אני כל הזמן בוכה. תמיד הייתי נוח לבכות, אלא שכנער או כגבר צעיר זה היה עניין של טריגר ספציפי, כמו תמונה שמייצרת הצפה פתאומית של זיכרונות או משהו שקרה לכלב שלי או שידור חוזר של "אי.טי". אבל בערך מגיל 40, וביתר שאת בארבע השנים שעברו מאז, זה אחרת. התדירות גבוהה יותר, הסיבות מובהקות פחות, האינטנסיביות הרגשית גדלה והאופי שלה ממש התהפך. אני זוכר שבעבר, בכי היה מנקה אותי. היום זה כאילו שהוא מפרק אותי. מפרק ואז בונה מחדש, כי חלק מהשינוי הוא התחושה שאחרי: אם פעם זאת הייתה ספונג'ה של דמעות ואחריה תחושה של ריקנות עייפה או עייפות מרוקנת, הרי שהיום זאת כמעט שמחה. ללא ספק הקלה.
ככלל, גברים נוטים יותר לרגשנות כשהם מתבגרים. זה דבר שתמיד הייתי מודע לו באיזושהי רמה אינטואיטיבית, ולאחרונה – במסגרת תחושת ה"מה לא בסדר איתי" – גיליתי שהתופעה מוכרת ובדוקה. קשה לדבר על "סיבה" אחת ויחידה, אבל מחקרים והשערות יש בשפע. חשוד מיידי אחד הוא גיל המעבר הגברי או ה"אנדרופאוזה"; רמות הטסטוסטרון שלנו יורדות עם השנים, עד כדי כך שבערך מחצית מהגברים בגיל 55 ומעלה סובלים מהיפוגונדיזם, שזה תכלס מעט מדי טסטוסטרון. ההידלדלות הזאת יכולה להתבטא בשלל דרכים, מירידה בחשק המיני ועד אנמיה, ואחת מהדרכים הללו היא שינויים במצב הרוח.
הסבר אפשרי אחר, שעליו נכתב בהרחבה בניו יורק טיימס ב-2010, הוא חברתי-פסיכולוגי: "כשגברים מסוימים מתבגרים, הם חשים יותר בנוח שלא 'לעמוד על המשמר' ומרשים לעצמם לבכות בנוכחות אחרים", הסביר בשעתו פרופ' רנדולף קורנליוס, פסיכולוג שחקר במשך 30 שנה את נושא הבכי ובסופו של דבר נעשה בכיין-לעת-זקנה בעצמו ("אני טיפוס של בכי בתדר גבוה", כהגדרתו). "אני לא יודע אם זה נובע מאיזו 'הורדת רף' רגשית או סתם תחושה שזה בסדר לבכות שבאה עם הגיל", הודה קורנליוס.
אני תמיד חשבתי שזה בסדר לבכות. יש לי זיכרון חזק של קטע מסרט, אם כי שכחתי איזה סרט: מישהי אומרת שהיא "זקוקה לבכי טוב", ועבדכם מול המסך מהנהן נמרצות כי הוא יודע בדיוק על מה היא מדברת. היו שנים שהייתי נכנס לאוטו ונוסע למושב בני ציון ויוצא אל הקבר של הכלב שלי רק כדי להשיג את הבכי הטוב הזה. את הספונג'ה, את הריקנות שאחרי. אבל באופן שקשה לי מאוד להסביר, לעצמי ובטח לכם, גם זה השתנה לגמרי: אין יותר "בכי טוב". זה סיוט מזדיין.
זאת לא סתירה פנימית. פעם הייתי נהנה מהתחושה שזה יוצא החוצה; היום זה כמעט מפחיד. גופנית זה מטלטל, מילולית מטלטל, עם שכמות שמאיימות לצאת מהתושבות וריאות שלא עומדות בקצב. נפשית זה עוד יותר גרוע, כי כשזה קורה, התחושה היא שזה יימשך עד אין קץ או לפחות עד הקץ. שנפרץ הסכר וכל הדברים שאתה מקפיד לא לחשוב עליהם או לא להרגיש אותם התפוצצו כמו מטען צינור דמעות וזה לא ייגמר לפני שאתה בעצמך תיגמר, כי אהוד מנור הרי לימד אותנו שהעצב אין לו סוף. אבל בסוף זה כן נגמר, ותמיד-תמיד באותה תחושת הקלה – שוב, כמעט שמחה – שכל ההוויה שלך זעקה רק לפני שתי דקות שלא תחווה שוב לעולם.
א', חבר טוב ואופנוען ותיק, התרסק פיזית בחייו יותר משאני התרסקתי רגשית. פעם הוא תיאר לי את הרגע שאחרי התאונה, והמילים נשארו איתי: "ברגע שאתה מתחיל להרגיש את הכאב, שבאופן טבעי מתגבר ככל שרמות האדרנלין יורדות, משהו במוח שלך אומר 'אוי פאק, כמה יותר נורא זה הולך להיות?'. הכי חשוב זה לזכור שהפאניקה מיותרת. זה יכאב כמה שזה יכאב וזהו". אני מנסה ליישם את העצה החכמה הזאת בכל פעם שזולגות הדמעות מעצמן, אבל זה מסרב להצליח. התודעה עדיין מתעקשת שזה סוף העולם.
עין אחת צוכה, עין אחת בוחקת
מה עובר עליי? התחקיר שלי סביב השאלה הזאת מעלה שהתשובה הראשונה היא "תלוי": ייתכן שאני פשוט מקדים קצת את עקומת הגיל, וייתכן שאני מקרה נפשי פרטי לגמרי.
העניין הוא שרגשנות מוגברת או אפיזודות של בכי לא אמורות לבוא לך בגיל 44. זאת יותר טריטוריה של שנות הזהב. המחזאי האמריקאי וויליאם אלפרד, שנפטר בשנת 1999 בגיל 76, תיאר בראיון שהעניק שנים ספורות לפני מותו תהליך דמוי אינפלציה רגשית: "שירה שפעם נגעה בי גורמת לי היום לבכות". אני זוכר שצפיתי במקרה כזה של עליית ערך רגשי כשדסטין הופמן התראיין ב"הסטודיו למשחק": האיש הזה, שנחשב לאחד הקרים והקשים שבשחקני הוליווד, התייפח לא פחות משלוש פעמים במהלך הראיון. הממושכת שבהן הייתה כשהעלה באוב את לורנס אוליבייה, ששיחק לצדו ב"איש המרתון". ברגע מסוים הוא נזכר בפגישה מאוחרת עם אוליבייה, שדיבר איתו על פגעי הזקנה. "תסתכל עליי תסתכל עליי תסתכלי עליי", שחזר הופמן את רצף המילים שירה עליו אוליבייה הקשיש, ופשוט בכה באולפן כמו ילד. לא יודע. אולי זה נתקע לי בראש כי האגדה הקולנועיות מספרת שאוליבייה עצמו ידע במקרה הצורך לבכות רק בעין אחת, העין המצטלמת.
את עצם הדיון על הלגיטימיות של הדמעות הגבריות אני מניח ומקווה שמיצינו מזמן. הבי.בי.סי בדק ומצא שנשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה בכה בפומבי שבע פעמים במהלך שמונה שנות הנשיאות שלו, וכאן מדובר במי שהיה "האדם החזק ביותר בעולם" (אם כי ראוי לצטט בהקשר הזה את הדיאלוג בין נשיא ארה"ב מייקל דגלאס לאהובתו אנט בנינג ב"הנשיא מאוהב", בעודה מתפשטת: "תזכרי ש'החזק בעולם' זה תואר שבא עם התפקיד. אם אייזנהאואר היה כאן במקומי, הוא כבר היה מת עכשיו"). אף אחד לא בא בטענות לאובמה על הבעת הרגשות הפומבית, זאת הנקודה. הרי גם ולדימיר פוטין, האיש שאוכל אבנים ואומר טעים, תועד דומע כשסיפר ב-2015 את סיפורו של ילד עני. "הילד ההוא, שהשכנים היהודים שלו היו נותנים לו לאכול", סיפר בדמעות של ממש, "היה ולדימיר פוטין". אני לא חושב שהאירוע גרע כהוא זה מתדמיתו כנער הפוסטר של כרומוזום ה-Y.
אפילו כאן במאצ'ולנד כבר לא שומעים שזה לא בסדר. זוכת פרס ישראל מרים פרץ, ששכלה שניים מבניה, סיפרה בעבר על הרגע שבו הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי הניח זר על קבר בנה אלירז: "אני מסתכלת על גבי, והוא רמטכ"ל, ואני רואה בזווית העין דמעות. תראה לי צבא בעולם שהרמטכ"ל בוכה". ואשכנזי לא לבד: גם הרא"לים במיל' בני גנץ ואהוד ברק הודו בראיון ליואב לימור שהדמעות אינן זרות ללחייהם (אם כי גנץ הטעים, "רמטכ"ל בוכה, אבל לא צריך לראות את זה". אבל באנו לדבר על גברים שבוכים, לא לתהות אם פדיחה לעשות את זה בפומבי). את פאקינג נסראללה צילמו בוכה כבר פעמיים, האחרונה מביניהן השנה. זה באמת צריך להיות הסוף של הדיון.
אבל העניין הוא שברמה המדעית ממש, לגברים לא אמור להיות קל לבכות. בוודאי לא בהשוואה לנשים: האל הטוב פשוט נתן לנו פחות תאים מפרישי פרולקטין, שהוא ההורמון שמייצר בכי רגשי (כלומר, להבדיל ממצבים שבהם יש לדמעות מקור פיזי, כמו חדירת עצם זר לעין). סטטיסטית יש סיכוי שאני גבר עם רמת פרולקטין גבוהה מהממוצע; אין לי מושג. "גברים בוכים פחות מנשים בגלל שילוב של סיבות ביולוגיות וסביבתיות", סיכמה את זה יפה הפסיכולוגית האוסטרלית ג'ורג'יה ריי, שחקרה את ההבדלים המגדריים בעיבוד רגשות.
וזה מתבטא בסטטיסטיקה. לפי מחקר של האגודה הגרמנית לרפואת עיניים, נשים בוכות בין 30 ל-64 פעמים בשנה וגברים רק 17-6 פעמים. בכי של גבר גם קצר יותר (4-2 דקות בממוצע לעומת שש אצל נשים). והנה נתון שבכלל עושה ממני אנומליה הסתברותית: לפי ממצאי המחקר, דמע נשי מבשיל לכדי התייפחות ב-65 אחוזים מהמקרים. אצל גברים זה קורה רק ב-6 אחוזים מהמקרים, אבל אצלי זה עומד כרגע על קרוב יותר ל-100 אחוז מהמקרים. אז שוב, מה עובר עליי?
ולפעמים כשאני כך לבדי
"יש אנשים בעלי נטייה מסוימת לאינטלקטואליזציה שמגדירים תופעה פרטית שלהם במונחים כל-תרבותיים, כל-חברתיים או אוניברסליים דווקא בניסיון להימנע מהסתכלות לתוך עצמם", כותב לי פרופ' גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט בעל קליניקה פרטית ואיש אקדמיה. הגעתי אליו כי פעם הוא כתב מאמר מאלף תחת הכותרת "מאצ'ו הולך לאיבוד", שעוסק באופן שבו גברים מעבדים (או לא כל כך מעבדים) את רגשותיהם. אני בטוח שהוא לא התכוון לזה ככה, אבל הדברים שלו נקראו לי כמו נזיפה - ולמען האמת, גם כמו אינסטנט-ניתוח מהמוצלחים והמביכים שעשו לאישיות שלי. מה אם אני סתם סובל מאיזה דיכאון מודחק? מה קשורים עכשיו דסטין הופמן ואהוד ברק?
"יש בהחלט מושג שנקרא 'דיכאון לטנטי' (סמוי) או 'דיכאון מוסווה'", כותב לי פרופ' רובינשטיין. "ויש בהחלט קורלציה בין בכי ודיכאון, ללא קשר למגדר. אין פירושו של דבר שכל בכי הוא סימפטום לדיכאון, אך הכמות עושה את האיכות. בכי בתדירות גבוהה, ללא סיבה נראית לעין, הוא בהחלט משהו שמחשיד בכיוון של דיכאון כאשר מצטרפים אליו תסמיני דיכאון אחרים".
לי נדמה שאני לא בדיכאון (לא שזה משנה משהו אם מדובר בנוסע סמוי), אבל בכל הנוגע לניתוח עצמי יש בוודאי כירורגים מוצלחים ממני. אחד כזה הוא הפסיכיאטר ד"ר ג'יימס ס. גורדון, שלפני כשלוש שנים כתב ל"וושינגטון פוסט" על חוויית הבכי-המאוחר האישית שלו. והנה, רק כדי לסגור את הפינה הדיכאונית, הכותרת של המאמר המקסים שלו: "אני לא אדם דכאוני או עצוב, אבל ככל שאני מזדקן, אני בוכה יותר".
גורדון כתב את הדברים בדיוק לאחר שחצה את גיל 70, והטקסט שלו בנושא מאלף בכנות שלו – הכנות לספר מה עובר עליו, אבל גם הכנות להודות שאין לו הסבר דפיניטיבי לשאלה למה זה קורה. בפתח הדברים מספר גורדון על חברים, אינטלקטואלים ואנשי רוח, שחלקו איתו את הטייק שלהם על התופעה. היה אנתרופולוג נודע שניסה להסביר את הדמעות המאוחרות של עצמו בכך ש"האמפתיה גוברת עם הגיל"; כותב מבוגר הודה שסרטים שבעבר היה פוסל כנדושים מרגשים אותו עד דמעות מילוליות בסתיו חייו.
"אולי יום אחד יהיה לזה הסבר מדעי. מה שחשוב כרגע הוא להבין מה אני וגברים אחרים חווים ומרגישים: אנחנו יותר מוכנים להודות בכאב שגורם לנו האובדן של דברים; אנחנו נוטים יותר לדמוע כאות הוקרה לקשרי האהבה שלנו ושל אחרים", כתב ד"ר גורדון. "הרגשות הרכים יותר שלנו הם סימנים של תקווה; זאת לא חולשה או פתולוגיה אלא צמיחה הכרחית – באמפתיה שלנו, בשלמות שלנו, אולי אפילו בחוכמת החיים שלנו".
המודעות לעובדה שאני בוכה יותר קפצה עליי כשהאזנתי ל"הכחול האפור הזה", שירה היפהפה והמלנכולי של סיוון שביט (הבית הראשון פשוט הזכיר לי פתאום את עצמי: "כבר שלושה ימים שהגשם הזה לא מפסיק/ אין בא ואין יוצא/ לפעמים אני מסוגלת למצוא בזה צד מצחיק/ אבל אתה כל הזמן בוכה"). אבל את המילים שאתם קוראים עכשיו החלטתי לכתוב בגלל שיר אחר, בבוקר שהחל עם האזנה לא מתוכננת ל"אני וסימון ומואיז הקטן", שתמיד היה טריגר פוטנציאלי בשבילי והפעם פירק אותי באמצע אימון. אימון! כשכל מיני אנדרופינים עושים אותך שמח, כשהאנרגיה הרגשית והגופנית שלך במצב מיטבי. כרגיל, תוך כדי הרגשתי שזה לעולם לא ייגמר. כרגיל, זה כן נגמר ולאחר מעשה הרגשתי שלווה גדולה. כמעט שמחה. מכיוון שתפסתי את זה בזמן אמת, תיעדתי את מהלך הדברים ורצתי לפרופ' רובינשטיין. אני די משוכנע שהפעם הוא כן התכוון לנזוף בי.
"ניסיון ה'תיעוד' שלך הוא מקרה פרטי של רומינציה (Rumination), שתרגומו המילולי לעברית הוא 'העלאת גירה'. אני חושב שהסלנג העברי הפופולרי 'חפירה' מתאר היטב את התופעה", כתב לי רובינשטיין. "מחקרים מצביעים על כך שאנשים שחופרים לעצמם מחמירים את מצבם. חפירה כזו אופיינית יותר לנשים מאשר לגברים. פרופ' סוזן נולן-הוקסמה, חוקרת שהלכה לעולמה בגיל צעיר לפני כמה שנים, אף הקימה מעבדה לחקר הרומינציה במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ייל ובצד מחקריה האקדמיים הרבים בנושא כתבה ספר בשם 'נשים שחושבות יותר מדי'. מה שמאפיין את הרומינציה הוא לא רק הגברת המצוקה אלא הימנעות מפתרון. יש לזכור שאותה חוקרת הייתה פסיכולוגית קלינית שבהחלט העריכה טיפול פסיכולוגי".
רגע, אז זה מה שעובר עליי? יכול להיות שאני סתם גבר במשבר אמצע החיים שחושב יותר מדי על זה שהוא במשבר אמצע החיים? על סמך ההיכרות השטחית שלי עם עצמי, ייתכן שפרופ' רובינשטיין שוב צלף עם כישורי האינסטנט-ניתוח שלו.
הכינו את הממחטות
בזמן שהקדשתי לנושא - ולחפירה בו, מודה באשמה - לא מצאתי את ההסבר האחד והיחיד לתופעה שחווים ד"ר גורדון, פרופ' קורנליוס, אנוכי וכנראה שמיליוני גברים אחרים. אפילו מחקר מגבה של ממש אין בנמצא (פרופ' רובינשטיין: "התופעה של בכי בקרב גברים מבוגרים אינה מוכרת לי מהספרות המחקרית, וגם לא מהקליניקה"). אבל נדמה לי שלפחות תובנה יש לי, או אולי המילה הנכונה היא עצה: גברים, תרשו לעצמכם לבכות כשאתם צעירים. תרשו לעצמכם לבכות כשאתם עצובים, או אפילו כשאתם לא. האפשרות האחרת היא שזה יקרה רק אחרי שהגיל והטבע יעשו את שלהם, ובכנות – אני לא יודע איך הייתי עומד בבכי הרע, בפאניקה של ה"כמה יותר נורא זה הולך להיות?", אלמלא היו מאחוריי 40 שנים של בכי טוב.
כי זה באמת בכי רע. הוא מוציא ממך את כל הדברים שכבר לא תהיה, את כל הדברים שאיבדת, את כל החלומות ששכחת, את התום שנעלם ממך כי הילדים שלך לא נשארו בני חמש. וצריך משהו - איזה קול פנימי, מהוסה ככל שיהיה - שיידע להרגיע ולהגיד שזה בסדר. שזה יכאב כמה שזה יכאב ואחר כך יבוא עוד מילימטר של שלמות ואולי אפילו של חוכמה. כי בצד השני של הצער על מה שכבר לא יהיה מחכה חיוך קטן, כמעט מבויש, של שמחה על מה שיש.