שרון, איך לוחם יס"מ נותן לעצמו להגיע למצב כזה? אתה אמור להיות בכושר שיא
"אתה צודק. תמיד הייתי בכושר, אבל הייתה תקופה כזו שפתאום החלו בעיות בבית. התגרשתי וזה הכניס אותי למין רוטינה שלא היה לי חשק לכלום. אז אתה מתנחם באוכל ובקושי עושה פעילות, וזה מתגלגל כמו כדור שלג ענק. הייתי עייף מאוד ורק אכלתי כל הזמן. פתאום מצאתי את עצמי עם בטן ענקית ומשקל של 93 קילוגרם".
זה לא הפריע לך בעבודה המבצעית?
"הפריע מאוד. הייתי חסר חשק והתעייפתי מאוד בעבודה. אחרי 2 קילומטרים של ריצה לא הצלחתי לזוז יותר. אני לא אשכח שהיה אירוע בתל אביב, קיבלנו דיווח על שני חשודים שמסתובבים וסגרנו עליהם. הם זיהו אותנו די מהר והתחילו לברוח, יצאתי עם השותף שלי למרדף רגלי, כל אחד על חשוד אחר. תוך כדי מרדף אני קולט שהחשוד פותח עלי פער עד שהפסקתי לרוץ, והתחלתי לעבוד עם דיווחים בקשר בשביל לסגור עליו עם כוחות אחרים. בסופו של דבר שוטר אחר תפס אותו, אבל זה נצרב אצלי עמוק. איך לוחם יכול להיות עם כזו כרס? זה מאוד הפריע לי אישית להסתובב כל היום ביחידה, כשכולם בכושר שיא, ואני נראה מוזנח עם בגדים שלוחצים פתאום".
מתי החלטת שהגיע הזמן לשינוי?
"הייתי במסיבה של היחידה והיו שם מלא אנשים שלא ראיתי הרבה מאוד זמן, כולם כמובן נראו טוב ובכושר, והתחלתי לקבל הערות מחברים שלא ראו אותי הרבה זמן. זרקו לי שוואלה כולם מעלים כמה קילו עם השנים, אבל אני הגזמתי, והם אמרו את זה בקטע של דאגה. ההערות לא עזבו אותי, חזרתי הביתה, הורדתי את החולצה, עליתי על המשקל ואמרתי לעצמי שזהו, מעכשיו מהפך. מהבוקר שלמחרת התחלתי לרוץ. הכנתי לעצמי תפריט בריא ולא זזתי ממנו מטר, בלי טעויות ובלי כלום. בהמשך כמובן גם המיזם של המשטרה עזר לי מאוד, לשמוע הרצאות, להבין מה אני עושה בעצם ולהיכנס לכושר עם עוד חברים מהיחידה".
איך הגעת לכך שאתה רץ מרתון?
"בשיא ההכנות עברתי מתל-אביב לצפון, והיה לי מקום חדש עם אזור עבודה חדש להכיר. כשמתאמנים למרתון אסור להחמיץ אימונים בכלל ולי לא היה מתי, כי עבדתי שבתות והימים היו תפוסים. אז בסוף כל משמרת הייתי עולה על בגדי ספורט, מבקש שיורידו אותי בכל פעם במקום אחר, ורץ חזרה הביתה, בלי הסעה בלי כלום. ככה הגעתי לריצות של 38 ק"מ מהעבודה עד הבית. בבוקר של התחרות קמתי עם חום, אבל אמרתי שאני עושה את זה בכל מקרה, כי אין מצב שהתאמנתי חצי שנה לחינם. נסעתי למרתון טבריה והתחלתי פשוט לרוץ עם חום של 38.6 ושפעת. אבל האדרנלין והאווירה עשו את שלהם, עד לחצי הגוף שלי עוד תפקד בסדר. מהקילומטר ה-32 כבר רציתי לעצור, אבל כל מי שהבטתי לו בעיניים שידר לי להמשיך. כל אחד שעקף אותי נתן לי תפיחה על השכם, וככה כל עוד אני מתלבט האם לעצור או לא, סיימתי את כל המרתון. משם ישר לבית חולים רמב"ם עם חום של 40 מעלות, דלקת ריאות ושלושה שבועות הבראה, אבל כל הזמן הזה לא הפסקתי לחייך."
איך החיים שלך היום?
