השעון המעורר של אברהם חורי מצלצל כל יום בארבע לפנות בוקר. הוא קם במהירות כשבחוץ עדיין חשוך, מכין קפה בעיניים חצי עצומות ואז מתניע את האוטו של העבודה ויוצא לדרך מביתו ברחוב הבשור בבאר שבע. באור ראשון הוא מגיע לירוחם, אוסף כמה פועלים וממשיך משם אל מפעל רותם אמפרט בנגב, שם הוא מועסק כעובד קבלן כבר שנתיים כאיש תחזוקה. עבודה קשה, סוחטת, כזו שלא ממש מתאימה לגבר בן 61. "אנחנו עובדים 12 או 14 שעות ברציפות, כולל שישי ושבת, וקשה לי מאוד", הוא אומר. "בכל זאת, אני לא צעיר. אבל מחזיקים. זאת עבודה לא פשוטה, עבודות מסגרות במזג אוויר לא נורמלי כשהשמש על הראש או הגשם על הגב, אבל מתרגלים".
הדירה שלו קטנטנה, שני חדרים צפופים ומקרר בלי דגים או בשר. קצת פירות, קצת ירקות, גבינות שהוא לא מרבה לאכול. "אין לי כסף לקנות דברים יקרים. אני קונה מה שאני צריך וחי ממה שיש", הוא נאנח. "אני מעדיף לקנות אוכל ולשלם חובות במקום לקנות בגדים ונעליים. לא רוצה להיות חייב לאף אחד. לפעמים אני מוצא את עצמי חושב על זה שפעם היה לי כסף לקנות את כל דימונה, והיום אני צריך להתחנן לקבל דירת עמידר מסכנה בעיר. איך שגלגל מתהפך לו".
המבט שלו נודד למקום אחר, רחוק מהמישורים המפויחים שבסמוך למפעל המדברי. פעם, כשהיה צעיר, הוא הסתכל על העולם הזה אחרת – טרף אותו במנות גדושות ולא השאיר פירורים לאחרים. אז, אי שם בשנות השבעים והשמונים, הוא היה מלך הסמים של דרום הארץ – עבריין מקצועי וחד שהשאיר למשטרה אבק דרכים בדרך לעוד מועדון נוצץ או מסיבה מפוארת. אלא שקצת אחרי זה הגיעו המעצרים, וההסתבכות בתאילנד, ושנים ארוכות בתוך הכלא השמור והאכזרי ביותר במדינה האסייתית. עכשיו הוא כאן, גרוש ואב לילדה שגם היא כבר בת 22, איש שקוף שנבלע ביומיום אפור. הדרום הוא אותו דרום שזכר מהתקופה ההיא, אבל האדם אחר לגמרי.
"כשהייתי סוחר סמים חייתי כמו מלך, קמתי מתי שרציתי והלכתי לאן שבא לי. אבל עכשיו לפחות יש לי שקט נפשי", הוא אומר בשקט. "נכון שזו נפילה גדולה לעומת הזמנים ההם, שהייתי על גג העולם ואכלתי במסעדות הכי טובות, אבל אני מסתגל למציאות הקשה כי אני לא רוצה לחזור לפשע. אני בסך הכל רוצה ליהנות מהשנים שעוד נשארו לי. לחיות בכבוד מבלי להזדקק לעזרה של אחרים. החלום שלי זה לקחת חכה וללכת לדוג בים, בלי שבלשי משטרה יארבו לי מתחת לבית. לחיות חיי שלווה, להסתדר״.
סמים בתוך בובות ילדים
מרחק אלפי קילומטרים מחורי, בבנגקוק, נמצא המקום ששבר אותו סופית. בניין מצוחצח ונקי למראה, שאיש מהתיירים החולפים לידו במהירות לא טורח להתעכב לידו. הרחבה הקדמית המטופחת והמוזיקה המסורתית הבוקעת מבניין הכניסה מיישרות קו עם ים הצבעים של העיר, מטעות לחשוב שמדובר בעוד ריזורט עם ערוגות ורדים מטופחות. אלא שכמה צעדים פנימה, אל תוך כלא "באנג קוואנג" – הידוע גם כ"הילטון בנגקוק" – מספיקים כדי להבין משהו על הקנקן ותכולתו. הקירות המסוידים בקפידה מבחוץ מתחלפים באסירים בתת תזונה המתהלכים באיטיות כששלשלאות מתכת כבדות קשורות לרגליהם. אחרים, חולים באיידס או בצהבת, שרועים על הרצפה ומרחיקים זבובים נגועים. האווירה הכללית, מספרים, היא של גיהינום עלי אדמות, כבר מהיום הראשון.
הוא נחת בכלא באנג קוואנג אחרי מסע פתלתל שמתחיל שנים רבות קודם לכן בשיכון דרום באר שבע. שם, לפני כמה גלגולי חיים, היה נער צעיר מבית מסורתי ברחוב ההגנה במשפחה שסבלה ממצוקה כלכלית קשה. מהר מאוד התגלגל לעולם הפשע, והפך תוך זמן קצר לאחד העבריינים שגרמו למשטרת באר שבע והנגב כאב ראש תמידי: סוחר סמים מתוחכם, ממולח וערמומי, שדאג תמיד להישאר צעד אחד לפני מי שרדף אחריו.
"הייתה תחרות על מי יקבל לידיים שלו את התיק של חורי", נזכר סנ"צ בדימוס יוסי קופל, בעבר קצין מודיעין ובילוש במרחב הנגב ובמחוז הדרומי של המשטרה. "היינו עושים משמרות כפולות, יושבים על גגות בגשם ובשרב, והכל כדי להשיג עליו מידע שיפליל אותו. הוא היה אדם קשה מאוד לפיצוח, ומבחינתנו זה היה כבוד ללכוד עבריין בסדר גודל כזה. הוא היה דג שמן מאוד במושגים של עולם הפשע, וגרם לנו לחזור פעמים רבות לתחנה בידיים ריקות".
"הוא היה עבריין סמים מהמתוחכמים שבהם נתקלתי", אומר סנ"צ בדימוס ישראל אריאלי, ששימש שנים רבות כקצין מודיעין ובילוש במשטרת מרחב הנגב והמחוז הדרומי. "הוא היה מותג בעולם הפשע. היום לא תמצא עבריינים ברמה שלו. הוא היה סוליקו, זאב בודד. היה צריך הרבה שעות מודיעין ותצפיות של שבועות וחודשים כדי להפליל אותו".
בשנות הזוהר שלו חורי חי בדיוק על פי הטייפקאסט, כולל מכוניות מרצדס בייבוא אישי מאירופה, אלפי לירות במסעדות יוקרה ונערות תלויות על הזרוע. בשנות השמונים, עם עלייתם ארצה של ההרואין, החשיש והאופיום, הוא הפך לאחד הסוחרים הגדולים בתחום, וטווה רשת של קשרים עם מבריחי סמים בדואים ועם יבואנים מבלגיה ומהולנד שהעשירו את כיסיו. את המזומנים הרבים היה מחביא מתחת לבלטות. "הייתי מפזר פלפל שחור ופפריקה על הסמים שהחבאתי כדי שהכלבים המשטרתיים לא יצליחו להריח את ההרואין והחשיש", הוא מספר. "היה לי כסף כמו חול. הייתי מלווה לבעלי עסקים בעיר העתיקה של באר שבע. ועדיין, דאגתי לא לבזבז יותר מדי כדי שיהיה ממה לחיות כשאזדקן".
בסופו של דבר הצליחה המשטרה, בעזרת מספר סוכנים סמויים, לשים את ידיה על חורי. הוא הורשע במספר עבירות סחר בסמים ששלחו אותו במצטבר ל-18 שנים בכלא הישראלי, שאותן ריצה במהלך שנות השמונים והתשעים."העריצו אותי שם", הוא אומר."האסירים היו עושים לי כבוד בכלא. כשהייתי מתאמן בחצר הטיולים הם לא העזו לעשן ולהפריע לי. הכינו לי אוכל, נתנו לי כבוד. גם הסוהרים לא התעסקו איתי יותר מדי, למרות שבארץ סוהרים בדרך כלל ממרמרים את החיים. אצלי זה היה אחרת, ידעו שאני שולט באגף".
עם שחרורו, פנה לשוק הבינלאומי – והחל לבקר יותר ויותר בבנגקוק ובעיר צ'אנג מאי, הממוקמת בצפון תאילנד. הוא יצר קשרים עם סוחרי סמים מקומיים, ולטענת המשטרה אף שילם כסף לבלדריות סמים בכדי שיבריחו עבורו שקיות הרואין בתוך בובות ילדים.
באפריל 1994 נחת חורי בתאילנד יחד עם סוחר תכשיטים ישראלי בשם יוסי אוחנה, תושב יפו, ואיתו גם המשיך לצפון המדינה. לטענת השניים הם הגיעו לאזור צ'אנג דאו בכדי לרכוש אבנים יקרות – אלא שהמשטרה המקומית חשבה אחרת, בעיקר לנוכח עדות של סוכן סמים מקומי שהודה כי מכר להם 1.4 קילו הרואין שאותו התכוונו להבריח לישראל. בתום מרדף בן כמה שעות בתוך הג'ונגלים בסביבה נעצרו חורי ואוחנה ונלקחו לכלא המרכזי של צ'אנג מאי. הם הכחישו כל קשר לסמים שנמצאו בכיסם, וטענו כי השוטרים השתילו אותם כדי להפלילם, וזאת לאחר שסירבו לשלם להם שוחד של כמה אלפי דולרים. בסוף נכנעו. "הסוהרים והתובע בבית המשפט הבהירו לי שאם לא אודה בסחר בסמים אני אקבל גזר דין מוות", אומר חורי. "בכלא הסוהרים היו מרביצים לנו, מרעיבים, לא היה מה לאכול. היינו מקבלים כוס אורז ומים ירוקים. זה הכל. שמונה אנשים דחוסים בתא של שניים. לא היו מקלחות והיינו ישנים על הרצפה המלאה בחרקים, לטאות ונחשים. מי שחלש פיזית ונפשית מת מהר מאוד, וכשהרגשתי שאני מתחיל לאבד את השפיות אמרתי לעצמי שאני חייב לברוח מכאן. לא משנה לאן, העיקר לברוח".
הסוהרים הימרו על כספי האסירים
אז הוא ברח. כלומר, לא לפני שחשב על כל הפרטים. לדבריו של חורי ראשית שיחד את אחד הסוהרים לקנות לו בקבוקי קוניאק, מסוריות וכדורי הרדמה, ואז התחיל בעבודה הקשה. "במשך שבועיים הייתי מנסר מדי יום את סורגי התא שלי", הוא מספר. "לילה אחד ארגנתי מסיבה לאסירים בכלא, הכנסתי לתוך בקבוקי הקוניאק סמי הרדמה ונתתי גם לסוהרים לשתות עד שכולם נרדמו. זה לקח בערך שעה. לקחתי איתי את יוסי, שברנו את הסורגים שניסרתי וברחנו החוצה. הסולם שהכנתי נשבר כשטיפסתי עליו, אז אלתרתי סולם חלופי מעצי במבוק. הבגדים שלנו נתפסו בגדרות התיל וכל הגוף שלי התמלא בדם, אבל אני בעיקר פחדתי שיתפסו אותנו. אם הסוהרים היו רואים אותנו הם היו יורים בנו למוות, בלי חוכמות".
בסופו של דבר הצליחו השניים לחצות את החומות הגבוהות, הגיעו לצד השני והתחילו לרוץ הכי מהר שיכלו. עם היוודע דבר בריחתם פרסה משטרת תאילנד כוחות גדולים לאורך הגבול עם קמבודיה, והציבה על ראשו של חורי – "האיש מאחורי מבצע אנטבה 2" – פרס מיוחד בסך 15 אלף דולר. אוחנה נתפס כעבור יום בעיירה סמוכה, וחורי עצמו הצליח להסתתר עוד שבועיים נוספים עד שנתפס בגסטהאוס על גבול וייטנאם. "החזירו אותי לכלא והסוהרים נקמו בי על הבריחה", הוא אומר. "הם עשו בי לינץ'. שברו לי את השיניים, האף, צלעות. ריסקו אותי. הם היכו אותו באלות, בברזלים, באגרופים. רצו להרוג אותי. ממש ככה".
על עבירות הסמים והבריחה מהכלא נידונו השניים לגזר דין מוות, אבל העונש האמיתי שלהם הגיע מוקדם משציפו – כשהועברו יום אחד לכלא באנג קוואנג, שם היו אמורים לחכות למימוש גזר הדין. במרחב המוגבל בין חומות הכלא גילו מציאות קשה, שמצריכה מלחמת הישרדות יומיומית. "זה כלא שבו חוקי הג'ונגל שולטים", אומר חורי. "אין אוכל, בקושי מים מטונפים עם מרק מלא בזבובים, אין מזרונים, אין מיטות. שום דבר. לא יכולתי לישון בלילות מרוב פחד ומחשבות שככה אגמור את החיים שלי. מבחינה פסיכולוגית אתה מרגיש מת כבר מההתחלה שלך שם. זה גיהינום".
חורי מספר שהחיים בכלא, כמו גם מידת ההישרדות שלך בתנאים הבלתי אפשריים שהוא מציב, תלויים בדבר אחד – כסף. יותר שטרות, במקרה הזה, שווה יותר חיים. "בכלא הזה, על כל דבר אתה צריך לשלם כדי לשרוד", הוא אומר. "אסירים שקיבלו כסף מהמשפחות שלהם או מהשגרירות הצליחו איכשהו לשרוד, לקנות מהסוהרים קצת אוכל או שמיכות. כי אי אפשר לאכול את האוכל של הכלא שהוא מלא בחרקים ומחלות, ואם אתה לא קונה מיטה אתה פשוט קופא. מי שלא עשה את זה פשוט מת בתוך התא. זה לא הזיז לאף אחד. הסוהרים אדישים כי מה שמעניין אותם זה רק שוחד, מזה הם מתפרנסים. הם אפילו הקימו קזינו מאולתר בכלא, שבו הם היו מהמרים בכספי השוחד שקיבלו מהאסירים.
האסירים בכלא לא עוסקים בעבודות. מרבית היום הם סגורים בתאים ושעה אחת ביממה הם מורשים לצאת לחצר כדי להתאוורר. בגלל שחורי הוגדר כאסיר מסוכן מאוד, רוב היום רגליו היו כבולות לשלשלאות עם משקולות כבדות. "ראיתי אסירים גוועים למוות מול העיניים שלי. חלקם מתת תזונה, חלקם מאי קבלת טיפול רפואי. הם נדבקו במחלות ולא היה רופא שיטפל בהם אז הם לא שרדו את המקום הזה. היו כאלה שחלו באיידס וכעבור זמן קצר מתו. זה ממש קן הקוקייה. והכי חשוב זה שאסור להרגיז את הסוהרים, אחרת הם מטפלים בך כמו בתפוז המכני. אוי ואבוי אם במקרה ניצחת סוהר שהיה מציע לך לשחק איתו בדמקה או שחמט. הייתי מפסיד בכוונה כדי שלא יהרגו אותי מכות רצח".
אגף הנידונים למוות שבו שהה חורי היה המקום המפחיד ביותר בכלא באנג קוואנג. בכל תא קטנטן היו כלואים בצפיפות איומה 24 אסירים, ומעל כולם ריחפה עננה כבדה בנוגע לשאלה אם יראו את יום המחרת. "מדי יום בשעה ארבע וחצי בדיוק הייתה נכנסת חוליית החיסולים, או ההוצאה להורג. שישה סוהרים עם רובי M-16 שקראו בשמות של כל האנשים שצריכים להרוג באותו יום", הוא אומר, וגופו מצטמרר. "בכל פעם שדלתות הברזל היו נפתחות בשעה הזו הייתי מתחבא מתחת למיטה. הביצים שקשקו לי מרוב פחד, כל הגוף רעד. יכולתי לקבל בקלות התקף לב. פעם אחת בטעות קראו את השם שלי, ועד שתיקנו את הטעות כבר ראיתי איך אני מקבל כדור בראש. סיוט. בכל מקרה, אחרי כמה דקות כבר היית שומע יריות של כדורים ואנשים צורחים. מה אני אגיד? במקום כזה אי אפשר לשרוד בלי עזרה. בקלות אפשר לאבד את השפיות ולהתאבד".
קיבלתי את החיים שלי מחדש
תשע וחצי שנים היה חורי כלוא בכלא באנג קוואנג, עד שמספר שבועות לפני ההחלטה להוציא אותו ואת אוחנה להורג, החליט מלך תאילנד לחון את השניים ולהמיר את עונשם ב-100 שנות מאסר, שאותם יוכלו להמשיך לרצות גם בישראל. הנס של חורי קרה בגלל הסכם אמנה ייחודי שנחתם בין המדינות באמצע שנות התשעים, שבמסגרתו אסיר ישראלי שהורשע בעבירות סמים ודינו בין 50 ל-100 שנות מאסר, יוכל לעבור לישראל כעבור שמונה שנות מאסר בלבד ולהמשיך את ריצוי עונשו. מאחורי הקלעים, מתברר, עמד גם איום ישראלי לגרש את כל העובדים התאילנדים במידה שגזר דין המוות יתממש.
"חייתי בחרדות שהתאילנדים יוציאו אותי להורג. כל יום הייתי בטוח שקבוצה של סוהרים תרסס אותי בעשרות כדורים. כשהחליטו לבטל את גזר הדין, קפצתי משמחה כי קיבלתי את החיים שלי מחדש", הוא אומר. "התחזקתי מאוד במהלך השהייה בכלא. התפללתי המון לאלוהים, קראתי תהילים. האמונה והתקווה שיום אחד אצא מהמקום הזה החזיקו אותי בחיים".
הוא מודה לרב נחמיה וילהלם מבית חב"ד בבנגקוק, שהקפיד לבקר אותו תכופות במשך השנים בכלא. "הוא ואנשיו הביאו תפילין, תהילים. הוא חיזק אותי מאוד. דאג לי לאוכל כשר. בחגים היה מביא לנו מצרכי מזון. התמיכה שלו עזרה לי להיות אדם מאמין ולשרוד דברים נוראיים שראיתי".
הרב וילהלם, מצידו, שמח שחורי נטש את דרך הפשע. "הרבה מעירים לי ותוהים למה אני עוזר לסוחרי סמים ורוצחים. האמנתי שיש לחורי פוטנציאל לשיקום. לשמחתי הוא לא אכזב".
לפני כארבע שנים וחצי שוחרר חורי מבאנג קוואנג, ראה קצת רחוב ואנשים – ועם חזרתו לארץ נכלא בכלא באר שבע, שם ריצה עוד כשלוש שנים, עד ששוחרר. כיום, הוא יודע שמקום ממנו הצליח להחלץ נמצאים שני ישראלים נוספים – ולדימיר אקורניק (38) ואלון מכלוף (41), באר שבעים במקור, המוחזקים בו כבר ארבע שנים. הם נעצרו בבירת תאילנד בשנת 2007, וכשנה לאחר מכן הורשעו בייבוא 23 אלף כדורי אקסטזי למדינה האסייתית, במטרה להפיצם ביפן, אוסטרליה וארצות הברית. עם מעצרם הכחישו כל קשר למצבור הסם האדיר שהתגלה בבית בו שהו ברחוב הקוואסן המפורסם, אבל לבית המשפט התאילנדי היו די ראיות לקבוע כי הם אשמים. גזר הדין: מוות.
מכלוף מוחזק כבר שנה וחצי בתוך צינוק, כששלשלאות ומשקולות מחוברות לרגליו וחייו נמצאים בסכנה מתמדת. הוא ירד במשקל בצורה ניכרת ומצבו הבריאותי הולך ומדרדר מידי יום ביומו. אקרוניק הועבר בימים האחרונים לתא הנידונים למוות בכלא "קלונג פרם" בבנגקוק, וכרגע, ככל הנראה, אין מוצא למצבו.
"מי ששורד את הכלא הזה צריך לקבל צל"ש", הוא אומר היום, ומתכווץ במקומו. "לזבוב, לג'וק, יש חיים יותר טובים מלאסירים בכלא הזה. רק מעטים, אם בכלל, מצליחים לצאת משם שפויים. אני מכיר אנשים שהתאבדו, אחרים שאיבדו צלם אנוש, ולא מעטים שפשוט מתו כמו יתושים בתוך התאים בלי שלאף אחד אכפת. העיקר שהתפנה מקום לאסירים אחרים שצריכים להיכנס במקומם". חורי חושש שאקורניק ומכלוף לא יחזיקו מעמד בבאנג קוואנג. "בלי כסף, אוכל וביקורים סדירים קשה לי להאמין שהם יצליחו לשרוד. אני לפחות קיבלתי עזרה. אני מבין מה עובר עליהם, חשתי את זה על בשרי במשך תשע וחצי שנים, בקלות אתה יכול להשתגע ולאבד צלם אנוש".
אלא שהוא, כאמור, כבר הרבה אחרי. מאז שהשתחרר העיסוק המרכזי שלו הוא בניסיון לשקם את חייו – הוא נטש לחלוטין את דרך הפשע, שכר דירה קטנה בשכונה ד' בבאר שבע, התחיל לעבוד במפעל ואפילו מצא זוגיות חדשה לאחר שהתגרש. אלא שהמציאות הישראלית, גילה במהרה, לא חיכתה לו בזרועות פתוחות. הוא פנה למשרד השיכון לקבל דירת "עמידר", אך נענה בשלילה מאחר ולא מתגוררים בביתו שלוש נפשות.
"לאלה שמתעסקים בפשע ולא עובדים המדינה דואגת, אבל לאדם כמוני, שעובד כמו חמור מצאת החמה ועד צאת הנשמה, ועזב את הפשע אף אחד לא מקשיב", הוא אומר. "מפקירים אותי. מה, הם רוצים שאחזור להיות פושע? למה לי לא מגיעה דירה כמו כולם? אני את החוב שלי לחברה החזרתי, ובגדול, אבל כנראה שזה לא מספיק. מבחינתי שיתנו לי לגור בדימונה, בירוחם, בכל מקום. כנראה שהמדינה רוצה שאחזור להיות עבריין".
עם חברו יוסי אוחנה, שמתגורר באילת ועובד באחד מחופי הרחצה, הוא מדבר מדי פעם בטלפון. "אני עסוק בתוך החיים שלי, יש לי מספיק על הראש. המפעל זה השיקום הכי טוב שלי. אני מגיע לעבודה בכיף ולא משנה כמה שעות אני צריך לעבוד.הראש שלי לא חושב על כלום וזה טוב לי. נכון שזה קשה, כי כשאתה בפשע הכסף קל מאוד להשגה, אבל אני מעדיף להשיג את הכסף בזיעה קשה, בצורה חוקית כמו כל אזרח מן השורה. החוויה בכלא בתאילנד הספיקה לי לכל החיים".
ממשרד החוץ נמסר בתגובה: "משרד החוץ מעניק לאסירים ישראליים בחו"ל טיפול קונסולרי והומאניטרי כמקובל ובהתאם לאמנות בינלאומיות. וכך גם לגבי שני האסירים המוזכרים".
גורמים במשרד המשפטים מזכירים שאף אסיר ישראלי מעולם לא הוצא להורג, וכאשר גזר הדין של שני האסירים שנמצאים כעת בכלא באנג קוואנג יהיה סופי, משרד החוץ יפנה לרשויות החוק בתאילנד על מנת לחון אותם.