לפי הלוגיקה שלי יוצא שאני בן זונה בר מזל. מזל שאני עובד בתקשורת ובכל זאת מרוויח כסף, מזל שאת הדירה שלי קניתי כשעוד אפשר היה לקנות דירה, מזל שאף אחד מההתקפים לא הרג את אבא שלי, מזל שלפני 10 שנים הסתיים ניתוח הגולגולת של בתי היחידה ללא נזק למעט הסרטים שרצו לי בראש. מלא מזל. כל כך הרבה מזל שכבר שנים אני ממלמל מנטרה אחת בת שתי מילים: "בין הטיפות. בין הטיפות". כל החיים בין הטיפות. ובמשוואה שמוכיחה אמפירית שאני מזליקו, המשתנה שלא נותן לי מנוח הוא שזה משתנה. חיים שלמים בין הטיפות לא מבטיחים שמחר לא יתפוס אותך הגשם, או — כדי לאזן סופסוף את הספרים — סופת החרא המושלמת. ואז מחכה לך הצער הרע. הצער על מי שנהיית.
קו המחשבה הזה מטריד אותי פחות בגלל המוצר הדי מוגמר שהוא אני ויותר בגלל המוצר המתהווה שהוא הבת שלי. כמו שאני רואה את זה, אחד הדברים המשותפים להורים ולאלכוהוליסטים הוא הקושי לקבל את מה שהם לא יכולים לשנות. ובכן, כנראה שגם הבת שלי נדונה לאחד מהשניים — להצטער יום אחד על מה שהיא או על מה שהיא לא — וממש קשה לי לקבל את הרעיון שאני לא יכול לשנות את זה.
אני אומר נדונה, אבל זה לא לגמרי נכון: התיאוריה שלי אולי תופסת לגבי תשעה וחצי מכל עשרה אנשים, אבל היא לא חלה על הבני הזונות בני המזל האמיתיים של העולם הזה. אלה שטוב להם עם מי שהם ואין להם חרטות על מי שהם לא. יצא לי לפגוש אנשים כאלה, וזיהיתי אצלם שני מכנים משותפים כמעט מובנים מאליהם: תחושה של ייעוד ותחושה של הגשמה.
הצירוף הזה לא נשמע כמו פוקס גדול מדי, אבל האמת היא שמעט מאוד אנשים מרגישים שהם נועדו למשהו, ובתוכם יש מיעוט זניח של כאלה שהצליחו להגשים. לא, תיקון: של כאלה שמאמינים שהם הצליחו להגשים. זה מוריד מהרשימה את מי שיש לו יותר כישרון מאשר ביטחון, ומצד שני מכניס אליה את מי שהצליח למרות שאין לו כישרון וגם לא מודעות עצמית לתפוס שזה מה שקרה, אבל אנחנו שוב נותרים עם פרומיל של מזליסטים.
הבת שלי בדיוק חגגה 12, וקשה לומר שהיא, או אני, או אימא שלה, מזהים אצלה איזה ייעוד שאין לטעות בו. אבל יש לה זמן, ואני מעביר אותו בתפילה שהיא תתביית על משהו שיש לה סיכוי אמיתי להגשים. אלא שמעת לעת אני תופס את עצמי לאמור: אבא, אתה מאחל לבת שלך חלומות קטנים?
לי היו חלומות עצומים. רציתי להיות סטיבן ספילברג. אבל יש לי מזל, אז אני יותר מתחרט על זה שלא נהייתי ספילברג מאשר על זה שנהייתי ההוא שכותב במאקו על ספילברג. אם שרדתם את הלופ הזה, בוודאי תבינו למה הטקסט הזה נכתב מתוך שילוב עמום של פסימיות ורפיון ידיים. על כל פנים, התשובה היא לא. אני לא מוכן לאחל לבת שלי חלומות קטנים.
לבת שלי אני מאחל גם לרצות להיות ספילברג וגם להצליח להיות ספילברג. זה פשוט אחד מהדברים האלה שאתה לא יכול לשנות כבעל חלומות גדולים. וככה יוצא שכבר כמה שבועות, תוך ניסוח לופים לוגיים על מזל והיעדרו, אני מוצא את עצמי נשבע בשם סצנת הסיום של "נקודת מפגש". זוכרים את חילופי הדברים שכתב וודי אלן בין סבו של תינוק בן יומו לדוד שלו?
"הילד הזה יהיה גדול בכל דבר שיחליט לעשות", אומר סבא בריאן קוקס.
"אתה יודע מה?", עונה מתיו גוד בתפקיד הדוד, "לא אכפת לי אם הוא יהיה גדול. אני רק מקווה שהוא יהיה בר מזל".