המילה ששמעתי הכי הרבה בשבוע האחרון הייתה "קוד". חברים ובני משפחה מודאגים – וגם סתם אנשים שרוצים להיראות כאילו הם מבינים בהלכות העולם התחתון – הגדירו את שני האירועים שבהם התגלו רימונים בביתי כ"שבירת קוד" של עולם הפשע. אבל כמי שמסקר את העולם התחתון, אני יודע שלדור החדש של העבריינים בישראל כבר אין קודים. הם יפגעו באישה מול ילדיה, יפוצצו רכב של עורך דין, ירצחו שופט, וממש אין להם בעיה שהאח שלי יאמר עליי קדיש. עבריין עם כבוד היה מודה בעבר במעשיו מול החוקר ברגע שנתפס; היום כולם מעדיפים לשמור שתיקה בחקירה, וברחוב קודם לירות ורק אחר כך לשאול שאלות. כמו שאמר לי עבריין עבר בכיר שהתקשר השבוע לשאול לשלומי מתאו בכלא, "לצעירים האלה אין אלוהים".
מה שקרה בשבוע האחרון על סף דלתי זרק אותי ל-1996, למערכת עיתון "כל הנגב". היה אמצע הלילה כשהעורך שלי התקשר אליי עם חדשות: מישהו הצית את משרדי העיתון בגלל תחקיר שערכתי על הימורים לא חוקיים שמשפחות פשע ארגנו בפיצוציות בעיר התחתית. הכתבה פורסמה בסופו של דבר, ושערה משערות ראשי לא נפגעה. גם לא חששתי שתיפגע. העבריינים היו מאיימים, גורמים לנו נזקים כלכליים, ואנחנו היינו ממשיכים בשלנו. בלי מאבטחים מחוץ לבית ובלי לחשוב פעמיים אם כדאי לצאת לטיול עם הכלבה בלילה או לא.
במשפחה לוחצים: "תתנצל בפני מי שלא יהיה, אל תסכן את החיים שלך. אולי תלך לעבוד מחסנאי". אבל אין לי כוונות להתנצל. גם לא לעבוד מחסנאי
אפרופו כלבה, כשעזבתי את המקומון לטובת עיתון "מעריב", הכתב שהחליף אותי המשיך לחפור במעלליו של ניבי זגורי בעיר. אחרי כמה אזהרות שהופנו אליו, כנראה לזגורי נמאס: אנשים מצוידים ברימון באו להזהיר את העיתונאי החרוץ מדי. כתוצאה מהשלכת הרימון, כלבתו של הכתב התייחדה עם אבותיה.
כמעט 30 שנה אחרי הרימון ההוא, עבריינים הניחו רימון אימונים בשקית מחוץ לדלת ביתי בבניין רב קומות. אם פעם התחושה הייתה שעיתונאי הוא חיה מוגנת, ומקסימום ייפגע בטעות איזה כלב, הרי שבשנת 2022 כבר אין חיות מוגנות בג'ונגל.
אני לא מפחד עליי, אבל אני יודע שהפעם לא תהיה להם שום בעיה לפגוע בשערות ראשי. אם שכן או שניים ייפגעו על הדרך, זה לא ממש יזיז לעבריין שכמה ימים לאחר הנחת הרימון נתן הוראה לחייליו להשליך באמצע הלילה רימון נוסף, הפעם רימון גז, לעבר הבניין שלי. כי מה שקרה בשנים האחרונות לאישה חפה מפשע בשם דבורה הירש, לשופט עדי אזר, לעו"ד אפרים ארנון וללא מעט עורכי דין פליליים יכול לקרות גם לי. הדור הנוכחי של העבריינים אכזרי יותר, מתוחכם יותר ולא מפחד מהמשטרה. גם האיומים כבר הפכו לישירים. לא דרך מקורבים, לא דרך שליחים, לא דרך טלפון חסוי מהכלא. הכל בוואטסאפ ומסנג'ר.
הטלפון שלי מתפוצץ מאיומים. את מדור הפלילים של mako הקמנו בסך הכל לפני כעשרה חודשים, וכבר אפשר להעסיק צוות של טלפנים רק בשביל השיחות האלה. לפעמים זה הבכירים בעצמם, שלא מתאים להם שיש פתאום מדור פלילים שמסקר את העולם הזה קצת אחרת. לפעמים זה דרך החיילים שלהם, שחושבים שמשפטים כמו "כדאי לך לדבר איתי" מרשימים או מאיימים עליי.
לכולם אני עונה. לרובם, אני מודה, אין לי ממש סבלנות. היה פעם עבריין בכיר מאוד שהתעקש שאמחק סרטון שלו מתוך כתבה; לא עזרה שעה של שיחה שבה ניסיתי להסביר לו שמדובר בסרטון שחייל שלו העלה בטעות ליוטיוב ואנחנו רק שיבצנו בתוך האייטם. לאחר מספר ימים, כשמישהו שם הבין סוף סוף את הטעות, הסרטון נמחק מיוטיוב ובאופן טבעי גם מהכתבה. לחייל הטועה שלום? אין לי מושג. זה גם לא ממש מעניין אותי. אין צדיקים בסדום.
במקרה אחר, מישהו ממשפחת פשע התלונן שכתבתי כתבה לא כל כך מחמיאה על הבוס שלו. שרשור בלתי נגמר – בפנים גלויות, במסנג'ר – הסתיים באיומים שלי לפנות למשטרה. והיה עוד אחד שביקש שאתקשר אליו כי הוא "רק רוצה לדייק אותך", ואחר שכתב שאנשים חושבים שהוא נעים הליכות רק בגלל שהוא אשכנזי. גם להם השבתי שאם עוד פעם אחת הם יפנו אליי, אני אפנה למשטרה. כאילו שהמשטרה מסוגלת לעשות להם משהו.
עבריינים הניחו רימון אימונים בשקית מחוץ לדלת ביתי. אם פעם התחושה הייתה שעיתונאי הוא חיה מוגנת, הרי שבשנת 2022 כבר אין חיות מוגנות בג'ונגל
על האשכנזי ההוא כדאי להתעכב. הוא יד ימינו של אחד הבכירים בעולם הפשע, שדואג לנצל את שם משפחתו הייחודי והמוכר מאוד בעולם הזה. הוא פנה אליי באחד הערבים לאחר שפרסמתי כתבה לא מחמיאה על הבוס שלו. בתחילה שיחק את המשחק כאילו הוא אדם תמים:
החייל: "שלום, אני מאוד מעוניין לדבר איתך. לעזור לך להיות יותר אובייקטיבי. אני בטוח שתהיה מרוצה אם תיתן לי פתח לדבר איתך".
אני: "מי אתה?".
החייל: "קוראים לי XXX. יותר אמין ממני לא תמצא".
אני: "אבל מי אתה בכלל?".
החייל: "אני מבטיח להיות כנה איתך ואמיתי".
אני: "אני שואל מי אתה".
החייל: "אני מבטיח לך שתהיה מרוצה מאוד. לא חלילה במשהו חומרי. פשוט באינפורמציות אמיתיות שיפילו לכתבים אחרים את האוזניים".
אני: "אתה עו"ד? אתה חבר של XXX? מה תפקידך?".
החייל: "אני החבר הכי קרוב ל-XXX".
אני: "ש-XXX יסכים להתראיין וימסור מה שהוא רוצה. למה צריך מקורבים?".
החייל: "הוא לא יודע שפניתי אליך. החבר'ה כאן מאוד, אבל מאוד, כועסים עליך. עד כדי כך שחושבים שמשלמים לך בשביל להכפיש אותנו. פניתי אליך באופן עצמאי, יש לך כאן נכס צאן ברזל. תנצל את זה".
אני: "ש-XXX יתראיין בקולו וימסור גרסתו. לא צריך לאיים עליי".
החייל: "אתה לא רוצה להבין את כל התמונה האמיתית ולהיות ריאלי? למה אתה חושב שפניתי אליך, בשביל לאיים? זה לא הכיוון. רק שיתפתי אותך בהרגשה של אנשים, גם קרובים וגם רחוקים. כל המדינה קוראת את הכתבות שלך, וחלק מהן רחוקות מהמציאות".
אני: "שיבוא אדון XXX, יתראיין ויגיד כל מה שהוא רוצה. ניתן לו במה".
החייל: "אני בן אדם מאוד זורם ונוח. בכל המדינה מכירים אותי, אני לא בנאדם שקרן שעושה מניפולציות של גרוש וחצי. אני מדבר איתך נטו מאינטרס מובהק להוציא אייטמים רציניים. XXX לא יתראיין בחיים. זה לא הכיוון. לא משנה מי יבוא, הוא לא יתראיין".
אני: "בעיה שלו. אני הצעתי".
החייל: "אני לא מבין אותך, נשבע לך. הגיע אליך בנאדם הכי מקורב ל-XXX ואתה טורק את הדלת. למה שלא תהיה מספר אחת בעולם הפשע של הכתבים? אתה לא תצטער על זה, מבטיח. שמע, בדרך כלל אני אדם נעים הליכות. לפעמים השם שלי הטעה אנשים בגלל שאני אשכנזי, אבל תהיה בטוח שאתה מדבר עם בנאדם רציני שמבין טוב את החיים".
אני: "לא מעניין אותי אשכנזי, מרוקאי, טורקי, צ'רקסי או בדואי. אם XXX מעוניין להתראיין, אז הוא מוזמן. יש לי מספיק מקורות, אני לא צריך אותך. בזה נגמרה השיחה בינינו".
החייל: "הבנתי את הראש שלך. תקשיב, בשיא חוצפתך העלבת את XXX והוצאת אותו פחדן. זה נראה מכוון, נשמה יקרה שלי".
אני: "אתה מתבלבל, אני לא עובד אצלך. אל תפנה אליי יותר. עוד הודעה אחת ממך וזה יגיע למשטרה".
חייל: "תיארתי לעצמי שזה מה שתגיד. אדיוס זה ביי בספרדית".
אם קראתם את כל ההתכתבות, אולי חשבתם לעצמכם: "החייל הזה דווקא נחמד, רוצה להיות מקור, להעביר מידע, למה אתה מדבר אליו ככה?". התשובה פשוטה: החייל לא רוצה להיות מקור. חייל לא יכול להיות מקור, לכן אני גם מרשה לעצמי לחשוף את השיחה הזאת (אם כי עדיין לשמור על כבודו ולא לציין שמות. אגב, את השיחה הארוכה שהייתה לי עם ראש ארגון פשע שהפריע לי באמצע שטיפת כלים לא אחשוף לעולם). לחייל יש רק אינטרס אחד: לרצות את הבוס שלו.
כתב שהחליף אותי חפר במעלליו של ניבי זגורי. כנראה לזגורי נמאס, כי אנשים מצוידים ברימון באו להזהיר את הכתב. כתוצאה מהשלכת הרימון, כלבתו של הכתב התייחדה עם אבותיה
חיילים תמיד פונים בהתחלה בתמימות, וככל שנמשכת השיחה האמת יוצאת לאור. לכן עשיתי לעצמי מנהג: מדבר שקר של חייל תרחק.
להתנהל מול עברייניים למדתי בקרוואן המפורסם על גג ידיעות אחרונות. ישב שם כתב הפלילים הכי מפורסם שהיה בישראל, בוקי "המאפרה" נאה. למה הוא ישב בקרוואן על גג הבניין ולא עם שאר חבריו למערכת במשרדי העיתון? אם ראיתם "הישרדות" בכיכובו לפני כמה שנים, התשובה ברורה: בוקי היה צריך להיות לבד. המערכת לא יכלה להכיל אותו. ככתב צעיר שהלך לקבל תורה בקרוואן למדתי הכל ויישמתי במדור שהיה לי באותם ימים בעיתון בשם "סירנה": מה עושים כשחייל מציע את שירותיו, למי להאמין, למי לא להאמין – ומה שווה משטרת ישראל.
לכחולי המדים יש כוונות טובות. אין לי הרבה מילים רעות להגיד על הטיפול בסיפור שלי בשבוע האחרון, אבל שיחה שהייתה לי ביום רביעי האחרון עם הטכנאי שבא מטעם המשטרה להתקין לי מצלמות מחוץ לבית מספרת אולי את כל הסיפור. הוא הגיע עם מצלמות שלפי אריזתן רואים שנותקו ממקום אחר; תהיתי מאיפה הן, והוא ענה "מצלמות שהורדנו מהלקוח הקודם". שאלתי אם הלקוח הקודם עדיין בחיים, והוא השיב בהרמת ידיים, עיקום פרצוף ומבט לשמיים. השם ישמור.
תבינו: אנחנו העיתונאים, למרות החשיבות העצמית שלנו, ממש לא חשובים למשטרה. בימים האחרונים הוטל צו איסור פרסום על פרשה שבמרכזה אדם חשוב שמרגיש מאוים; המשטרה לא זזה מביתו יומם ולילה מאותו רגע. הבניין שלי, לולא מאבטח שנשכר מטעם mako, היה מופקר בלילה לכל זב חוטם שיגיע עם הסקודה הגנובה שלו לזרוק רימון, וחלילה לפגוע בילדים שמתגוררים בבניין.
אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. הייתי ממש בתחילת דרכי בעיתונות, כתב צעיר ב"כל העיר" בבאר שבע, וכתבתי על בעלת עסק שהתאבדה. היא הייתה קצת מוכרת בעיר, ואני חשפתי שהיה שם סיפור של חובות, משהו שגרם לה ליטול את חייה.
ככתב צעיר הלכתי לקבל תורה בקרוואן של כתב הפלילים בוקי נאה. ממנו למדתי מה עושים, למי להאמין, למי לא להאמין – ומה שווה משטרת ישראל
במערכת העיתון, שהייתה אז בקושי חדר וחצי במרתף של איזה בניין, אני שומע בוקר אחד שמישהו נכנס ושואל "מי זה איפרגן?". המזכירה אומרת "הנה הוא פה", ומי שמתקרב אליי זה שחקן כדורגל שאני מכיר, אפילו קצת מעריץ, לשעבר שחקן נבחרת ישראל. כמו שהוא רואה אותי הוא שולף מהכיס סכין יפני, מצמיד לי לגרון ואומר, "מה הקטע עם הסיפור על ההתאבדות, אתה רוצה שאני אדקור אותך?".
בלי לחשוב הרבה אני אומר לו, "אם אתה רוצה לשבת כל החיים אז בבקשה, תדקור".
עם הבחור ההוא הגיע חבר שבשלב הזה אומר לו, "תירגע, אל תעשה שטויות". ההוא נושם, מכניס את הסכין בחזרה לכיס, מספר שיש לו קשר למתאבדת ולכן העצבים. היום אי אפשר לסמוך על זה שיהיה מי שירגיע אחד כזה, ובטח לא על זה שהסכין תחזור לכיס.
לא רק עולם הפשע השתנה, אלא גם הכתבים שמסקרים אותו. עיתונאי הפשע של היום לא מתעסקים עם מה שקורה אצל העבריינים הבכירים – מי חבר למי, מי עושה קואליציות עם מי. אני מניח שזה נובע מפחד, אם לא ממש לחייהם אז מתוך חשש לקבל שיחות מלחיצות באמצע הלילה.
נהוג לחשוב שכתבים פוליטיים הם כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אבל גם כתבי פלילים הם כלבי שמירה. אם לא של הדמוקרטיה אז של חיי האזרחים. לא פעם קורה שהמשטרה לומדת מאיתנו מה קורה בשטח, ששוטרים מתקשרים לשאול מה אנחנו יודעים. באופן אישי אני עוזר איפה שאני יכול, לפעמים מתריע מהתלקחויות. היו מקרים שהזהרתי שמישהו בסכנה, ובסופו של דבר זה אכן קרה. לא מזמן היה סיפור של בכיר במשפחת פשע שהחליט לשתף פעולה עם כמה מתחרים והיה ברור שיהיה גם צד נפגע. במשטרה לא ידעו על הפגישה המכרעת בעניין הזה, פגישה שהשתתפו בה חמישה אנשים ושאחד מהם סיפר לי עליה. אני לא בטוח שבעתיד יהיו עיתונאים שייחשפו לדברים כאלה, שירצו בכלל להכניס את הראש למיטה הזאת.
עיתונאי אחד שבא לא טוב למשפחת פשע כבר כמעט שילם בחייו. פייטר דה-פריס, כתב פלילים הולנדי שבמשך שנים ספג איומים מהעולם התחתון, נורה באמצע הרחוב באמסטרדם והובהל לבית החולים במצב קשה. זה קרה בקיץ שעבר, שמונה שנים לאחר שהגנגסטר הכי מפורסם בהולנד – וילם הוליידר, שידוע בכינוי "האף" – הורשע באיומים על דה-פריס. כעיתונאי הוא היה מוערך, כיעד אפשרי לפגיעה הוא היה מוכר. זה לא מנע ממנו לחטוף כדור, ואולי מה שקרה גרם לעיתונאי פלילים אחרים לחשוש לחייהם או להרהר בפרישה מהמקצוע.
אני לא מפחד עליי, אבל אם שכן או שניים ייפגעו על הדרך, זה לא יזיז לעבריין שכמה ימים לאחר הנחת הרימון על סף ביתי נתן הוראה לחייליו להשליך באמצע הלילה רימון נוסף
אני לא מהרהר בפרישה, אבל במשפחה לוחצים שאהרהר. אומרים לי, "אל תסכן את החיים שלך. לך תעבוד מחסנאי, תעבוד בשיפוצים, לא חשוב מה, החיים שלך יותר חשובים". קרובת משפחה השאירה לי השבוע הודעה, "אולי אתה צריך להוריד פרופיל, אולי אתה צריך להתנצל בפני מי שלא יהיה, לך תדע עם מי אתה מתעסק שם". אבל אין לי כוונות להתנצל. גם לא לעבוד מחסנאי.
אין לי לאן ללכת. יותר מ-30 שנה אני רואה את עצמי כמשרת ציבור, וזה ציבור שמצב הביטחון האישי שלו – ברחובות, ובמיוחד ברחובות באר שבע – מוזנח כבר שנים רבות. אם אלה בעלי עסקים אובדי עצות מול סוחטי פרוטקשן מטעם ארגוני הפשע, או נשים שמפחדות לצעוד בשעות הלילה ברחובות בירת הנגב מחשש שיטרידו אותן. בלי האתר שאתם קוראים בו עכשיו, ושהיה הראשון שצעק בווליום הראוי על ההפקרות בדרום הארץ, אף כלי תקשורת אחר לא היה שם את זה בכותרות הראשיות שלו ואף ערוץ לא היה פותח בזה מהדורה. והמשטרה? היא כנראה הייתה ממשיכה להתעסק במה קורה במשרדי 433.
אירועים מהסוג שעברתי בשבוע האחרון חווים אזרחים רבים מדי בכל יום במדינת ישראל – בדרום, במרכז ובצפון. כל עיר וצרותיה, כל שכונה ועברייניה. הם אנשים פשוטים לרוב, לא מוכרים. הם לא ילכו להתראיין, מפחד שיקרה משהו להם או למשפחותיהם. אלה אנשים שישתקו או יעדיפו לשלם פרוטקשן, ובשביל האנשים האלה אני כאן. גם עוד מיליון רימונים לא יעצרו אותי.