמר שזה שומן. אם היה לי אי פעם שלב הכחשה בהקשר הזה, אז באותו בוקר הוא נגמר.
אבל כנראה שלא היה, כי ארבע שנים לפני שערן ואני עמדנו עירומים באמבטיה במה שכנראה היה סוכות של כיתה ג', כל הילדים בגן רקדו בשיעור ריתמיקה והסייעת מרסל הצביעה עליי וצחקה ואמרה לגננת רותי, "תראי את הכרס שלו". סיפרתי את הסיפור הזה למעט מאוד אנשים, וכולם אמרו שזה בטח לא זיכרון אלא משהו ששכנעתי את עצמי שקרה. אבל אני פשוט זוכר את זה, לא פחות חד ובהיר מההבדל בין שש קוביות לאפס. אני לא יודע מה גורם לילד בגיל כזה לחוות הערה כזאת בעוצמות כאלה, כמו שאני לא יודע מה בחיווט שלי הפך את הבטן של ערן למשהו שגרם לי להרגיש נחות, ואז לקנא, ובסוף להחליט להשיג לעצמי בכל מחיר. זה לא משנה. אני לא רוצה לכתוב על סיבות אלא על תוצאות.
והתוצאה היא שהיום גם לי יש סט של קוביות. קשה לתחזק אותן בגיל 47, זה דורש דברים שלאנשים אחרים נראים כמו הקרבה. אבל כשאתה מסוכסך עם הגוף שלך מאז שנות ה-70 ופתאום במילניום השלישי מוצא דרך לגבור עליו, אז אצלך בראש זה לגמרי הפוך. להתאמן שש פעמים בשבוע זה לא מחיר, זה פרס. לאכול אוכל עצוב זאת לא הימנעות, זאת התמסרות.
"להתאמן הפך להיות הדבר האחד שאני לא יכול בלעדיו. לא פיזית, לא קוגניטיבית, לא מינית. יש מה לדבר על סקס שלא מיד אחרי אימון, אבל ביום שלא התאמנתי? לא יקרה"
הייתי רוצה להגיד שזה סיפור על איך השגתי את הגוף שרציתי, אבל הכותרת האמיתית של הווידוי הזה היא שהובסתי על ידי בעיית דימוי הגוף שלי, ובתוצאה חד משמעית הרבה יותר מ-6:0. וזאת לא רק הכותרת; אלה גם התמונות. פעם קפצתי באנג'י לאחור, פעם התגרשתי, פעם עזבתי מקום עבודה אחרי 15 שנה. אף אחד מהדברים האלה לא דרש ממני מחצית מהאומץ שנדרש ממני כדי להצטלם בלי חולצה. כדי *להיראות* בלעדיה, לא משנה על ידי מי ואיפה. ובכל זאת לא מדובר בשום סוג של תמונת ניצחון, כי כל הצילומים בכתבה הזאת הם תוצאה של בחירה מושכלת בין אלף ושלושה טייקים שבהם התאמצתי להיראות שרירי ורזה. סליחה, זה לא מדויק: להיראות לא-שמן ולא-רופס.
ניצחון היה להצטלם סתם כמו שאני. כמו שעשתה פאולה רוזנברג והעלתה באומץ לאינסטגרם. כמו שעשו לפני שנתיים הגברים בקמפיין דל ההשפעה "Men of Manual", שביקש "לחגוג את הגוף הגברי על כל גדליו וצורותיו". אבל אני לא יכול להצטלם ככה. אני לא יכול להיראות ככה. אפילו בתוך אינטימיות, אפילו בתוך אקט אינטימי. אז המילים האלה הן על איך השגתי שום דבר. על איך ניצחתי כלום.
במידה שווה
לפחות אני לא לבד. שאלת הנחמה בצד, זו ללא ספק צרת רבים: באפריל השנה, במחקר שנערך בבריטניה על ידי קרן הצדקה למניעת מעשי אובדנות "CALM" ובשיתוף אינסטגרם, נמצא כי 48% מהגברים בגיל 16-40 סובלים מבעיה של דימוי גוף ברמה "חמורה מספיק כדי להשפיע על מצבם הנפשי". המחקר נערך לאחר סגרי הקורונה ובמטרה לבדוק את השפעת הפנדמיה על דימוי הגוף, אבל זה לא רק אפקט קורונה. לראיה, ב-2019 נערך בבריטניה סקר דומה על ידי קרן צדקה אחרת, ה-Mental Health Foundation, שהעלה כי 28% מהגברים מעל גיל 18 חווים חרדה הקשורה לדימוי גוף, 21% מתלבשים באופן שמסתיר את מה שהם תופסים כפגמים בגופם, 22% מרגישים רע בהשוואה לגברים אחרים, 11% מדווחים על מחשבות אובדניות על רקע בעיית דימוי גוף ו-4% אומרים שפגעו בעצמם על הרקע הזה.
לפי מחקר שנערך בארה"ב ושתוצאותיו פורסמו בשנת 2013 בכתב העת "the Journal of Psychology of Men and Masculinity", 95% מהגברים תלמידי המכללות אינם מרוצים מהגוף שלהם; ב-2014, במחקר שערך ה-Journal of Body Image בקרב סטודנטים ממין זכר, 90% מהם דיווחו על אי שביעות רצון מהמראה שלהם. ואם זו נשמעת כמו סטטיסטיקה סבירה כשמדובר בנשים, הרי שגברים נתפסים כמי שחיים בשלום בתוך העור שלהם, מתוח או רפוי. אלא שהקונספציה הזאת קרסה בשנת 2016, כשחוקרים מאוניברסיטת צ'פמן בקליפורניה בחנו את הקשר שבין דימוי גוף ומגדר. "גברים ונשים אינם מרוצים מהמראה שלהם במידה שווה", סיכמה כותרת של מאמר במגזין "טיים" את תוצאות המחקר, שהקיף 12,176 נשאלים משני המינים.
"אי-אכילה היא פתרון רדיקלי, אבל עדיין, פתרון. בשלב ההוא של הסכסוך היה נדמה שהושגה פשרה: אני הסכמתי לחיות על סף עילפון והגוף שלי הסכים לסגת לגבולות מוגדרים"
אם לשנוא או להסתיר את הגוף שלך זה עניין נפוץ בקרב גברים כמו בקרב נשים – אז למה בתודעה הקולקטיבית זאת עדיין "בעיה של בנות"? למה בכותרת המאמר של ה"וול סטריט ג'ורנל" על המחקר מ-2016 נכתב "האם אני נראית שמנה? גם גברים שואלים את השאלה הזו" בבחינת קוריוז או לפחות משהו אמור להפתיע? תשובה ברורה אחת היא שזה אכן מפתיע את רוב האנשים. תשובה ברורה שנייה היא שנשים תמיד נאלצו להתיישר בהתאם לציוויים חברתיים שלאורך הרוב המוחלט של ההיסטוריה לא חלו על גברים (בכלל, אני לא מנסה לטעון שיש שוויון בעניין הזה, כי אין. אבל יש דמיון, גם אם זאת כבר באמת צרת רבים שצריך להיות טיפש כדי למצוא בה נחמה). אלא שבעשורים האחרונים השתנו הסטנדרטים החברתיים, ונראה שזה מתבטא גם בנתונים.
אלכסנדר מוסאפ, פרופסור חבר בבית הספר לפסיכולוגיה של אוניברסיטת דיקין במלבורן, רואיין באחרונה למגזין בהוצאת האוניברסיטה, "This". מוסאפ, שפרסם מאמרים רבים על הממשק שבין דימוי גוף ומגדר, התריע מפני מה שהוא מזהה כעלייה חדה ועקבית בבעיות של דימוי גוף בקרב גברים ונתן סימנים בסיבות: "יש עדויות לכך שציפיות לא מציאותיות מובילות לצעדים לא בריאים ולפעמים נואשים בניסיון ליצור שינוי בגוף", אמר פרופ' מוסאפ והסביר שהרבה מזה הוא עניין של מודלים לחיקוי בתקשורת וברשתות החברתיות. "גברים כאלה מציבים סטנדרטים בלתי אפשריים לבני גילם ויוצרים מצג שווא ש'גם אתה יכול להיראות ככה בתוך שבועות'. הם לא מספרים בדרך כלל על הכימיקלים שהם צורכים כדי לשנות את גופם, ואחרים פוגעים בעצמם בניסיון לדמות להם".
אם זה נשמע מוכר, זה כנראה מפני שדברים דומים נאמרו אלפי פעמים – על אושיות אינסטגרם, על דוגמניות, על בובת הברבי. אבל הם בקושי נאמרו על קן, או על טריגרים אחרים של דימוי גוף גברי. יותר מזה: בעוד שהחפצה של הגוף הנשי נתפסת כיום כפסולה, אם על כל מקרה של בודי-שיימינג נשי קם מיזם בודי-פוזיטיב מאותו המגדר, הרי שבשנה שעברה דיווח ה"גרדיאן" על קמפיין בודי-פוזיטיב גברי ראשון מסוגו בהובלת מעצב האופנה קלווין דייויס. גם הפעם זה היה קוריוז או משהו שאמור להפתיע. אותי הפתיע שזה קורה רק עכשיו.
לא השתקה, שתיקה
טוב, זה לא לגמרי נכון. לא באמת הופתעתי מהפיגור העצום של העיסוק בדימוי הגוף הגברי בהשוואה לנשי, כמו שלא הופתעתי כשסרטה של פאולה רוזנברג, "כמו שאת", עסק אך ורק באישיוז של נשים עם הגוף שלהן. למען הסר ספק, זה לא נכתב בטון מאשים, כי לא מדובר כאן בהשתקה אלא בשתיקה.
במאמר המצוין של ה"גרדיאן" על קלווין דייויס ומיזם הבודי-פוזיטיב שלו כתב העיתונאי ג'יימי ווטרס על השתיקה מרצון בנושא דימוי הגוף: "אם גברים מדברים על הדברים האלה, עשויות להתעורר שאלות על הגבריות שלהם או על המיניות שלהם. האגו הגברי רואה בזה השפלה". השחקן/ בודי-בילדר מט מקגורי ("כתום זה השחור החדש"), שהעלה לאינסטגרם תמונה של מה שהוא הגדיר כ"בטן הגדולה, הרכה שלי", השלים את המחשבה: "כגברים, אנחנו אמורים להיות חזקים וזוויתיים. מלמדים אותנו שגוף רזה ושרירי הוא פרס על שליטה עצמית".
האמירה של דייויס על המיניות מזמינה את התהייה אם ייתכן שגבר סטרייט שאינו מרוצה מהגוף שלו ו/או משקיע בטיפוחו אינו סטרייט כמו שנדמה לו; השאלה הזאת העסיקה גם אותי לפני שמספיק שנים ומספיק נשים שכנעו אותי שלא זאת הנקודה. ושוב, מילא אני: המחקר הרציני ביותר שנערך בנושא, שבמסגרתו תשאלו חוקרים מאוניברסיטת צ'פמן 116,356 גברים על מצב הדו-קיום עם הגוף שלהם, נמצא כי 21% מהגברים ההטרוסקסואלים ו-29% מהגברים ההומוסקסואלים אינם מרוצים מההופעה שלהם. ספציפית לסוגיית השרירים, 30% מהסטרייטים ו-45% מההומואים דיווחו שהם לא מרוצים משלהם. ובממצא שלטעמי הוא המשמעותי מכל, 61% מהראשונים ו-77% מהאחרונים אמרו שהם חשים ששופטים אותם על סמך המראה שלהם. אז כן, יש הבדלים. אבל בשורה התחתונה, גבר סטרייט יכול לשנוא את מה שנשקף מולו במראה לא פחות מכל אחת ואחד אחר/ת.
מספרים יש בלי סוף. מי שרוצה מוזמן לדף הזה באתר של אוניברסיטת ברדלי באילינוי, שמאמלק את המחקרים המשמעותיים ביותר שנערכו על השונה והדומה בתפיסת הגוף הגברית והנשית. נדמה לי שהשורה המשמעותית ביותר בו היא זו: "גברים נוטים להיות שקטים יותר לגבי האופן השלילי שבו הם תופסים את הגוף שלהם, ונוטים פחות לחפש טיפול בנושאים הללו או לדחות את הטיפול בהם בהשוואה לנשים, בגלל בושה".
גם אני לא הלכתי מעולם לטיפול. בכיתה ז' יצאתי בוקר אחד לבית הספר בחולצה שגיליתי שחושפת משהו כמו סנטימטר מהבטן שלי כשאני מרים ידיים. עשיתי פרסה וחזרתי הביתה והחלפתי חולצה, אבל לא הלכתי לטיפול. בכיתה י"א עמדתי 25 דקות בתוך שירותים כימיים באילת באוגוסט לפני שהרהבתי עוז לצאת מהם אל החוף בבגד ים בלבד, מה שהוביל לריצת אמוק אל חיקם המטשטש של המים ולאחר מכן ריצת אמוק בחזרה אל המקום שבו השארתי את החולצה שלי, אבל לא הלכתי לטיפול. בגיל 22 שמעתי את עצמי ממציא תירוצי הימנעות מסקס עם מי שהייתה החברה הרצינית הראשונה שלי, כי הרגשתי שמן, כי אכלתי – משהו, לא משנה מה – ועדיין לא הלכתי לטיפול.
גם אני לא הלכתי בגלל בושה, אבל הייתה לי סיבה נוספת: פיתחתי תיאוריה שלפיה קל יותר להיפטר מהסימפטומים מאשר מהבעיה. יותר קל להיות רזה מאשר להשתגע מזה שאתה מרגיש שמן. זה היה הרציונל והשלב הראשון בתכנית החומש: שלב ההרעבה העצמית. היו בו עליות ומורדות, אבל הכיוון הכללי של הגרף השביע את רצוני – משחק המילים לא מכוון – לאורך רוב שנות ה-20 לחיי. לפני שהתחלתי לכתוב את השורות שאתם קוראים עברתי על תמונות מהחתונה שלי; גבר כלוא בגוף של דוגמנית, זה מה שאני רואה שם היום. מוזלמן. בזמן אמת אני זוכר את עצמי מכניס את הבטן בדרך לחופה.
לא יכול בלי זה
אי-אכילה היא פתרון רדיקלי לאדם שמבקש לא להרגיש שמן, אבל עדיין, פתרון. ואכן, בשלב ההוא של הסכסוך היה נדמה שהושגה פשרה: אני הסכמתי לחיות על סף עילפון והגוף שלי הסכים לסגת לגבולות מוגדרים. אבל כמובן שזה לא היה שלום בר קיימא, כך שלמעשה נוצרו אינטרוולים: רעב אך שבע רצון > הולך למות > אוכל את כל המקרר > שבע אך רוצה למות > חוזר חלילה. הקיצוניות הזו אפיינה אותי לאורך כעשור. זה היה לא בריא, מסוכן כנראה, אבל בכל הנוגע לדימוי עצמי זה אפשר לי להחזיק את הראש מעל למים. כשזה כבר לא הספיק – כי הגוף משתנה, כי מאנצ'יז, כי זה אף פעם לא מספיק – עברתי להחזיק את הראש מעל המתח.
"גברים כמוני אני רואה בכל מקום. קולט אותם מקילומטר, מזהה אותם כמו החייזרים ב'אי.טי' שהלבבות שלהם נדלקים באדום כשהם מתקרבים זה לזה"
הכושר בא והלך גם בשנות ב-20 שלי. נוכחתי לדעת שהרוטיניות, הרפטטיביות והמזוכיזם יושבים טוב על מבנה האישיות שלי ועושים טוב למבנה הגוף שלי, אבל לא ממש התמדתי לפני שהפסקתי לעשן וחוויתי גם את העלייה הצפויה במשקל וגם את העלייה המבורכת בסיבולת הלב-ריאה. את הסיגריה האחרונה שלי עישנתי ב-8.8.2008; מאז, להתאמן הפך להיות הדבר האחד שאני לא יכול בלעדיו. ממש ככה, לא *יכול*. לא פיזית, לא קוגניטיבית, לא מינית. כלומר כן, יש (בדוחק) מה לדבר על סקס שלא מיד אחרי אימון, אבל *ביום* שלא התאמנתי? לא יקרה.
אלא שהימים האלה הולכים ונעשים נדירים. ההגדרה הכי טובה שקראתי אי פעם להתמכרות נוסחה בפורמט של שאלה, "האם אתה מסדר את חייך סביב ההרגל הזה?", והתשובה במקרה שלי ושל רוטינת האימונים שלי היא כן, כן שרק נעשה יותר גורף. זה התחיל עם שלוש פעמים בשבוע, היום זה שש. אם פעם זה היה 45 דקות, אז היום כל דבר מתחת לשעה וחצי נראה לי סאב-סטנדרטי. ואם פעם זה היה יום כוח/ יום אירובי, אז היום זה בדרך כלל "למה או-או כשאפשר גם וגם".
מישהי אמרה בדייט הראשון שלנו, "נו, תוריד חולצה ונראה". זה היה קצת צפוי, כי היא הייתה טיפוס מוחצן מאוד וישיר מאוד ואני זיינתי לה את השכל על שגרת האימונים שלי. אז היא ביקשה לראות וראתה וגם מיששה ואמרה וואו, אין טיפת שומן, איך יש לך כוח רצון לזה. לך תגיד לה שכוח רצון אתה צריך כדי *לא* לקום בחמש בבוקר לאימון. לך תגלה לה שבכל הכבוד לדיאגנוזה שלה, כל מה שאתה רואה זה שומן. לך תודה באוזניה שלפני רבע שעה נתת 90 פושאפס בשירותים שלה. לך תתמודד עם זה שבסוף לא תפקדת איתה מרוב שהיית עסוק בלהקפיד על מנח שמבליט את זה שיש לך את הבטן של ערן.
כשאתה מכור לכושר כמו שאני מכור לו, מהסיבות שאני מכור לו, אתה מתעורר בחמש ומוציא את הכלב לסיבוב שלו שהוא גם החימום שלך, ואז נותן - זה תמיד "נותן", כאילו יש בצד השני מישהו שלוקח – 360 שכיבות סמיכה בשלוש וריאציות שונות, 165 מהן עם משקל נוסף (מדהים מה שאפשר לעשות עם ילקוט ישן ומשקולת), ואז 920 כפיפות בטן בחמש וריאציות שונות, ואז אתה עובד קצת על האלכסוניים ועובר למשקולות. וכשאתה מבין שהסתיימה גם שעה וגם הנכונות של השרירים לעמוד במעמסה, אתה יוצא לריצה שפעם הייתה של 4-5 ק"מ והיום אתה מרגיש כמו כישלון עד שהסמסונג-Health מראה לך שחצית את הקו של ה-8. כשכל זה מסתיים אתה הולך להתקלח, מציץ במראה ולא שונא את מי שמציץ עליך בחזרה. ואז אתה אוכל את החלבונים שלך ונמנע מלהציץ שוב במראה, כי אכלת.
"אתה מתעורר בחמש ומוציא את הכלב לסיבוב שלו שהוא גם החימום שלך, ואז נותן 360 שכיבות סמיכה, ואז 920 כפיפות, ואז משקולות. כשהשרירים מאותתים שנגמר הכוח, אתה יוצא לריצה"
אין סוף לפרקטיקה המטורללת של להיאבק בגוף כאילו שאתה המחלה האוטואימונית של עצמך. כפות הידיים שלך זוכרות את המגע של עשרות שטיחים סינתטיים בעשרות חדרי מלון שביצעת בהם אלפי שכיבות סמיכה, העיניים שלך זוכרות מיליון דברים שנראו טעימים ולא העלית בדעתך לטעום, היומן שלך מלא באירועים שוויתרת עליהם כי זה התנגש לך עם האימון. אתה אכן מסדר את החיים שלך סביב זה, והתוצאה היא שיש לך פחות ופחות חיים ("מילא זה שאתה מרגיש צורך לקום בחמש בבוקר לאימון כדי להרגיש ראוי לשכב איתי ב-11 בלילה, אבל בסוף אתה נרדם לי בתשע וחצי בערב מרוב עייפות", היטיבה לנסח מישהי שכבר לא כאן).
ברור, לרוטינה הזאת יש גם לא מעט יתרונות. ראשית, אתה שרירי. שנית, אתה לא שמן. שלישית, אתה נהנה מרמת אנרגיה – פיזית, נפשית, קוגניטיבית – שהלוואי על עצמך בגיל 25. אבל כל אלה בטלים מול אמת שאין מספיק כפיפות בטן בעולם שיהפכו אותה לשקר, והיא שזה שוב לא מספיק.
זאת הבעיה עם החרא הזה. אין דבר כזה מספיק, ואי-המספיקות תוקפת תמיד בתנועת מלקחיים. בצד אחד, אתה כמו כל מכור אחר: כדי להגיע להיי של אתמול אתה צריך יותר חומר היום, כי מה שנכון לכל סם תופס גם לגבי האנדורפינים, האדרנלין והדופמין שהגוף מעניק לך בתמורה לזיעה. בצד השני, איך אמר המפקד שלי בטירונות? עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן.
לריקי ג'רווייס יש קטע כזה במופע הסטנדאפ שלו: הוא מספר איך בשנות ה-40 שלו נוצרה איזו נקודת שוויון בין השיט שהוא אכל והאימונים שהוא עשה כדי לשרוף את זה, ואיך בשנים האחרונות כבר אין לו מספיק אנרגיה בשביל כל זה. את הפאנץ' ליין שכחתי, כי התודעה שלי נתקעה ב"אוי אלוהים, מה יקרה כשכבר לא יהיה לי כוח לשרוף".
הכלת הפרדוקס
בינתיים יש לי. מדי פעם אני מבין שמצב הרוח הרצחני שלי בעבודה הוא תוצאה של התשה פיזית ולא (רק) של זה שאני עובד עם מילניאלז. לפני שנפרדנו, החברה שלי כל הזמן אמרה לי שאני רזה מדי או שאני מגזים עם האימונים; אצלי בראש אלו היו מחמאות. אז אני כאילו בסדר, הנה, אפילו הצטלמתי בלי חולצה. אבל בעצם אני לא בסדר בכלל, כי אני בן 47 שמנסה לשמר שש קוביות בבטן ויודע שלא לעולם חוסן. ואני עושה את זה מאותם שיקולים שמשמיע קווין ספייסי בשורה האלמותית ההיא מ"אמריקן ביוטי", "אני רוצה להיראות טוב בעירום", אבל בידיעה שהדבר האחרון שעושה לי את זה הוא נשים שמה שהכי מעניין אותן זה איך הגבר שלהן נראה בעירום.
"פעם קפצתי באנג'י לאחור, פעם התגרשתי, פעם עזבתי מקום עבודה אחרי 15 שנה. אף אחד מהדברים האלה לא דרש ממני מחצית מהאומץ שנדרש ממני כדי להצטלם בלי חולצה"
לפרדוקס של דימוי הגוף אין סוף. למשל, אני נורא רוצה שבנות ישימו לב אליי כשאני רץ בחוץ, אבל אם מישהי מסתכלת לכיוון שלי, אני מיד חושב שמשהו אצלה לא בסדר או שהיא מסתכלת כי משהו לא בסדר אצלי. לעוד משל, כל מחמאה שאי פעם קיבלתי על המראה שלי רק החמירה את הצורך שלי לקבל מחמאות על המראה שלי, מה שדחף אותי לעשות דברים שאוטוטו לא יהיה לי כוח לעשות. בסוף הדרך שאני רץ בה מחכה בהכרח מפח נפש וגוף שספק אם אהיה מסוגל להתמודד איתו, או דום לב בעת אימון. גם אופציה (ולא פחות אטרקטיבית מנקודת המבט שלי).
חוסר היכולת לקחת את העניינים בפרופורציה הוא גם עניין של גיל וגם של חשיפה לטריגרים. העניין הזה חוזר בכל מחקר שעוסק בדימוי גוף: המדיה מפמפמת לנו מודל מזיק. והבעיה היא שבניגוד להחפצת הגוף הנשי או שימוש במה שנתפס ובצדק כמודלים מסוכנים, ניקוי המרחב הציבורי מטריגרים גבריים הוא פשוט לא תהליך שמתקיים כרגע. לצורך העניין, אפילו בתאגיד דיסני – אולי המקום הכי רגיש על הפלנטה לקורקטיות פוליטית מהסוג הזה, גם אם משיקולים ציניים – לא תראו היום גיבורת-על בביקיני, אבל אין גיבור-על שלא תראו בלי חולצה. תקראו מה כתבה על זה נטע חוטר כבר לפני שש שנים; זה לא ממש השתנה מאז.
"גברי אינסטגרם עם בוהק זיעה מושלם". כך תיאר לורנס סמית, שחקן וזמר בריטי שאובחן עם אנורקסיה, את מה שקורה ברשתות החברתיות. מהתיאור הזה נגזרת אמת ברורה: אין שום טעם לנסות להילחם בטריגרים. אי אפשר להגיד לאנשים עם גוף מושלם "אל תחשפו את הגוף המושלם שלכם", אי אפשר להגיד לאנשים עם גוף לא מושלם "אל תנסו להיראות מושלמים". אפשר וצריך לעודד חשיפה למודלים גופניים אחרים, נקרא לזה ריאליים יותר. ובעיקר: צריך לטפל באישיוז האלה בגיל שבו הם נוצרים.
איך? הו, אם הייתי יודע הייתי פותח קליניקה. אבל אני חושב שזה מתחיל בדבר הכי מתבקש, שהוא גם הכי מסובך: בחינוך. בהעברת המסר, מגיל צעיר ככל האפשר, שגוף – כל גוף – הוא לא דבר שאנחנו אמורים להתגאות בו או להתבייש בו, ובוודאי שלא להשתעבד לו, כי במקרה הטוב נקבל את הגוף שתמיד רצינו במחיר של ויתור על פחות או יותר כל אספקט אחר של החיים, ובמקרה הנפוץ נדון את עצמנו לחיים של תסכול ואכזבה.
ברור, אפשר לנסות לנקות את המרחב הציבורי/ חברתי. תראו איזה יופי זה עובד בשביל החרדים, הם ניקו את הרחובות שלהם מכל דבר שעלול לטרגר מישהו למשהו ואצלם זה לא מייצר שום סובלימציות עם פוטנציאל הרסני. אז לא, אני לא חושב שזה הכיוון. לצורך העניין, לא הייתי רוצה שמישהו יצנזר לי בילדות את "רמבו", הסרט הכי מטרגר שנעשה אי פעם בהקשר הזה; המודל הגופני שהציג סילבסטר סטאלון באותן שנים הוא כנראה חלק גדול מהסרט שאני חי בו, אבל לא הייתי רוצה לחיות בעולם שבו אנשים מכוסים מכף רגל ועד שריר קיבורת רק כדי שאני ארגיש יותר טוב עם עצמי.
"מישהי אמרה בדייט הראשון שלנו, 'נו, תוריד חולצה ונראה'. היא ראתה ואמרה 'וואו, אין טיפת שומן, איך יש לך כוח רצון לזה'. לך תסביר לה כל מה שאתה רואה זה שומן"
גברים כמוני
אני מסיים לכתוב את הכתבה הזאת אחרי עוד אימון. עוד מעט אשלח אותה למערכת מגזין mako עם התמונות שצילמתי בתחושה של מבוכה כל כך עמוקה שצריך חליפת צלילה כדי לראות את התחתית שלה, ואני לא צופה שמשהו ישתנה כי "אווררתי" את זה. אם כן, זה יהיה כי איזה טוקבק או איזה מבט או איזה שד פנימי יכריח אותי להתאמן שבע פעמים החל מהשבוע הבא.
אז למה בכלל לכתוב על זה? שאלה טובה ששאלתי את עצמי לפני שהתחלתי, ומאז בכל שורה מחדש. התשובה שלי היא שחייבים להתחיל לדבר על זה, להתחיל להודות במה שמחקרים מוכיחים שמשותף לכל כך הרבה גברים. שבעניין הספציפי של השנאה העצמית אנחנו לא שונים מנשים, רק שותקים בקשר למה שאצלן מדובר כבר שנים.
גברים כמוני אני קולט מקילומטר, מזהה אותם כמו החייזרים ב"אי.טי" שהלבבות שלהם נדלקים באדום כשהם מתקרבים זה לזה. אלה שאינסטינקטיבית מושכים לעצמם בחולצה כדי להפריד אותה מקו המתאר של הבטן; אלה ששואלים גברים אחרים כמה הם דוחקים/ מניפים/ רצים; אלה שילבשו כל טי-שירט ובלבד שהיא שחורה; אלה שמתבדחים על חשבונם של כרסתנים; אלה שמתבדחים על הכרס של עצמם. הגיע הזמן שנדבר על זה, בשבילנו ובשביל הילדים שעוד מעט יהיו גברים שמושכים לעצמם בחולצה.
שנים אכלתי את עצמי על זה שהתחלתי להתאמן כמו פסיכי בגיל 30 פלוס ולא, נניח, מחצית מזה. בתקופה הנאיבית שבה שכנעתי את עצמי שפתרתי את הבעיה דרך הסימפטומים, חשבתי גם שאילו יכולתי, הייתי תופס את הילד שעמד שם באמבטיה בחיפה ומכריח אותו לרדת ל-30 שכיבות סמיכה. הייתי צריך לעבור את קו מחצית החיים כדי להבין שהבעיה של הילד ההוא לא הייתה בבטן, היא הייתה בראש. שהוא היה צריך לעשות עם הגוף שלו לא מלחמה, אלא שלום.