רוב הישראלים לא מטרידים את עצמם בסוגיה הזו: כאשר נולד בן זכר, עושים לו ברית מילה. אם הם חוששים הולכים לרופא במקום למוהל, או לרופא שהוא גם מוהל, האמא בוכה קצת, התינוק בוכה קצת. מזל טוב. קשה לעמוד על מספרם המדויק של הגברים הלא-נימולים בישראל. בכל שנה מאות תינוקות יהודים מדלגים על הברית, במספרים הולכים וגדלים. גם אם המספר הזה זניח ביחס לאוכלוסייה הכללית, יותר ויותר הורים חילונים עוצרים לרגע ובודקים את האפשרות שלא למול את בניהם. פעוטות יהודים בעלי עורלה, שהיו פעם מחזה נדיר ומשונה, הופכים להיות משהו מוכר, גם אם לא שכיח, בריכוזי אוכלוסייה חילוניים-ליברלים, והשיח בסוגייה, שפעם היה מוקצה - הפך לגיטימי. ובכל זאת, כאשר בחנתי את האפשרות הזו (לא אגלה כאן מה החלטנו בסוף, הבולבול של הילד שלי הוא לא עניינכם), גם בתוך הקהילה החילונית מאוד שבה אני חי, תוך זמן קצר הגיעה אלי אזהרה מבן משפחה רחוק, באמצעות סיפור מזרה אימה על גננת דתיה שרדפה אחר פעוט לא נימול בגן עם סכין יפני. אפשר להניח שהסיפור הזה קרה ממש כפי שהביוב של ניו יורק שורץ תנינים, אבל הוא דוגמת קיצון לחשש המרכזי של חילונים שהטיעון הדתי לא מעניין אותם. הם קראו מספיק מחקרים עדכניים כדי לדעת שהטיעון הרפואי, שפעם היה קונצנזוס, כבר לא תקף: יש מחקרים לכאן ולכאן, בלי הכרעה חד משמעית מה עדיף בריאותית. ולראייה המספר העצום של ערלים בעולם המערבי שמנהלים חיים ארוכים ובריאים מאוד חרף העורלה המקיפה את כיפת הפין שלהם.
אבל גם אלה שכן נרתעים מלבצע הליך רפואי פולשני לתינוק בריא בן 8 ימים, לרוב ישתכנעו מהטיעון החברתי: גם אם לא תהיה גננת שתרדוף אחריו עם סכין יפני, יהיו ילדי בית ספר מרושעים שיצחקו עליו כי הוא שונה, במקלחות בתנועה ובצבא יתעללו בו, שלא לדבר על הבחורות (או הבחורים, אני לא שופט) שייגעלו, יירתעו, ויעשו לנער טראומה בניסיונות המיניים הראשונים והמביכים ממילא. כפי שהטוקבקים ניסחו זאת בצורה קולעת באחת מאלפי הכתבות שנכתבו בנושא: ״עלולה להיות לו טראומה כשאנשים יעשו פרצוף למראה האיבר שלו. וטראומה גדולה יותר מאשר אם נחתוך לו״.
י׳, בת 36, אמא לבן 3 מפרדס חנה, לא רצתה לעשות לבן שלה ברית מילה, ובן הזוג שלה אפילו פחות ממנה. ״אם היית שואל אותי כמה שנים קודם, הייתי אומרת ׳ברור שכן׳, אבל כשהקטן הזה בעריסה, זה נעשה קשה מאוד למסור אותו למישהו זר כדי שיחתוך אותו. נולד לך ילד והוא קטן, פצפון, ואתה הולך לפגום בו, להטיל בו מום, לפצוע אותו בשם תהליך דתי, בעוד שאנחנו לא דתיים ולא מחוברים לדת בשום צורה. שאלנו את עצמנו אם זה נכון שנעשה דבר כזה לילד שלנו״.
אבל הבן של י׳ כן נימול, בדיוק בגלל הטיעון שמפחיד כל כך הרבה מההורים החילונים כמוה: ״לא עשינו בגיל שמונה ימים, הורדנו מעצמנו את הדדליין הזה, ובזמן הזה עשינו הרבה מחקר, אבל מה שהכריע את הכף היה חבר של בן הזוג שלי, בן 37, שלא עשו לו ברית, ובגיל 13 זה כל כך הפריע לו שהוא התעקש לעבור את הניתוח, שכמובן גורם הרבה יותר סבל וכאב בגיל כזה. התחלנו לחשוב שההחלטה שלנו לא לפגוע בו היא אגואיסטית, שנמנע ממנו להרגיש שייך, ונגרום לו להיות מושא להצקות ולתחושת ניכור חברתית, רק כי אנחנו החלטנו שלא יעשו את מה שעושים לכולם. ואם בגיל מאוחר יותר הוא יחליט שהוא כן רוצה לעשות, הוא יעבור הרבה יותר סבל. לפעמים אנחנו מתחרטים, אבל זה בלתי הפיך, אז הנחנו בצד, ולבנים הבאים, אם יהיו, נעשה ברית כדי שלא יהיו שונים זה מזה״. למרות שיש בלתי נימולים כמו אותו חבר שבחר לעשות ברית בגיל מבוגר, לאנדרו, בן 28 מתל אביב שלא עבר ברית מילה, חושב שברוב המקרים הבעיה הזו מומצאת, וקיימת בעיקר בראש של ההורים. ״המצב הבעייתי הוא של ההורים עצמם״, הוא טוען, ״לכל אחד מאיתנו יש פחד משוני ורצון להיות מושלם כדי שיקבלו אותנו. אני חושב שההורים עצמם לא רוצים להיות חריגים. יש משהו צבוע בטיעון ש׳הילד יסבול׳. זה לא מדויק, וממילא אם ילדים רוצים להתעלל במישהו - הם כבר ימצאו על מה". משיחות עם כמה גברים כמו לאנדרו מתברר שעבור חילונים ליברלים, כנראה שההתמודדות הזו פשוטה בהרבה ממה שהיא נראית.
"אבל איך הוא יעשה פיפי?"
אין המון יהודים ערלים - או גברים שלמים, כמו שקוראים להם בקהילה - בישראל שכבר עברו את כור המצרף של החברה הישראלית. המגמה להימנע מברית טרייה יחסית ולכן רוב הלא-נימולים הם בגילאים שבהם קצת קשה לדבר איתם על ההתמודדות החברתית, או על כל נושא שהוא לא ״בוב הבנאי״. גם הבוגרים הלא נימולים לא ממש ששים לדבר בתקשורת על הפין שלהם, אבל אלה שכן ממש לא עושים סיפור מכל העסק. ״זה בדיוק העניין״, אמר ש׳ בן ה-16 מראש העין, ״זה פשוט לא משפיע על החיים שלי, אני לא חושב על זה. כמו שאתה לא חושב כל הזמן על איבר המין הנימול שלך, ועל איך הוא השפיע על החיים שלך, גם אני לא״. גם ע׳ בן ה-15 מתל אביב מרגיש ממש כך: ״זה לא משפיע בכלל על החיים שלי, אני חי כמו כולם והכל בסדר״.
אמא של ש׳ מעידה על עצמה שהיא ״לא קונבנציונלית ואבא שלו לא יהודי, אז לא עלתה השאלה בכלל. חיינו בקהילה קטנה בערבה, וכבר כשהייתי בהריון דיברתי על זה בגלוי. קיבלתי המון תגובות, לאו דווקא שליליות. ברגע שהנושא נפתח, מתחילים לשאול - ׳מה, זה מותר? זה אפשר?׳ וסיפרו לי סיפורי זוועה, הורים סיפרו על בעיות שיש לילדים שלהם בגלל המילה. כשזה היה שלילי שאלו דברים ׳אבל איך הוא יעשה פיפי?׳. בורות, לא רשעות״. היא גם מפקפקת באותה אגדה אורבנית על גננת: ״למטפלות ביישוב לא היתה שום בעיה. אני זוכרת חבורת צעירים שהתגודדו בבריכה של הפעוטות כדי להסתכל עליו והסתודדו. זהו בעצם״.
הפרופסור לפילוסופיה חנוך בן ימי, מתנגד קולני לברית המילה, פרסם בזמנו באתר שלו תשובות לשאלון ששלח בשנת 2000 לכמה בני נוער לא נימולים. השאלות די סטנדרטיות: האם אתה מספר על כך, ולמי? מה היחס של אלו שיודעים? מה היחס שלך לכך? האם אתה שוקל לעשות ברית מילה מאוחרת? התשובות מגלות פחות או יותר אותו דבר. בן 16 מירושלים ענה שהוא ״מגלה לכל אחד בלי בעיה, ואין יחס. העובדה עצמה הינה כמו שיש לי רגליים או ראש״. לשאלה האם יסייע לו קשר עם נערים אחרים שאינם נימולים ענה: ״לא יותר מאשר קשר עם נערים בעלי אותה מידת נעליים כמו שלי״. בן 13 ענה שסיפר ל-2-3 חברים, אבל לא מבושה אלא כי לא ראה סיבה או צורך להעלות את הנושא. הוא מעיד שלא סבל מלעג וגם לא נחשף להערכה. בן 13 אחר הסביר ש״אני לא מנסה להסתיר אבל גם לא טורח שידעו״. אף לא אחד מהנערים האלה לא שקל ביצוע ברית מילה.
לכאורה אפשר היה להניח שבישראל של היום, שהיא לא בדיוק המדינה הכי סובלנית בעולם, לצעירים האלה תהיה לפחות חוויה אחת איומה ממש, אבל אף אחד מהמרואיינים לא מצליח להיזכר בכזו, עד שלרגעים זה כמעט נשמע כמו הדחקה. ״אני בטוח שהבנתי שאני שונה באחת המקלחות המשותפות לאורך הדרך, אבל אני זוכר שכילד זה לא שינה לי״, אומר לאנדרו, ״אם נוצרה שיחה לא היתה לי בעיה להגיד ולרוב הגיבו ב׳בסדר׳ כזה. אבל גדלתי בחברה תל אביבית שמאלנית, בבית ספר דמוקרטי״.
״כשהיינו קטנים היינו ערומים אחד ליד השני״, נזכר ע׳, ״ואתה רואה שאתה שונה, אבל אף אחד לא דיבר על זה. מקלחות משותפות? אולי בעבר זה היה ככה, אבל היום לא קורה שמתקלחים יחד. זה לא שאני בא ומציג את עצמי ׳שלום, אני ע׳ ולא עשיתי ברית מילה'״.
דניאל, בן 32 מרמת גן, נולד במוסקבה, ולא ידע שהוא יהודי בכלל. ״הייתי בטוח שאני רוסי ואף אחד לא דיבר בכלל על מוצא כמו שעושים בישראל״. רק כשהגיע לישראל הרגיש שונה כי לא עבר מילה כמו חבריו. ״כשיצאתי לטיולים שנתיים, ראו אותי ערום ואז התגובה הייתה ׳אתה לא נימול? אין לך ברית?׳. הייתי עונה ׳נכון׳ וממשיך ללכת. לא התביישתי. אז כן, הסתכלו על הפין שלי כדי לראות איך נראה. לא חשתי שום דבר עוין״. גם בצבא, שבו הגבריות הסמיכה עלולה להוציא מהבחורים תגובות אלימות, זה לא קרה. ״ברור שלפני המקלחת הראשונה עברה לי המחשבה מה הולכים לחשוב עליי, אבל לא התביישתי, והיו כאלה שהסתכלו, ולא אמרו כלום״. התמונה העולה די חד משמעית: לאורך מסלול חיים ישראלי סטנדרטי, על כל משחקי הילדות, המקלחות המשותפות וההשוואות הבלתי נמנעות, גם אם אתה לא נימול, בדרך כלל לא קורה שום דבר מיוחד. ״עשיתי את העממי, את הקייטנות, את טיולי הבית ספר, את הגדנ״ע, את הצבא״, מפרט אלון סיברוני, בן 57 מרמת השרון. ״חברים טובים ידעו, ולא היה מישהו שאמר לי ׳היי, אתה ערל׳. במקלחת הייתי מסתובב, שלא יראו, אבל בשום פנים ואופן לא הרגשתי נחיתות, לחץ או בושה. להיפך, הרגשתי גאווה פנימית שאני שונה׳״. עבור סיברוני, שנולד להורים ניצולי שואה, הסיבה לוויתור על הברית היתה הפוכה, כדי שלא יזהו אותו כיהודי. ״אחי נולד בחורבות אירופה, בפולניה, בטעות, לא הזמן הכי טוב להיוולד, והדבר האחרון שהיה להורים שלי בראש זה ברית מילה. הם גם ידעו מסיפורים שהרגו יהודים שזוהו באמצעות המילה. גם לי לא עשו. כילד בן 4, לא ידעתי מה לא חתכו לי, רק ידעתי שלא עשו לי משהו רע, וההרגשה שלא חתכו היתה נפלאה, הרגשה שנותנת שלווה. הייתי גאה בזה״.
"הומו אחד אמר לי שזה מגעיל אותו"
אז די ברור שאם ילדים רוצים להרוס לך את החיים, הם ימצאו סיבה: פגם הדיבור, השיניים הבולטות, המשקפיים, הנטייה להשמנה וההורים הגרושים. כל דבר קטן מספיק, לא חייבים פין לא נימול, אי אפשר לשלוט הרמטית על מה יעבור הילד שלנו מחבריו, ולא בטוח שכדאי. ילדים הם ילדים. אבל מפחיד לא פחות זה מה קורה כשמתבגרים ומתחילים לעשות סקס. אז מתברר שהפעמים הראשונות ממילא כל כך מביכות לשני הצדדים, שהעורלה היא לא ממש מרכז העניין. ש׳ בן ה-16 מספר: ״היתה לי חברה, הגענו למצב שרואים אחד לשני ולא היתה שום בעיה. יש מצב שהיא לא היתה מודעת וחשבה שכולם כמוני״. דניאל מספר ש״בפעם הראשונה שהייתי עם מישהי, לפני ששכבנו היא אמרה לי שהיא יודעת שאני ערל ואין לה בעיה. הייתי בהלם כי היא לא הכירה חברים שלי, ושאלתי אותה איך היא יודעת, והיא אמרה ׳כל הרוסים לא נימולים׳. היו מפגשים מיניים עם בחורות שהיו בהלם קצת וצצו שאלות, אבל רק אחת סירבה לשכב איתי. לא משפיע עליי. יש לי בטחון, מי שלא רוצה אותי כי אני לא נימול - בעיה שלה״.
״יש חרדה של מה יגידו, בעיקר עם בנות, אבל ככל שאתה מתבגר אתה מבין שזה שטויות״, אומר לאנדרו, ולפחות על פי החוויה האישית שלו - ״בחורות לא ממש הגיבו על זה. עבר חלק״. הוא אמנם מודה ש״אני יכול להבין את השאלה״, ונזכר שדווקא ״הומו אחד אמר לי שזה מגעיל אותו״, ובכל זאת הוא שב ומדגיש ש״אני לא חוויתי את זה מהבחורות שהייתי איתן. כנראה שמלכתחילה הבחורות שרציתי להיות איתן היו ברמה גבוהה״. זו טענה שחוזרת אצל רבים: הבלתי נימולים מסמנים את עצמם כאנשים מתקדמים, אינטליגנטים, פתוחים ומקבלים, שמטבע הדברים מתחברים לאנשים דומים להם, שיהיו פתוחים ומקבלים ולא יעשו עניין מהשונות הזו. גם סיברוני אומר ש״עם מעט החברות שהיו לי, היו לי יחסים עמוקים וארוכים, וזה לא היה עניין. הן היו באופי שלי, ברמה שלי. בבלוגים היום אני נתקל בתגובות מבישות מנשים - ׳זה מגעיל׳, ׳זה מסריח׳, ׳זה מכוער׳, ׳אני לא סובלת את זה׳, אבל בחיים זה לא ככה. היתה לי חברה מושבניקית כשהייתי בן נוער, והיא ראתה אותי בעירום ונעצה מבט, אבל לא אמרה כלום. אני מניח שכל בחורה בגילה היתה נועצת מבט בזין הזקוף הראשון שהיא רואה, אפשר להבין. והיא היתה היחידה שהמבט שלה נתקע״.
החבורה הזו מציגה גישה די נחרצת של יציבות ובטחון עצמי, ובכל זאת יש נימה עדינה שמשותפת לרובם ומעלה סימן שאלה. ״אני בחור ביישן, פרטי מאוד, מופנם״, מעיד על עצמו סיברוני, ״אז לא הייתי משתין ליד החבר׳ה, יש כאלו שלא שולפים את הזין ליד כולם. אז לא ראו לי ולא התערבו. בצבא גם, מקלחות מהירות״.
גם לאנדרו מציג את עצמו כבחור מופנם, ששמר את העניין בפרטיות. ״אם מישהו שאלה לא היה לי בעיה להגיד, אבל לא הרבה ידעו״. הוא לא עשה צבא, כך שהעימות במקלחות הצבאיות נמנע ממנו, אבל גם בטיולים השנתיים, או בבריכה, הוא לא ממש הגיע למצבים שבהם רואים לו.
אולי נמנעת כי לא רצית שידעו?
״יכול להיות שנמנעתי באופן לא מודע. שמרתי על צניעות, החברה גרמה לי לחשוב שאני צריך לחשוב על צניעות כי אני חריג, בקטע הזה״, הוא מודה.
כלומר, עם כל הביטחון ואפילו הגאווה המוצהרת, חלק מהם מדווחים על ביישנות שלמיטב זכרוני יוצאת דופן בחוויה הגברית של בית הספר או הצבא. גם ע׳ שאמנם מצהיר ש״זה לא מטריד אותי״, מודה שהאספקט שבו זה כן מטריד הוא ״שאני לא אוהב שרואים לי את איבר המין. אבל זה לא קשור בעיניי ואין לי בעיה להגיד לאנשים שאני לא נימול״.
לסיברוני יש זיכרון אחד שיכול אולי להסביר את הנטייה לביישנות. ״כשהייתי בן 4 היינו ביחד בחצר והראנו אחד לשני לגינה את הפיפי והילדים התפלאו, הגדולים אולי צחקו, והלכתי להורים שלי, והם השביעו אותי לא לספר, אני זוכר את ההבעה והטון שלהם, ׳לאחרים חותכים ולך לא׳, אז שמרתי לעצמי״. גם לאנדרו מזכיר את התגובה ההורית בשונות שלו כבעייתית: ״הייתי שונה מאבא שלי, והוא אמר לי שזה שטויות, אבל לא ממש ידע לתת לי תמיכה, כי הוא לא חווה את זה. הייתי צריך להתמודד עם זה לבד, בדרך שלי״.
אצל סיברוני, הדבר התפתח לאידיאולוגיה חריפה: הוא פעיל נגד ברית המילה, ומקיים הפגנות שאליהן הוא מגיע במכנסיים לבנים עם כתם אדום באזור החלציים, חולצה שעליה כתוב ״ברית מילה - נכות גופנית, נפשית, מינית״ ועם שלטים גדולים שעליהם כתוב ״ברית מילה - סירוס מיניות הגבר״ או ברית מילה - פשע פלילי חרפה מוסרית״, לצד תמונת תינוק חסר ישע צורח. בהפגנות האלה, אגב, קורה מה שלטענתו לא קרה לו בחיים האישיים: יורקים עליו, צועקים עליו, ובעמוד הפייסבוק שלו יש אפילו תיעוד, באמצעות מצלמת גו-פרו, של מישהו שתוקף אותו פיסית. כשדוחקים בו הוא נזכר בעוד אנקדוטה, קצת פחות מתאימה לאידיליה שתיאר עד כה. ״לפעמים יש צחוקים. היו אומרים לי, ׳בוא, נעשה לך מהר ברית עם השיניים׳״.
בדיחה די מפחידה.
״זה בצחוק, עם השיניים, לא עם סכין. זה מה שזכור לי. לפני שנה מישהו ראה אותי ואמר לי ׳אה, לא עשית ברית מילה, בהתחלה חשבתי שיש לך דפקט׳. אתה מבין? זו בדיחה, הבנאדם אף פעם לא ראה איבר מין שלם, וחושב שזה דפקט. כמה זה עצוב שגבר עם איבר מין שלם נחשב ליוצא דופן ומוזר״.