שנה שעברה הייתה הפעם הראשונה שחגגתי נובי גוד עם המשפחה של אשתי. אחרי 10 שנים של זוגיות מופלאה, האישה של חיי לקחה אותי אל הבית של סבא וסבתא שלה בשביל לחגוג את השנה החדשה כמו שרק עולים מחבר העמים יודעים, עם מלא אלכוהול ודג מלוח.
אם הסתובבתם לאחרונה ברחוב וראיתם אורות מהבהבים תלויים מאחת המרפסות ועץ יולקה (שאולי נראה לכם בדיוק כמו עץ חג המולד, אבל הוא לחלוטין לא עץ חג המולד) מציץ מהחלון, אז רוב הסיכויים שמי שגר שם הוא רוסי – והוא כנראה מתרגש מאוד לקראת ה-31 בדצמבר. נובי גוד הוא יום מיוחד מאוד בשביל אנשים על הסקלה הרוסית, כמו אשתי שעלתה לארץ ממולדובה לפני 27 שנים. הייתי אומר שהנובי גוד הוא כמו סדר פסח במובן שהוא מכנס את כל המשפחה (כולל קרובי משפחה רחוקים כל כך, שהם אפילו לא טרחו להגיע לחתונה שלנו) סביב שולחן האוכל של בבושקה ודייד מרוז' (או סבא קיפאון, שהוא ממש לא סנטה קלאוס אלא מישהו אחר לגמרי). זה חג עם דגש על משפחתיות, קירוב לבבות ואנשים עם חליפות נוצצות בתוכניות וראייטי רוסיות.
להפגין נוכחות בחגיגות הנובי גוד היה מעשה שדרש ממני הרבה מאוד משאבים נפשיים. לומר שהתחברתי מיד עם המסורת המשפחתית של אשתי יהיה שקר גס. לא נעים להודות בזה, אבל זו האמת. לקח לי כמה שנים טובות עד שהצלחתי להתרגל לכל ההווי התרבותי, שלא לדבר על החוקים במשק הבית הרוסי, הכוללים: לא ללכת יחפים בבית (שלא תקבל אנגינה), לא לשתות מים אחרי שאוכלים אבטיח (אחרת תחטוף שלשול), לא לזרוק ציפורניים לפח אשפה (כי רק רשעים זורקים לזבל), לא לשבת על הרצפה (אלא אם אתה רוצה להקפיא לעצמך את הכליות), לא לצאת מהבית לפני ששמים כיסוי על כל המיטות (כי... לא יודע) ואסור בשום פנים ואופן לשרוק (לא ברחוב, לא בבית ולא בעבודה) – הו, שאלוהים יעזור לך אם תשרוק.
העובדה שלא התחברתי למסורת המשפחתית של אשתי גרמה לי להסתובב הרבה מאוד זמן עם מין תחושת עילאיות בסביבתם. כאילו כולם בעייתיים ואני ה'בסדר'. לא הצלחתי להתמודד עם האוכל, לא הצלחתי להבין את התרבות (שלא לדבר על השפה) ונמנעתי מלהגיע לאירועים משפחתיים מורחבים. בדיעבד, זה היה יותר כמו התנשאות ואני כמובן הייתי זה שלא בסדר. כשזה הגיע לרגע שבו נתבקשתי להגיע לחגיגות הנובי גוד, ידעתי שזה הולך להיות קשוח פי כמה מכל אירוע משפחתי אחר. לא ממש רציתי ללכת בהתחלה, אבל החלטתי שתחילת השנה החדשה היא ההזדמנות שלי לפתוח דף חדש ולנסות להתקרב יותר אל המורשת של אשתי – גם במחיר של לצאת מאזור הנוחות שלי ולאכול שפרוֹטים ב-11 בלילה.
אז מה עושים בנובי גוד? בפשטות, חוגגים את תחילת השנה החדשה. כל בני המשפחה, קרובים ורחוקים, מתאספים סביב השולחן החגיגי, אוכלים ושותים. מהבחינה הזאת, זה לא שונה באופן עקרוני מכל ארוחת חג אחרת – למעט העובדה שזה חג רוסי, על כל המשתמע מכך:
האוכל
אם אתם מסוג האנשים שנכנסים למעדניות ומרגישים בבית, אז נובי גוד הוא החג בשבילכם. אני לעומת זאת, קצת פחות. כלומר, הסיבה היחידה שאני אמצא את עצמי במעדנייה מרצון כנראה תהיה בשביל לקנות בייקון – ובמשפחה של אשתי שומרים כשרות, אז אני קצת בבעיה מהבחינה הזאת.
כשהגענו לבית של הסבא והסבתא, השולחן כבר היה ערוך עם מיני מטעמים למנה הראשונה. מסוגים שונים ומשונים של דגים מלוחים, לכל מיני סלטים על בסיס מיונז ועד טבעות בגט עם מזולה וקוויאר אדום (שהוא בכלל כתום, אבל לא משנה). מאוחר יותר, הדודה הוציאה את המנה העיקרית שבמבט חטוף נראתה לי כמו מרק עוף – הו כמה טעיתי. החשד שלי התעורר ברגע שראיתי אותה מתקרבת למנה עם תרווד. כשהיא הוציאה את המנה מהכלי וראיתי שהיא ג'לטינית, הבנתי שזוהי מנת הרגל הקרושה הידועה לשמצה – והאימה השתלטה עליי באופן סופי. אוכל מזרח אירופאי היה תמיד משהו שהתקשיתי להתמודד איתו – כל האוכל הכבוש והדגים המלוחים האלה. זה מסוג הדברים שגורמים לאימא הליטאית שלי להתמוגג ולי - לאבד את התיאבון. תהיתי איך אני אמור לשרוד את הערב עם אוכל שכזה, אבל אז נזכרתי באחד האלמנטים הקריטיים של ארוחת הנובי גוד – יש מלא אלכוהול.
השתייה
ידעתי שאני הולך להיות בבעיה בכל הנוגע לאוכל עוד לפני שעברתי בדלת הכניסה. לעומת זאת, ציפיתי בעיניים כלות לכל ענייני האלכוהול לקראת החג – ואפילו הבאתי בקבוק של וויסקי, כדי לא לבוא בידיים ריקות.
על פי המסורת, פותחים בקבוק שמפניה (או כל יין מבעבע אחר) בסמוך לשעה שבה מתחלפת השנה – בשביל הרוסים פה בארץ זה אומר בשעה 11 בדיוק, חצות במוסקבה. כולם מרימים כוסית לכבוד השנה החדשה וזוגות מוזמנים להתנשק (כמו בסילבסטר, רק שזה בכלל לא קשור למסורת של הסילבסטר). לאורך ארוחת החג, השתייה החריפה מתבססת בדרך כלל על קוניאק, ברנדי, וויסקי, וודקה וכל משקה אלכוהולי אחר – למען האמת, זה לא ממש משנה. כל עוד יש בזה למעלה מ-15 אחוזי אלכוהול, ניתן לצרוך את זה לאורך הערב.
אם אתם נוהגים, אז אני מקווה מאוד שאתם אוהבים תה – כי יש הרבה סוגים. מהניסיון שלי, ליוצאי חבר העמים יש נטייה להחזיק במטבח ארגז עם 25 סוגים שונים של תה. ניתן גם לבקש שתייה קלה, אבל היא כנראה לא תהיה קרה – כי שתייה קרה עושה כאבי בטן (וגם אנגינה).
הנאום הנשיאותי
אחרי שכל הסועדים התמלאו ברגליים קרושות, סלטי אוליביה וקוניאק, הגיע הזמן להתכונן להרמת הכוסית – אבל לא לפני ששומעים את נאומו החגיגי של נשיא הפדרציה הרוסית, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין.
בערב נובי גוד, כל ערוצי הטלוויזיה ברוסיה עושים יישור קו עם הנשיא ומשדרים את ברכתו לקראת השנה החדשה. בשעה 11 שעון ישראל, פוטין מתגלה במעיל שחור מהודר, על רקע הכיכר האדומה. הנשיא עושה סיכום קצר של השנה החולפת, מדבר על המשוכות שהעם התמודד איתן בגבורה ומקווה שכל האזרחים מקבלים את השנה החדשה בידיים פתוחות ובראש מורם – פחות או יותר כל מה שהייתם מצפים לשמוע ממנהיג רוסי.
בשלב הזה של הערב אשתי היקרה בדרך כלל מתרגמת לי את הלך הדברים של הנשיא ושאר בני המשפחה מאזינים לו באדיקות. אחרי הנאום, יתנגן ההמנון הרוסי למראה מונטאז' מפואר של הקרמלין. אין צורך לעמוד ולהצדיע בשלב הזה, את זה למדתי בדרך הקשה.