לפני בערך 10 שנים, אילן ברוש, ירושלמי מלידה ואיש שמעולם לא הסתדר עם ים ומים החליט לקחת את עצמו בידיים במטרה להפסיק להיות "דרדל'ה" כהגדרתו. הוא שקל אז 10 קילו יותר, והוא החליט להירשם יחד עם אשתו לקורס גלישה, במחשבה שהמעבר מירושלים לתל אביב אולי יוביל לחיבור כלשהו בינו לבין הים הגדול. שיעור אחד בלבד הספיק לו כדי להבין שאת החיבור למים והשחייה הוא כנראה ישיג רק בגלגול הבא; בדרך לא דרך הוא קרע את הגידים בכתף בזמן שיצא עם הגלשן מהמים והוא הושבת לימים ארוכים אותם הוא מגדיר היום כאחת התקופות השחורות בחייו.
"יצאתי עם הגלשן מהמים כי הבנתי שזה לא בשבילי והים גדול עלי. החזקתי את הגלשן ביד ופתאום הגיע איזה גל לא גדול במיוחד, הזיז את הגלשן בחזקה ובתנועה לא נכונה של היד נקראו לי הגידים בכתף. זו הייתה פציעה של חודשים עם כאבי תופת. סיוט מתמשך. כל מה שעשיתי לא עזר".
נשמע לא נעים. איך החלמת?
"הרופאים רצו לנתח ואמרו לי שמדובר בחצי שנה של החלמה והשבתה. אני אדם שעובד עם הידיים, אז אמרתי להם שאין סיכוי. במשך חודשים נלחמתי בכאבים בלתי פוסקים. אני זוכר את התקופה הזו כתקופה נוראית. מה שמדהים הוא שברגע שהתחלתי לרוץ כל הצרות וכל הכאבים נעלמו - כאילו הגוף התאפס - הרגשתי מדהים. עד היום אין לי איך להסביר את זה".
ברוש (55), מתגורר בתל אביב, נשוי בשנית ואב לשלושה ילדים מנישואיו הראשונים ועוד שניים שהצטרפו לחגיגה יחד עם אשתו השנייה ("אנחנו ממש 'פול האוס', זה כיף"). כשהוא לא רץ, הוא אחראי על כמה מהחיוכים הכי מפורסמים במדינה. במקצועו הוא טכנאי שיניים, תחום שנשמע אפור על פניו, אבל הוא משלב את שתי האהבות הראשונות של ברוש: רפואת שיניים ואמנות. "אני כבר 25 שנה במקצוע הזה ועיקר העיסוק שלי הוא אסתטיקה דנטלית. אני עובד ומלמד בתחום, מעביר קורסים כבר שנים רבות ומרצה בארץ ובעולם".
מקצוע שגוזל לא מעט זמן, בטח לא כזה שמשאיר זמן לספורט או תחביבים, לא?
"תראה, תמיד הייתי דרדל'ה", הוא צוחק. "חוץ משירות קרבי בנח"ל המוצנח תמיד שנאתי ספורט. לא הבנתי את הצורך בו. קצת אחרי האירוע עם הגלשן אשתי וחבר שלי ארגנו לי פה במעבדה חדר כושר פרטי ומאמן כושר שהיה מגיע פעם בשבוע לעבוד איתי. בכל זאת – כמה אפשר לא לעשות כלום?".
נו הנה, זה נשמע כמו נקודת פתיחה טובה לאמצע החיים.
"לא ממש. האמת היא שכל החיים שנאתי ריצה. ממש. כשהמאמן היה מגיע אלי למעבדה, מדי פעם הוא היה מוציא אותי לריצת חימום של 3 ק"מ במהלכם קיללתי את כל העולם. זה היה נורא, הייתי נשאר בלי אוויר ושנאתי את המאמץ. ריצה תמיד נראתה לי כמו דבר משעמם בטירוף, מה לעזאזל אתה אמור לעשות עם עצמך בזמן שאתה רץ?".
למרות הקושי והשנאה, ברוש לא ויתר לעצמו המשיך להתאמן ולתרגל נשימות תוך כדי ריצה איטית, בזמן שהמשיך לעסוק בתחום הדנטלי. אט אט הוא הפך לאדם שמוביל את תחום האסתטיקה הדנטלית בארץ; הוא טס בכל העולם, מרצה ומלמד, ומארח במעבדה המפוארת שלו בצפון תל אביב את כל השמות שאתם רגילים לפגוש במדורי הרכילות. הדרך למעבדה הזו אגב, לא הייתה קלה כמו שזה אולי נראה דרך דלת הזכוכית המרשימה שמקבלת לכאן את כל החיוכים הכי יפים בארץ.
"בתחילת דרכי, בערך לפני 30 שנה, עוד התלבטתי בין אמנות לרפואה או רפואת שיניים. בסופו של דבר נרשמתי ללימודי רפואת שיניים באיטליה, התקבלתי, וכבר ראיתי את עתידי בתחום. לצערי, המצב הכלכלי בבית לא אפשר להורי לתמוך בי, ומהר מאוד הבנתי שהחלום האירופאי הוא בלתי אפשרי. המשכתי להתלבט בין אמנות לרפואת שיניים, ויום אחד מישהו זרק לי שיש מקצוע מוזר שמשלב בין השניים ונקרא טכנאי שיניים. זה נשמע לי מעניין, אז נרשמתי ללימודים במכללת הדסה בירושלים וזה מה שאני עושה מאז 1994".
הוא גדל בירושלים, בן למשפחה בת 6 נפשות ("משפחה רגילה של שכירים, בטח לא כאלה שיכולים לתמוך בילד שרוצה ללמוד בחו"ל"), ואחרי הוויתור על החלום האיטלקי, הבין מהר מאוד שללמוד בארץ יהיה לו פשוט הרבה יותר. עם חלוף השנים ואחרי הלימודים בעיר הבירה הוא בנה את שמו בתור זה שמוביל את תחום עיסוקו בארץ, ואת מרבית יומו בילה תחת קורות גג בטוחות, מתרחק כמה שאפשר מכל מה שקשור לספורט. זה החזיק מעמד יפה, לפחות עד אותו היום בו המאמן שלח אותו לרוץ עוד 3 ק"מ, אבל הפעם, במקום קללות, הוא הרגיש שמשהו אלוהי נגע בו. את אותה ריצה הוא כנראה לא ישכח לעולם.
"באחת הפעמים שרצתי את שלושת הקילומטרים קרה משהו שאני לא יכול להסביר - פשוט התאהבתי. באמת שאין לזה הסבר - זה קרה ביום אחד - פתאום היה לי כיף, אפילו מוזר, לא הבנתי למה, אבל רצתי ונהניתי מכל רגע – זה היה שילוב של מזג האוויר טוב ומחשבות טובות. באותו רגע אמרתי לעצמי; 'אוקיי, אולי זה היה חד-פעמי'. לא הצלחתי להסביר את זה".
ואז חזרת הביתה והבנת שזה באמת היה משהו חד-פעמי?
"בדיוק ההפך. יומיים אחר כך כבר רצתי לבד, בלי המאמן. עברתי את 3 הק"מ הרגילים ואמרתי לעצמי 'הופה! כיף לי!'. המשכתי ל-5 ק"מ ונהניתי מכל רגע. הייתי לבד עם עצמי, מיום ליום העליתי את נפח הריצה, הוספתי קילומטרים, ואחרי שהבנתי שזו לא הייתה הבלחה חד פעמית וקרה כאן משהו רציני – החלטתי להירשם למירוץ הלילה של תל אביב".
כאבי התופת בכתף, זכר לשיעור הגלישה הארור ההוא, נעלמו לחלוטין, והגילוי שהריצה הביאה לחייו טלטלה את עולמו לטובה. "חודש אחרי הריצה ההיא סיימתי בהצלחה את 10 הק"מ של מרתון תל אביב. רצתי לבד, בלי מאמן והיה לי כיף אדיר. ההפנינג הקסים אותי, ופתאום הבנתי שכנראה אני לא היחיד בארץ שרץ".
ואז?
"ואז זה ממש שאב אותי פנימה. אחרי זה כבר התחלתי להציב לעצמי יעדים - לא הייתה דרך חזרה. היעד הראשון היה חצי מרתון - 21.1 קילומטרים. מטורף. זה היה נראה לי בלתי ניתן להשגה. בניתי לעצמי תכנית אימונים באינטרנט, ולאט לאט העליתי נפחים. הכל לבד".
נשמע מבטיח.
"זה היה סיוט. פשוט סיוט. באמצע ריצת חצי המרתון אמרתי לעצמי שזה לא מתאים לי והתפרקתי. אמנם סיימתי את הריצה, אבל זה היה נורא ואיום".
מה קרה?
"שילוב של כמה דברים - בעיקר חוסר ניסיון. התאמנתי לבד והיו דברים שחסרו לי. עשיתי המון טעויות של מתחילים. לדוגמה: רצתי את חצי המרתון עם נעליים חדשות. איש דפוק. לא עושים דברים כאלה. כדי להתכונן כראוי לריצות ארוכות אתה אוכל, שותה ולובש את מה שהתאמנת איתו המון זמן לפני. צריך לדעת שהקיבה מגיבה טוב לאוכל והשתייה והבגדים והנעליים יושבים עלייך פיקס".
"באמצע הריצה הרגשתי יבלת נוראית ברגל והחוסן הנפשי שלי לא היה בשיאו. הרי ריצות ארוכות זה בעיקר עניין מנטלי - הגוף יעמוד בזה, אבל הקושי האמיתי הוא החוסן המנטלי, וזה מה שגרם לי לעצור בקילומטר ה-14 ולהחליט ולפרוש. לשמחתי, בדיוק באותו רגע הגיע חבר שנתן לי פליק בתחת, העיר אותי, וכך סיימתי את הריצה".
וכשחזרת באותו יום הביתה, הבנת שבדיוק כמו שחייה, גם ריצה זה לא בשבילך?
"זה היה משולב. היו כמובן לבטים שזה כנראה לא בשבילי ואני לא בנוי לזה. אבל מצד שני היצר ההישגי שבי אמר לי שאני לא יכול להיות לוזר - אין מצב - אמרתי לעצמי 'אתה עושה את זה עוד פעם, עושה את זה בהצלחה ומסמן לעצמך את היעד הבא'. אני חושב שבאותו יום כבר נרשמתי לחצי מרתון בברלין. כבר באותו לילה הצבתי לעצמי יעד חדש וחזרתי להתאמן לבד".
"זה לא דומה לשום דבר אחר"
אל חצי המרתון בברלין ברוש טס לבדו עם אשתו שהגיעה כתומכת מהצד. הוא רץ לגמרי לבדו, והיום כשהוא נזכר באותה ריצה החיוך לא יורד מפניו. "שם זה כבר היה עולם אחר. זו הייתה הנאה צרופה מכל קילומטר וקילומטר. את הטעויות שעשיתי בארץ לא עשיתי שוב - קראתי יותר, התעמקתי, אבל עדיין הייתי בלי מאמן שזו טעות בעיני. למרות זאת, הגעתי הרבה יותר מוכן. היה לי כבר יותר ניסיון בתכנון. זו הייתה ריצה מדהימה".
מה היה מדהים כל כך?
"האווירה של ריצה בחו"ל היא מטורפת. ההפנינג הוא ענק. אתה רץ ברחובות כל כך יפים והמודעות לתחרויות האלה בחו"ל היא כה גבוהה שלאורך כל הדרך חיכה המון קהל, המון עידוד, תזמורות - ממש קרנבל עצום. זה נתן לי דלק מדהים וכמובן הגביר לי את הרצון לכבוש את היעד הבא - מרתון מלא. עכשיו לעבור מחצי מרתון למרתון זה עולם אחר לחלוטין. זה לא דומה לשום דבר".
היעד הבא מבחינתו של ברוש היה מרתון וינה ("גם שם היה מזעזע"), ואחריו כבר החלו לצוץ שלל יעדים שונים והוא הצטרף לקבוצת ריצה. "באותו רגע היה נראה לי טבעי שאחד היעדים הבאים שלי יהיה טריאתלון (ריצה, שחייה ואופניים). שחייה כאמור מבחינתי היא חור שחור, ואופניים הם לא בדיוק אזור הנוחות שלי, אבל הייתי חייב עוד יעד".
בסיום המרתון בווינה, אחד הרצים הישראלים זרק לברוש שעדיף לו לרדת מעניין האופניים עקב הסיכון שברכיבה בכבישים ושטחים שהוא לא מכיר. אשתו, שעמדה באותו רגע לצדו, השתכנעה עוד לפניו, והטילה וטו - כך, ברגע אחד, נגמר לו חלום הטריאתלון, וברוש הבין שדווקא עכשיו הוא נשאר בלי יעד.
"בזמן שהתלבטתי עם עצמי מה אני עושה עכשיו, אותו חבר אומר לי: 'למה שלא תנסה אולטרה מרתון?'. הסתכלתי עליו בפליאה ועניתי לו: 'מה, אתה דפוק? איך אולטרה מרתון? זה לא אנושי", אבל הוא חייך חזרה וסיפר לי על תחרות ה-4 Deserts – תחרות שנתית שנערכת ב-4 מדבריות מסביב לעולם וכוללת 250 ק"מ של ריצה שמתפרשים על פני שבוע ימים".
"אותו חבר אמר לי להציב לעצמי את אחד האולטרה מרתונים כיעד במקום הטריאתלון. הוא המליץ לי להישאר בתחום הריצה ולעבור לסגנון אחר. עכשיו חשוב להבין שההבדל בין אולטרה למרתון רגיל זה לא רק המרחק - אולטרה הוא כל מה שהוא מעבר למרתון – זו לא רק ריצה על מישור - זה טיפוס על הרים, זה שטח, הציוד עלייך. אתה מקבל מהמארגנים אוהל לשינה בסוף כל יום ומים כל 10 ק"מ – כל שאר הזמן אתה צריך לסחוב על עצמך את האוכל, ציוד החירום, הביגוד ועוד – יש דברים שהם חובה שיהיו עלייך ובודקים אותך כמובן בתחילת המסלול. אם אין לך את כל מה שנדרש אתה נפסל. זה שונה לגמרי. זה כבר מסע אמיתי של ריצה וטיפוס".
באותו רגע הבנת שמצאת יעד חדש?
"לגמרי. החלטתי ללכת על האולטרה מרתון שייערך בעוד כשנה בגובי (אזור מדברי גדול בצפון סין ודרום מונגוליה). זה נראה לי כיף כי זה משלב בין מדבר לחולות, הרים, חציית נחלים ואזורים ירוקים. כל יום הנוף שלך משתנה".
"מיד אחרי ההחלטה ללכת על האולטרה מרתון שחררתי אנחת רווחה כי סוף סוף היה לי יעד חדש. התחלתי לקרוא על זה, מה זה אומר, מה זה הפרויקט הזה של 4 המדבריות ונתפסתי חזק. אמרתי לעצמי שזה מתאים לי בול; זה לא משלב שחייה, שזה טוב (צוחק). מאז אני מתמקד רק בזה".
חתיכת החלטה, בכל זאת מדובר ב-250 ק"מ בשבוע. איך מתכוננים לדבר כזה?
"הצטרפתי לקבוצת ריצה נהדרת שנקראת Summit Running & Fitness - יש לי שני מאמנים נהדרים, אילן פריש ורומן ספיבק, ואילן הוא גם המאמן האישי שלי. מאז שהצטרפתי לקבוצה בנינו מסלול עם מספר יעדים; היעד הקרוב הוא מחנה אימונים של שבוע בבולגריה, ריצה בגבהים על הרים, שם נתאמן כל יום בריצה של בין 3 ל-7 שעות, שזה די מדמה מאמץ מתמשך בדומה למה שצפוי לי בגובי".
"אני יודע מי אני"
עד שיגיע הרגע לכבוש את גובי, ביולי 2019, ברוש מתכנן שבוע של אימונים בבולגריה, השתתפות בתחרות ההיירוס (מרוץ אולטרה מרתון בהרי ירושלים), הוא מתאמן באופן יומיומי עם קבוצת הריצה שלו ("אנחנו קמים בשש בבוקר ונותנים עבודה. רצים בכל הארץ, גם בשישי ובשבת"), ובגדול כרגע כל חייו מוכוונים לאולטרה המרתון המשוגע שהוא עתיד לקחת בו חלק בקיץ הבא.
"בגובי אתה בעצם רץ בכל יום מרתון מחדש; יש ימים של 42 ק"מ, יש יום של 80 ק"מ וביום האחרון רצים 26 ק"מ - לכל יום יש הגבלת זמן, ואם אתה חורג ממנה אתה נפסל במקום. הכללים שם מאוד ברורים, ובכל 10 ק"מ מחכה לך רופא שבודק אותך. אם הוא חש שאתה לא מסוגל להמשיך הוא עוצר אותך באותו רגע".
נשמע קשוח. אגב, איך הגיבו המשפחה והחברים לג'וק החדש?
"רבים מהם אמרו לי שלרוץ מרחקים כאלה זה נורא לא בריא ושאני מסכן את עצמי. הם טענו שזו ריצה מוגזמת וארוכה - תראה, להתחיל בגיל 53 ריצות של מעל לק"מ נראה לאנשים מוגזם. אנשים הרימו גבה".
היו גם תגובות חיוביות?
"אשתי תמכה בי כל הזמן - היא ראתה מה זה עושה לי. החברים מבחוץ היו אלו שאמרו לי שזה לא נורמלי".
ואיך הגבת?
"אני יודע מי אני, ואני יודע מה אני יכול לעשות".
אל גובי הוא יגיע לילה לפני. אחרי חודשים ארוכים של הכנות הוא צפוי להיפגש שם עם 200 רצים מכל העולם, בכל הגילאים ("לא מזמן הסתיים שם המירוץ השנתי ואחד המשתתפים היה בן 80!"), כאלו שרצים באופן מקצועי וחובבים בדיוק כמוהו. בסוף המירוץ יחכה לו פודיום, ימדדו שיאים, הכל לפי הספר. ברוש, שכרגע צפוי לטוס לגובי לבדו, לא מצליח לעצור את ההתרגשות.
כשאתה חושב על זה בלילות, יש חששות?
"בטח. יש פחדים להיפצע, לסבול מיבלות או שפשות שיובילו להפסקת הריצה. בגלל שאתה רץ גם בתוך מים וגם בחולות - זה הרי כר פורה לשפשפות וזה יכול להרוס לי את כל מה שתכננתי. כמו כל ריצה ארוכה; אתה יודע איך אתה מתחיל אבל לא יודע איך תסיים".
איך בכלל מתכוננים מנטלית לריצה כזאת?
"כמו שאתה רואה אני עמוק בתוך זה כבר שנה לפני תחילת המירוץ. אני מתאמן בקבוצה ייעודית לריצות שטח – מדובר בשישה אימונים בשבוע שמורכבים מכל סוגי הריצות. זו הכנה ארוכה. חייבים לבנות את הגוף לקראת זה. זה הרבה תרגילי כוח, הרבה קרוס פיט וחיזוק השרירים בכל דרך. לאט לאט אנחנו מעלים את נפחי הריצה. מה שמדהים בקבוצה שאני חלק ממנה הוא שכמעט בכל שבוע יש מישהו אחר שמתחרה בתחרות שונה בעולם".
יצא לך לדבר עם מישהו שהתחרה בגובי?
"בטח, הרי ככה הגעתי לזה. איתי בקבוצת הריצה יש מישהי שעשתה כבר 2 מדבריות מתוך הארבעה ויכול להיות שהיא גם תצטרף אליי לגובי. כשאני מדבר איתה על זה היא אומרת שזה תענוג ענק".
כמה זמן גוזל הסיפור הזה מחייך?
"הרבה מאוד זמן. זה המכשול העיקרי. באופן כללי העבודה מפריעה לספורט. אם היה אפשר להפוך את זה – זה היה מעולה. אני עובד המון, 7 ימים בשבוע ומתאמן יום-יום. הנטל הוא כבד, ולפעמים אין ברירה ואני נאלץ לוותר על אימונים עקב עומס בעבודה. זה לגמרי הקושי העיקרי - הזמן - וככל שאני אתקרב לתחרות ההכנות יעלו שלב".
ומה הלאה? אתה כבר חושב על היעד הבא אחרי גובי?
"אני צריך לראות איך אני שורד את זה. יש שני סוגי אולטרה מרתון - מרוץ ארוך שהוא כולו שלב אחד, ומרוץ ארוך שמתפרש על כמה ימים - כמו זה שאתחרה בו. יש לי אופציה לדלג לריצה אחת מתמשכת של איזה 40 שעות בבום, אבל אני לא יודע. אין לי עוד יעדים כרגע. אם אני אסיים את גובי בטוב, יכול להיות שאעשה משהו דומה. אבל בוא נסיים עם זה קודם, לא?".