14 במארס 2002, שש בבוקר, רצועת עזה. כוח צה"ל בנסיעה שגרתית מנצרים למחסום קרני. ארבעה קילומטרים בסך הכול. הכוח עולה על מטען ושלושה חיילים - מתן בידרמן, רותם שני ועלאא כבישי - נהרגים. באותו כוח נמצא גם מתן ברמן, כלבן מיחידת "עוקץ". על-אף שבאופן פיזי הוא נפצע פציעה קלה בלבד, מתחילים אצל מתן כמה שבועות אחריו כאבים בלתי-נסבלים ברגל שמאל. משהו, לא ברור בדיוק מה, גורם לו כאב חד ברגל שמאל, עד כדי מצב שהוא אינו מסוגל לתת לה לבוא במגע עם שום דבר. מתן מאובחן כסובל מפוסט-טראומה, מתסמונת כאב בשם "CRPS" ומהלם קרב.
כעבור שבע שנים, מתן במצב נורא. הוא מכור למשככי כאבים, אין לו חיים חברתיים, ורק הוריו וכלבתו ניקי, שהייתה לצידו גם באירוע, תומכים בו. אחרי התלבטויות רבות הוא מחליט לקטוע את הרגל. לחתוך את הכאב. רגע אחרי ההחלטה וזמן קצר לפני ניתוח הקטיעה, נכנס לחייו של מתן במאי הקולנוע הדוקומנטרי יונתן ניר במטרה לתעד את תהליך הקטיעה והשיקום. בסרטו "לחתוך את הכאב" (צפריר גלמן, "למה הפקות") מתרחשות תפניות שאיש לא יכול היה לצפות להן.
עוד בערוץ הגברים:
הסרט מלווה את ניתוח הקטיעה שעובר בהצלחה ואת מתן היוצא לתהליך ארוך של שיקום. הוא מתחיל בלהתקלח לבדו, ממשיך בהליכה עם פרוטזה ומגיע עד ריקודי סלסה (כשהוא בכיסא גלגלים) עם רקדנית מקצועית כשותפה, בלהקת "רוקדים על גלגלים" ב"בית הלוחם" בחיפה. למרות השיקום הפיזי המוצלח, לא מרפים ממתן רגשות האשמה. הוא מרגיש אחראי למותם של שלושת החיילים באירוע בעזה ומייסר את עצמו על כך שלא הלך עם כלבתו ניקי ברגל ו"פתח את הציר". רגע אחרי מופע ריקוד סוער מול ההורים והמשפחה נסחף אל מוחו קריש דם ושולח אותו, מחוסר הכרה, לבית החולים.
מתן נכנס לתרדמת בת 11 ימים. כשהוא מתעורר, הוא מספר שפגש את סבו (אביה של אמו), גם הוא פצוע מלחמה שנפגע בקרב בו השתתף כלוחם בבריגדה היהודית במצרים. בין מתן לסבו, שנפטר כמה שנים קודם לכן, היה קשר אמיץ. בפגישה, מספר מתן, שולח אותו סבא בחזרה לאירוע בעזה, אלא שהפעם הוא פותח את הציר ברגל והוא זה שנהרג. כשהוא מתעורר מהתרדמת עובר מתן שוב תהליך שיקום ארוך, שבסופו הוא נפרד מהטראומה שליוותה אותו במשך שנים כה רבות. בסיום הסרט, כאקט סמלי, הוא מוסר לאימוץ את כלבתו האהובה ניקי שליוותה אותו והייתה חברתו הטובה ביותר לכל אורך הדרך. שלושה חודשים אחר-כך היא מתה מזקנה. מתן התאבל ואפילו ישב עליה שבעה.
במאי הסרט יונתן ניר עסק בשנים האחרונות בכמה פרויקטים תיעודיים עם גיבורים נפגעי טראומה, בארץ ובחו"ל. בסרט "הדולפין", שיצר יחד עם הבמאי דני מנקין, הוא ליווה את מוראד, ילד שאינו מתקשר עם הסביבה, בתהליך השיקום שהוא עובר בריף הדולפינים. "כל סרט עומד בפני עצמו ולימד אותי המון, אבל בעבודה על 'לחתוך את הכאב' התחדדה לי ההבנה שבסופו של דבר מה שחשוב באמת הוא לא מה קרה, אלא איך הגיבור מספר לעצמו את מה שקרה", הוא מספר. "את מתן, לדוגמה, אף אחד לא האשים במותם של שלושת חבריו, אבל בראשו הוא היה האשם ולא היה סיכוי לשכנעו אחרת. רק כאשר קיבל את מה שנחשב בעיניו כעונש, ואחרי שסבל מספיק - רק אז יכול היה להשתנות הסיפור שלו על מה שקרה. כשתהליך כזה מלווה במצלמה, הוא מקבל כמובן משמעות נוספת".
"הקטיעה עשתה לי רק טוב"
12 וקצת שנים אחרי האירוע בעזה, בית משפחת ברמן בחדרה. מתן הג'ינג'י (בן 33 היום), פותח את הדלת כשהוא מערסל בידיו את ליאור, תינוק ג'ינג'י קטנטן וחמוד שנולד לו ולאשתו שמרית, ג'ינג'ית גם היא, לפני חודש בלבד. למרות הפרוטזה הבולטת, המחליפה את רגלו השמאלית של מתן שנקטעה מעל הברך, נראה שאין שום דבר שהוא לא יכול לעשות. למשל לפספס בנקודות בודדות את העלייה לגמר ולסיים במקום החמישי באליפות העולם בטיפוס קירות לנכים שנערכה לפני כשבועיים בספרד, או להשתתף באופן קבוע בתחרויות טיפוס שונות, כולל אליפות ישראל שנערכה לפני שבוע, בהן הוא מתחרה מול בריאים ומסיים בתוצאות מכובדות ביותר. ב-12 השנים שעברו מאז נפצע, עבר מתן תהליך שיקום ארוך ומתיש. הוא ידע במהלכו נפילות גדולות והגיע לתחתיות נפשיות וגופניות קשות, אולם במשך כל הזמן, וגם היום, ברור לו שהוא אינו מוותר על שום פסגה שברצונו לכבוש.
"זה אולי יישמע לך קצת נורא, אבל הקטיעה עשתה לי רק טוב", אומר מתן. "קמתי מכיסא הגלגלים, כבר כמעט ולא כואב לי, אני עצמאי, עומד על שתי רגליים ורואה אנשים בגובה העיניים. אפשר לומר שהתחלתי לחיות, אבל בדיעבד אני שמח שזה לקח שבע שנים, כי זה אפשר לי ללמוד מי אני, למה אני מסוגל ומאילו חומרים אני עשוי".
הפציעה שלך לא הייתה פיזית, אתה יכול להגדיר עד כמה כאב לך?
"אתן לך דוגמה. אם הכלבה שלי עברה לידי ונגעה ברגל עם קצה השערות של הזנב, הייתי מתעלף מכאבים. לקחתי מורפיום במינונים של 200 מיליגרם ביום, כמות שיכולה להרדים סוס בלי שום בעיה".
עוד לפני הפציעה עסק ברמן בשחייה ובטריאתלון, וגם היום הוא מגדיר את עצמו כספורטאי. אחרי הקטיעה ניסה לשוב למושאי אהבתו הספורטיביים, במידת האפשר. הוא חזר לרכב על אופניים, הוא קטוע הרגל היחיד (מעל הברך) שעושה קייט-סרף בעמידה ועוסק גם בסקי מים ובסקי שלג. לטיפוס הקירות הגיע במקרה, במסגרת טיול עם חבריו ל"בית הלוחם" בתל־אביב בו פגש את מדריכות טיפוס הקירות ניצן אורבך ורותם ג'קובס והתלהב מהענף.
בבית הלוחם נפתח עבור ברמן וחבריו חוג לטיפוס. "בהתחלה לא האמנתי שאהיה מסוגל לעשות את זה ולא ידעתי לאן זה ייקח אותי", הוא מספר. "מאז הפציעה חסר לי המון אדרנלין, שהיה לי המון ממנו בצבא ולפני השירות וכנראה שמצאתי בטיפוס את האקסטרים והקיצוניות שחיפשתי. עם הזמן זה הפך אצלי לחיידק ואפילו לסוג של שיקום. הטיפוס משך אותי כי הוא בעצם דרך לא קלה שאתה צריך לעבור עד שאתה מגיע לקצה ובגלל הפוסט טראומה שיש לי, אני מדמה אותו למסלול שלי בחיים כיום. במהלך הטיפוס צריך לדעת בדיוק איפה לשים את עצמך ומתי לעצור ולנוח. אני צריך להיות יצירתי, לחשב כל צעד ולחשוב מחוץ לקופסה כדי לפתור את הבעיות שמתעוררות. אני אדם תחרותי מאוד והיה לי חשוב גם להרים את הכפפה ולהיות החלוץ בטיפוס הנכים בארץ. מה לעשות? ג'ינג'י עקשן שהולך עם הראש בקיר ומנצח אותו".
על גג העולם, עם הרגליים על הקרקע
התקופה האחרונה הייתה כאמור עמוסה מאוד עבור מתן. תוך כדי ההכנות האינטנסיביות לאליפות העולם ולאליפות ישראל בטיפוס קירות נולד בנו, וכאילו כל זה לא מספיק התרחשה ברקע מלחמה בעזה. ברמן עקב אחרי האירועים בטלוויזיה ופגש גם את הפצועים שהגיעו היישר מהקרבות לבית הלוחם בתל אביב, שם הוא מתאמן. "יצא לי לפגוש חלק מהפצועים ולדבר איתם, ככה שמעתי גם דיווחים מהשטח וסיפורים ממקור ראשון", מספר מתן. "כשאתה שומע מהחבר'ה האלה איפה היו ואיך נפצעו, ומספרים על מה שעבר עליהם בפרטי פרטים..."
המלחמה החזירה אותך לאירוע שעברת?
"בהחלט. באימוני הטיפוס למשל, כשאתה על הקיר ופתאום יש אזעקה... הצפייה באירועים וההיכרות האינטימית שיש לי עם מקומות כמו סג'עייה, בית חאנון ומקומות אחרים בהם שירתי במשך שנתיים והכרתי אותם כמו את כף ידי, בהחלט החזירה אותי למראות ולקולות שעברו עליי. יצא לי להכיר גם חלק מהפצועים וגם הרוג אחד שהוא אח של חברה טובה שמטפסת איתי. כשאתה מקבל בשורה כזו בזמן אימון, אתה מבין שאין לך יותר שום מקום מוגן".
אתה עדיין בקשר עם אנשי עוקץ?
"בשנים האחרונות לא הייתי כל כך בקשר עם היחידה, אבל במהלך המבצע פגשתי בבית הלוחם את קצינת הנפגעים, דיברנו, ואמרתי לה שאני מאוד רוצה לחזור לעשות מילואים ולהיות חלק מהיחידה בדרכים שונות, כמו למשל להעביר גיבושים. אני יודע שיש לי עדיין מה לתרום".
את חיי היום-יום שלו ממלא מתן בהתנדבויות במקומות שונים, בהן הוא מעביר את הידע שלו בספורט ובכלבנות. "אני מתנדב במרכז הישראלי ליחסי אדם כלב, ומסייע בעזרת כלבים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים ולבני נוער מאוכלוסיות מוחלשות. אני מספר את הסיפור שלי, ומעביר סדנאות בהן אני מלמד את תחום הכלבנות. מעבר לזה אני מתנדב בעמותת 'תקוות' המשקמת פצועי צהל ונפגעי טרור באמצעות ספורט. העמותה הזו עזרה לי מאוד בעבר וזו הדרך שלי להחזיר לה ולעזור לאחרים שעוברים תהליך דומה למה שאני עברתי".
איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?
"יש לי עוד המון מה לעשות. להגיד שאני רוצה להיות מודל לחיקוי? אולי כן אבל לא בהתלהבות גדולה מאוד. חיי המשפחה החדשים הם כמובן חלום שהתגשם. הייתי קרוב למוות הרבה פעמים ואחד הדברים ששמרו עליי והיו חשובים לי הוא הרצון להקים משפחה. מעבר לזה, טיפוס הקירות הוא כרגע העיסוק המרכזי בחיי. אני רואה את עצמי מגיע לפחות למקום השני באליפות אירופה בשנה הבאה ויודע שאמשיך לטפס ולהשתפר בזה עוד הרבה שנים. בסוף, כשאני מטפס בחו"ל על צוק בגובה 150 מטר, תלוי בגובה של 80 מטר ורואה את הנוף והשחפים מתחתי, אני מרגיש על גג העולם".