הרומן הלא מוצלח שלי עם שיניים התחיל כבר בכיתה ד'. הייתי "ילד מפתח", מושג שכמעט ולא קיים היום. ילד שחוזר מבית הספר לבית ריק כי ההורים בעבודה, מתקין לעצמו ארוחת צהריים, ומבלה לפחות 10 שעות ביום עם מפתח תלוי על הצוואר. אל אותו מפתח היו מחוברים עיגולי המתכת האלה שחיברו בינו לבין שרשרת הפלסטיק הזרחנית. אותם עיגולים, מתברר, הם אלה שהרסו לי את השיניים, הרסו לי את החיוך. בעצם, אולי זה הייתי אני, והם רק היו שחקני המשנה בהצגה הטראגית שנקראת "השיניים של ירון".
בכל רגע משעמם, בכיתה או בצופים, הייתי מכניס את עיגולי המתכת האלה לפה ומשחק בהם עם השיניים. כל יום, לפעמים גם כמה פעמים ביום. לטווח ארוך – הנזק היה עצום. השיניים הקדמיות שלי בלטו החוצה ואיבדו צורה, בשכונה התחילו לקרוא לי "שפי" (השפן, כן?), ואחרי כמה חודשים ארוכים, המפתח עבר מהצוואר לתיק, ואמא שלי סוף סוף קבעה תור לאורתודנט. הסיוט של חיי יצא לדרך.
צילומים, פלטות, גשרים, סתימות, השלמות. מה לא עבר על הפה שלי מאז שהייתי בן 10 ועד הצבא. הרופא ביקש ממני בקביעות ללכת לישון עם הפלטה אם אני רוצה "שיניים יפות בגיל שבו צריך להיראות טוב", ואני הייתי שם את הפלטה לפני השינה, וברגע שהיו מכבים לי את האור בחדר, מסיר אותה ומכניס מתחת לכרית. מזלזל בטיפול, בטוח שדופק את המערכת - אבל למעשה דופק רק את עצמי.
אני לא ממש זוכר מתי התחלתי להתבייש בהן, בשיניים שלי. אני מניח שזה הגיע בשלב ההוא אותו הזכיר האורתודנט. ברגע בו "צריך להיראות טוב". גיל העשרה, כשההורמונים משתוללים, ואתה מתחיל לזמן לעצמך את החברה הראשונה. הנשיקה הראשונה. אלוהים ישמור – הנשיקה הראשונה. בקושי הצלחתי לחייך מול המראה בבסיס. הרגשתי שהגעתי לסוג של נקודת אל חזור, ובשלב מסוים הרמתי ידיים. אלה השיניים שלי, ואיתן אנסה לנצח.
צבא, טיול גדול, עגלות בארה"ב, עבודה ראשונה – השיניים שלי היו שם תמיד. מביכות וגורמות לי לאי נוחות. בדיעבד, הבנתי שזה בעיקר היה בראש שלי. אבל הראש הזה לא הניח לי. בכל פעם שמישהו היה משוחח על עניין כלשהו הקשור לשיניים, הייתי עובר לחדר השני. לא תמצאו תמונות שלי מחייך בפה פתוח, אולי כמה בודדות מיום החתונה.
השיניים שלי, ככל שעברו השנים, הפכו לנקודת התורפה הגדולה ביותר שלי, והדבר הכי עצוב הוא שהשלמתי עם המצב. חיכיתי לתותבות שיבואו. ידעתי שזה גנטי, גם אבא שלי סבל מבעיות שיניים קשות, אז פשוט נתתי לגנטיקה ולחיים לעשות את שלהם. הזנחתי את הצחצוח, אכלתי המון שטויות, והמצב, כמובן, רק הלך והחמיר.
לא מעט שנים עברו מאז הימים ההם בהם הייתי דוחף עיגולי מתכת לפה, 20 שנה אם לא יותר, שני עשורים בהם הטכנולוגיה והרפואה האסתטית עשו צעד משמעותי, והיום לכל דבר יש פתרון; הלבנות, ציפויים, גשרים אדסיביים – אנשים שמבטיחים לך חיוך הוליוודי תוך שבועיים בלבד. עידן הרשתות החברתיות כמובן תרם לזה; אנחנו צריכים ורוצים להיראות טוב ליד העוגה שצילמנו לאינסטגרם.
כן, הכל חייב להיראות טוב יותר היום, ולפעמים, כמו במקרה שלי, של השיניים שלי, לא קיים פילטר שיכול היה לייפות את המציאות. פתאום, גם לבד מול המראה לא הצלחתי לחייך. המצב הלך והחמיר, ובגיל 36 מצאתי את עצמי עם פה של אדם בן 70 באמזונס. כך לפחות הרגשתי, וזה לא משנה מה אומרים לך או מה המציאות בפועל – משנה מה אתה מרגיש בפנים – ואני בעיקר התביישתי.
הכל השתנה בתחילת השנה: בזמן שגללתי לי את פיד האינסטגרם, נתקלתי בתמונה של חשבון מקומי בשם Smile Clinic, בתמונות של אותו חשבון יכולתי לראות את עצמי בפה של אנשים זרים. המון תמונות "לפני ואחרי"; אנשים במצב גרוע משלי שחייהם אשכרה השתנו תוך שבועיים; שיניים שבורות, צהובות ומרוסקות שתוך 14 ימים הפכו לשיניים של דניאל גרינברג.
זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי שאשכרה יש תקווה. כן, זה אולי נשמע לכם דרמטי, אבל כל מי שהתמודד עם סיוט פיזי דומה, יודע שברגע שאותה תקווה (בין אם זו דיאטת פלאים או ניתוח קוסמטי) פוגשת אותך - אתה חוזר להאמין שהכל אפשרי. "סמייל קליניק" גרמו לי להאמין באותו יום שהכל אפשרי. לפחות בכל הקשור לחיוך שהסתרתי במבוכה 20 שנה.
ההסבר שחזר על עצמו בכל התמונות שראיתי (חלקן של סלבס שעברו מהפך) דיבר על ציפויים קרמיים עם חומר שמדמה את חומר השן המקורי, צילומים של הלבנת שיניים וכל מה שחלמתי עליו במשך שנים. התרגשתי באמת, ושלחתי להם הודעה. לא עברה חצי שעה וקיבלתי מענה. לא עברו שבועיים, ומצאתי את עצמי במשרדה של רונית שטיינמץ, מנהלת סניף "סמייל קליניק" בראשון לציון.
"תשמע, זה נורא חבל. חבל שהזנחת, יש לך פה של אדם מבוגר בגיל כל כך צעיר", אמרה לי רונית בלי להסס ואני התכווצתי בכסא. "אבל אל תדאג, הגעת למקום הנכון. שני טיפולים בלבד, ועוד טיפול להלבנת שיניים, ואתה יוצא מכאן כמו חדש. אתה לא תזהה את עצמך במראה", הוסיפה עם חיוך אמהי, ואני התיישרתי חזרה בכסא. היה לי מוזר לדבר עם מישהו על השיניים שלי, ועוד מישהי זרה. המחסום שהיה קיים בי תקופה ארוכה כל כך החל להישבר. ניצוץ השיניים הלבנות כבר בהק בקצה המנהרה.
שבוע לאחר מכן כבר התייצבתי לטיפול הראשון; הלבנת שיניים. הגעתי רגע לפני חופשת הפסח ולא האמנתי למה שראו עיני. המרפאה הייתה מלאה באנשים. מה זה מלאה? מפוצצת! עשרות אנשים שהגיעו לטפל בעצמם לפני החג, להלבין, ליישר (המרפאה מבצעת את כל טיפולי השיניים), לצפות, ולהחזיר לעצמם את החיוך. נכנסתי לחדר עם עוד 6 אנשים וטיפול הלבנת השיניים שלי החל.
לא אכנס לכל התהליך הרפואי, ורק אסכם את זה בכך שאחרי 50 דקות של שני סבבים תחת טיפול בשם "ביו ג'ל", השיניים שלי נראו טוב יותר; הרופא מרח את אותו ביו ג'ל על השיניים, ושלח אותי לשבת תחת מנורת UV שזירזה את פעולת הג'ל. פחות משעה אחר כך השיניים שלי נראו טוב יותר. למרות זאת, השיא מבחינתי היה עוד לפני; אותם ציפויים, עבודת עיצוב ופיסול של ממש שהייתה אמורה ליצור לי חיוך חדש לחלוטין. חלמתי על דיקפריו ודמיינתי את בראד פיט. הבטיחו לי הוליווד והתרגשתי באמת.
16 שיניים (8 למטה ו-8 למטה) היו אמורות לעבור את תהליך הציפוי עליו הסבירו לי כך: "הטיפול שתעבור נקרא ציפויים ננו-קרמיים. ציפויי קריסטל הוא שם הכינוי לסוג זה של טיפול בגלל 'התקרסטלות' (התגבשות) החומר בצורתו הנוזלית והפיכתו לקריסטל (גביש) קשיח על גבי השן. החומר מדמה באופן מיטבי את חומר השן הטבעי, ולכן נראה בדיוק כמו, ובכן, שיניים. בניגוד לסוגי ציפוי אחרים - ציפויים ננו קרמיים אינם מחייבים שיוף של השיניים או כל התערבות פולשנית". מה אני אגיד לכם? זה נשמע לי בדיוני ממש, אבל השתכנעתי מהר.
לילה לפני המפגש הראשון התקשיתי להירדם. באמת. הידיעה שברגע שאצא מהמרפאה אוכל לחייך כמו שלא חייכתי מעולם גרמה לי להתרגשות אדירה. התייצבתי בסניף כחצי שעה לפני הטיפול, ואת פני קיבלה ד"ר נרדין, היא חייכה אלי והזמינה אותי פנימה. "אנחנו הולכים לבלות יחד שעתיים וקצת, אבל אחריהן כלום לא ייראה אותו דבר", סיפרה לי נרדין, לקחה מספר צילומי "לפני", והחלה לטפל לי בלסת העליונה. בלי כאבים, בלי אי נעימויות, אולי טיפול השיניים הכי ידידותי שעברתי בחיי. 8 השיניים העליונות שלי קיבלו טיפול צמוד. כל אחת בתורה.
אחרי שעתיים שבהן הצמידה לי את הציפויים הננו קרמיים, עיצבה, סידרה, תיקנה וסיימה. היא הגישה לי מראה וביקשה שאסתכל. מבט הססני, עיניים חוקרות, ואז פתחתי את הפה ונשארתי בהלם. המשימה הושלמה. השיניים השבורות, הצהובות והעקומות שלי נעלמו. 8 שיניים "חדשות" לחלוטין ישבו שם וחייכו אלי בחזרה. ניסיתי להסתיר את התרגשותי, אבל הבנתי שאין סיבה. אני מניח שכל מי שעובר טיפול כזה מגיב ככה, ונרדין, שבטח שינתה לכמה אנשים את החיים, הבינה את התרגשותי. "אנחנו נפגשים פה בשבוע הבא", אמרה לי, "לסיים את 8 השיניים בלסת התחתונה", הוסיפה, ואני אמרתי לה שלא תפחד. אני אגיע שוב.
יצאתי מהמרפאה ולא ידעתי איך להגיב; התקשרתי בשיחות וידאו לחברים ובני משפחה, עצרתי ליד כל מראת רכב וחייכתי אליה, השינוי היה מדהים. פתאום, אחרי שני עשורים, חייכתי בפה פתוח בלי טיפת בושה. זה היה רגע מדהים, התרוממות נפש של ממש. זה אולי נשמע לכם דרמטי – אבל מי שמבין אותי יודע.
שבוע עבר והגעתי שוב. נרדין הושיבה אותה על הכסא וצללה לטיפול של שעתיים וחצי בלסת התחתונה – שם המצב היה חמור יותר. שיניים שבלטו החוצה, אחרות עקומות, הייתי בטוח שהיא תרים ידיים בשלב מסוים. נו, אז הייתי בטוח. 120 דקות אחרי שהתיישבתי - סיימנו. היא שוב הגישה לי מראה, והפעם אני מודה שירדה לי דמעה. זה קרה, יש לי חיוך חדש. אולי לא די קפריו, אבל בהחלט ירון שלם יותר. ירון בטוח יותר. "סמייל קליניק", תרצו או לא, החזירו לי את הביטחון העצמי תוך קצת יותר מ-4 שעות ושבועיים. זה נשמע לכם דרמטי, אבל... אתם יודעים.
התגובות, בטח לא תתפלאו לשמוע, היו מדהימות; קולגות לעבודה, חברי ילדות, בני משפחה – כולם נותרו המומים מהשינוי. חיבקתי כל מחמאה, ובלילות הראשונים אחרי סוף הטיפול השני והפרידה מנרדין הלכתי לישון בתחושת אופוריה אמיתית. הבלתי אפשרי מבחינתי הפך לאפשרי. ממש ככה. פתאום דיברתי עם אנשים על שיניים, חייכתי בפה פתוח, נתתי עצות והייתי גאה. גאה! אני! בשיניים שלי!
קשה להסביר את תחושת ההתעלות שמלווה אותי מאז. זה היה אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי בשביל עצמי. "שרופה עליך ועל השיניים המושלמות שלך", כתבה לפני כמה ימים קולגה לעבודה סתם כבדרך אגב - ואני הרגשתי שהמשימה הושלמה. מכירים את התחושה? מזדהים עם הכשל הנפשי שליווה אותי שנים? סובלים מחוסר ביטחון בחיוך? יש לי המלצה אחת בשבילכם: אל תהססו ולכו לטפל בעצמכם. השינוי שתגרמו לעצמכם ולחיים שלכם הוא באמת לא הגיוני לעיתים. "סמייל קליניק" קיבלו אותי עם חיוך רחב – ובסוף פשוט העניקו לי את החיוך שלי בחזרה.
***
- המרפאה פעילה משנת 2013, ובראשה עומדים טל שטיינמץ, רונית שטיינמץ וזויה גרינברג.
- ל"סמייל קליניק" יש שני סניפים – בהרצליה ובראשון לציון – אך בימים אלה אנשי המקום מחפשים זכיינים לפתיחת סניפים נוספים ברחבי הארץ.
- הציפויים הננו קרמיים נשארים על גבי השן למשך שנים רבות - ובמקרים רבים גם לכל משך חיי השן.
הכותב היה אורח מרפאת "סמייל קליניק"