"אדם חייב לדעת את הגבולות שלו. אנשים כמוני, שדוחקים כל הזמן את הקצה, מחפשים להגיע לגבולות חדשים, מקבלים אומץ עם כל גבול חדש שהם מגיעים אליו. כל גבול שנפרץ מלמד אותנו כמה רחוק אנחנו מסוגלים ללכת. ועם האומץ בא הביטחון העצמי לעשות את הדבר הבא".
את הדברים האלו אומר ערן חמו, בן 40, מנכ"ל חברה וחובב ספורט אקסטרים, שבשנת 2001, אחרי שלוש שנים של צניחות, עשה צניחה אחת שהשאירה אותו כמעט שבור פיזית, אבל גם לימדה אותו הרבה דברים על עצמו.
הקרקע התקרבה מהר מדי
"הצניחה התחילה מצוין, ללא תקלות", הוא מתאר את אותו יום, "רק כשהתקרבתי לקרקע הרגשתי שאני מגיע מהר מדי. כששמעתי את הגוף שלי נחבט באדמה, זה נשמע לי כאילו מישהו זרק שק תפוחי אדמה לידי. אחרי הפגיעה הראשונה המצנח הפתוח העיף אותי שוב, עשיתי סלטה באויר ונחתתי על הגב. אנשים התקהלו סביבי ומהמבטים שלהם הבנתי כמה חמור המצב שלי".
שתי רגליים ושתי חוליות בעמוד השידרה מרוסקות, זה היה המצב שלו. מצב שבעקבותיו בילה ערן שנה ושלושה חודשים בשיקום, הסתובב עם גשר מתכת לקיבוע הגב וסובל מכאבים עד היום. כשאני מדבר איתו, הוא אחרי ניתוח בקרסול, שאריות מאותה תאונה שחלפו עשר שנים מאז שקרתה
"ברגע הנפילה עוד לא חשתי כאב, האדרנלין מציף אותך ואתה מסוגל לתפקד. אמרתי לאנשים לקחת את המפתחות של האוטו שלי, עשיתי send, end למספר של אישתי כדי שאוכל לומר בבית חולים שיתקשרו אליה ואחרי רבע שעה הגיע אמבולנס. אז גם התחילו הכאבי תופת. אבל רק בבית חולים יכלו לתת לי זריקת הרדמה, כי חייבים לפני הזריקות להעריך כמה נזק נעשה".
לעזאזל, זה נשמע חרא. אבל אני לא מופתע ואני אומר לו את זה. אקסטרים תמיד נשמע לי כמו משהו לקצת מטומטמים. אני יודע שהאקסטרימיסטים מאוד נהנים ממה שהם עושים, אבל, פאק, אין דברים מהנים שלא מסכנים חיים? ערן לא מסכים איתי.
"אקסטרים זה ממש לא למטומטמים. באקסטרים אין מקום לטעויות. אתה חייב להיות מושלם כדי לעשות אותו טוב. אתה חייב להיות מפוקס. היום אני יודע שמה שקרה לי היה כי אז הייתי יהיר. בדקתי כל הזמן את הגבולות שלי. תמיד כשצנחתי דאגתי לפרטים שבאויר- המצנח, הקפיצה, אבל אף פעם לא ממש חשבתי על הנחיתה. באותה פעם צנחתי עם מצנח ספורטיבי במיוחד, כזה שמוריד אותך לקרקע מהר יותר ולכן הנחיתה הייתה חזקה יותר. יש משפט באקסטרים שאומר- תמיד תלך על 90 אחוז מהיכולת שלך. כשאני נפגעתי, עברתי את ה-90 אחוז האלה".
בעסקים כמו באקסטרים: הפחד הוא מהות העניין
כשמסתכלים על הנתונים הכלכליים של החברה של ערן, קשה לחשוב שהוא טיפש. קבוצת "אלוקל" שנוסדה ב-1967,עוסקת בתחום האסתטיקה הארכיטקטונית-אורבאנית כבר למעלה מ- 40 שנה. בשנות ה-60 הקים אבא של ערן בית מסחר קטן לפרופילי אלומיניום ובשנת 93 ערן נכנס לעסק. מספר שנים אחרי שהוא נכנס, הפך ערן את העסק מבית מסחר לעסק של תיכנון וביצוע פרויקטים לבניה. "בגדול, הלקוח בא אלי עם רעיון ואני בונה לו מוצר לפי הדמיון שלו שעומד בתקציבים ובלוחות זמנים שלהם". כיום מוערך המחזור השנתי של הקבוצה בלמעלה מ-150 מיליון שקלים.
אז העסקים טובים כי אתה אדם ללא פחד שמעז להמר?
"להיפך. בעסק אני הכי הולך על ביטחון. גב כלכלי, בלי הלוואות. הרי אין דבר כזה חוסר פחד. אם אתה לא מפחד אתה מסוכן לעצמך ולסובבים אותך. אבל הפחד הוא גם מהות העניין. אם אין פחד, אין התרגשות, האדרנלין לא זורם ואתה מאבד עניין. בבודהיזם אומרים שהפחד הוא תוצאה של חוסר ידיעה. אם אתה יודע עד לאן אתה מסוגל ללכת, הפחד לא משתק אותך".
יש משהו בספורט מרסק האיברים הזה שמסייע לאדם להיות איש עסקים מצליח?
"אני מאמין שיש כמה אלמנטים. למשל, בספורט האקסטרים מאוד חשוב לבחור קבוצת אנשים טובה סביבך, שישמרו עליך ויעזרו לך להיות מוכן. ככה גם האנשים שסביבי בעסק הם אנשים שאני סומך עליהם שיהיו מקצועיים. חוץ מזה, אני חושב שבסופו של דבר, לעסוק בספורט אתגרי מלמד על הבנאדם שהוא שואף לגרד את הקצה בכל דבר שהוא עושה ולהפיק את המקסימום מכל דבר שהוא נוגע בו. התכונות האלו - להיות בטופ ולעשות הכל במקסימום ווליום, זה מה שאני".
"התאונה עזרה לי להבין מה חשוב בחיים"
"כל השכל שאני אומר לך על פיקוס ושמירה על גבולות, הגיע אחרי התאונה", מבהיר ערן. "עד התאונה הייתי בודק גבולות. הייתי צעיר, טיפש, יהיר, ומהיר חימה. התאונה עזרה לי להבין מה חשוב בחיים. כשאתה מבין שבשנייה אתה יכול להישאר משותק, אתה מבין שכסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אתה מתייחס לא לאדם לפי אם יש לו כסף, אלא מתייחס לאדם כמו שהוא אדם. אבל האקסטרים גם מלמד אותך להעיז ולעשות את הדברים בדבקות ולעשות דברים בצורה הכי מושלמת. אחרי התאונה לא שקעתי בכעס. הייתה לי מטרה - לשקם עצמי, לבחור בחיים. בשביל להישאר משותק מספיק ששלושים אחוזים מחוט השדרה יחסם או יתעוות כתוצאה מפגיעה. אצלי היתה חסימה של שמונים אחוזים מהתעלה, הרופאים לא נתנו לי סיכוי לעמוד על הרגליים. אבל אני דבקתי במטרה שלי".
למרות השיעורים הרבים שקיבל מהתאונה, היום ערן כבר לא צונח. זה לא אומר שהוא הפסיק לעשות אקסטרים - הוא עדיין נוהג מירוצים, נוהג ברכבי שטח, גולש בסנובורד ודוהר דאון היל עם אופניים.
" בצניחה יש הרבה אלמנטים שהם מעבר לשליטתי", הוא מסביר. "כל דבר שאני עושה אני עושה במקצוענות. אם אני לומד תחום אקסטרים חדש, אני הולך לקורסים בתנאים אופטימליים. כשאני נוהג ברכב מירוצים הוא תמיד בטוח ואני משתדל לא להיות על הקצה. אבל בצניחה המצנח יכול להיפגם, יכולה להיות תקלה במטוס. מספיק שאתה צונח בקבוצה ואדם אחד משתולל ונכנס בך באויר.עם זאת, למרות הפרמטרים האלה רוב האבידות בנפש זה אנשים שלא ידעו את הגבולות שלהם, למשל אנשים שקפצו עם מצנח ספורטיבי, מהיר יותר, כשהם לא מיומנים מספיק להשתמש בו. אז לפני שלוש שנים עצרתי את הצניחות. נולד לי הבן השלישי והעסק גדל מאוד ואיתו עומס העבודה, ככה שהרגשתי שזה יהיה סוג מסויים של אגואיזם לסכן עצמי מעבר לנדרש".
ממליץ לאנשי עסקים לעשות אקסטרים?
"לא, לא. חס וחלילה. אני ממש לא רוצה שמישהו ילך, ייפצע ואז זה יהיה עליי (צוחק). אקסטרים זה או שיש לך או שאין לך. יש דברים שצריך ללמוד ולהתמחות. אבל דבקות במטרה, אמונה וחתירה בלתי מתפשרת למצוינות, זה לא אני המצאתי. אתה פשוט לא יכול להיות ספורטאי אקסטרים בלי זה".