קשה לנו כיום לדמיין את המציאות בה חיו היהודים בשואה, וקשה יותר לדמיין כמה עוז רוח צריך כדי להתמרד נגד אויב שעולה עליך בכוח, במספרים, ובעיקר – שלא מהסס לשלוח אותך ואת משפחתך למחנות השמדה. אנחנו קוראים על זה בספרים, רואים בסרטים ועוד מצליחים לשמוע מהניצולים שעדיין איתנו – אבל כמה שלא נזדהה עם הקשיים והמעשים האיומים, אי אפשר באמת להבין אותם לעומקם ולדעת כמה אותם אנשים היו גיבורים באמת. חיים גורי כתב שכל אדם שמרד, גם אם בדרכו ובשקט, למשל אם למד בסתר, היה גיבור. לכן, אפשר לומר שהיו גיבורים רבים בשואה. יש את מי שהביאו את המרידה שלהם גם לכדי ביטוי חיצוני וסיכנו את חייהם יותר מן האחרים. אנו מביאים לכם את סיפורם של ארבעה יהודים גיבורים במיוחד.
מרדכי אנילביץ': נלחם בגרמנים מתוך הגטו
אנילביץ' היה מפקד המרד בגטו הגדול מכולם, כאשר הוא וחבריו עשו את מה שבאותו זמן נראה כמעט בלתי אפשרי – מארב לחיילים גרמנים ופתיחה באש כנגדם עד כדי מנוסתם מהגטו היהודי. את כל זה הוא עשה כשהוא בתחילת שנות ה-20 שלו, בערך בגיל שבו היום משתחררים מצה"ל. ב-1942, בעיצומה של המלחמה ובזמן שמגורשים יהודים מן הגטו, הוא החל לארגן את תנועת המרד. בתחילת 1943 כבר הוביל את הקרב הראשון שלו, כשהוא עושה זאת בלי ניסיון צבאי קודם. הוא וחבריו הצטרפו לשיירה של יהודים שהייתה מיועדת לגירוש מן הגטו, כאשר בעזרת מארב מתוכנן מראש תקפו את הגרמנים בנתיב השיירה וזרקו רימון שהשיגו לעברם.
המרד המפורסם, מרד ורשה הגדול, התקיים שלושה חודשים לאחר מכן. אנילביץ' ניהל קרב לוחמת גרילה. הוא הבין שהלחימה ברחוב מסוכנת יותר ולכן עדיף להישאר בבתים. הוא עשה זאת עד תחילת חודש מאי, אז למרבה הצער הוא, חברתו וחלק מהלוחמים נהרגו, במהלך פעולה של הגרמנים נגד הבונקר המרכזי ששימש את הכוחות היהודים. בגלל מעשי הגבורה שלו התאריך שבו אנילביץ' וחבריו פתחו במרד נקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אלכסנדר ארונוביץ' פצ'רסקי: הסתיר את יהדותו
סוביבור, מחנה הריכוז שבו פצ'רסקי פיקד, ידוע ככזה שבו נרצחו לפחות 170,000 יהודים. בשנת 1941 אלכסנדר ארונוביץ' גויס לצבא האדום. בתחילה תפקד כמ"כ, ולאחר מכן כקצין בדרגת סגן. בחודש אוקטובר הוא נפצע ונלקח בשבי. הוא שרד על ידי הסתרת יהדותו, עד שבמאי שנה לאחר מכן הוא ניסה לברוח אך נתפס יום לאחר בריחתו. לאחר שנתפס הועבר למחנה אחר, במינסק, שבו התגלה דבר יהדותו. אז הוא הועבר לחלק במחנה שבו היו מרוכזים היהודים.
בספטמבר 1943 הועבר ארונוביץ' למחנה האחרון אליו הגיע, סוביבור. כ-520 מתוך 600 יהודים שהועברו לשם נרצחו בתאי גזים, אך פצ'רסקי נשאר בחיים לצרכי עבודה וכמו שהתברר בהמשך גם לצרכי הנהגת המרד במחנה. ב-14 לאוקטובר 1943, בהנהגתו, התמרדו האסירים במחנה. הם חיסלו 11 אנשי אס.אס ורצו לכיוון גדרות המחנה. לאחר הבריחה הצטרף ביחד עם חבריו ליחידת פרטיזנים סובייטית. עם סיום המלחמה הוא התחתן עם האחות שטיפלה בו כשהיה פצוע בבית החולים. בשנת 1963 הוא הביא למאסרם של תשעה שומרים אוקראיניים מהמחנה ולמותו של העשירי.
ז'יאלו בלוך: הנהיג את האסירים בטרבלינקה
בלוך היה קצין בצבא צ'כוסלובקיה, והוא עמד בראש המחתרת שהייתה באזור ההשמדה במחנה טרבלינקה, שבו מוערך שנרצחו 880,000 אנשים. המרד פרץ בתחילת אוגוסט 1943. האסירים היהודים במחנה, בין היתר בהנהגתו של בלוך, פרצו למאגר הנשק של המחנה. הכוחות המורדים כללו שני חלקים של המחנה – המרכזי ואזור ההשמדה שהיה תחת הנהגת בלוך. הם ניתקו את הטלפונים, הציתו את תאי הגזים ויצרו כאוס במחנה. חלק מאנשי הסגל הגרמנים נהרגו, אך גם רוב המורדים. חלק ממי שברחו הצליחו להימלט. במרד רובו של המחנה נשרף, ובפעולה עליה בלוך פיקד הוצאו ממחסני הנשק עשרות רובים ותחמושת נוספת. תוך חילופי יריות הם ניסו לברוח, אך ברוב המקרים כאמור ללא הצלחה.
אבא קובנר: "לא נלך כצאן לטבח"
אם מרד גטו ורשה מוגדר כמרד היהודי הגדול ביותר, במרידה שבגטו וילנה הייתה מחלוקת גדולה על עצם קיומה. אבא קובנר, מהמורדים בגטו וילנה, נתקל בהתנגדות עזה גם מבית, כאשר יהודים רבים בגטו העדיפו להימנע ממרד מתוך מחשבה שהשמועות על ההשמדה לא נכונות. לפני שהיה בגטו, קובנר הסתתר במנזר מחוץ לקובנה לאחר שזאת נכבשה על ידי הנאצים. הוא היה בין מי שהקימו את המחתרת הלוחמת, ולאחר מכן הצטרף לפרטיזנים שלחמו בגרמנים. אחרי שהבין את תוכנית רצח העם, אחרי שאמו ואחיו נרצחו, הוא הכריז: "לא נלך כצאן לטבח", וקרא ליהודים להתנגד. הוא היה הראשון שכתב על התוכנית הכוללת של הנאצים להשמיד יהודים. הוא פיקד על ארגון הפרטיזנים המאוחד, כשבמסגרת ארגון זה הם נאבקו ושרדו נגד כל הסיכויים מול החיילים בכוחות הנאצים. עם סיום המלחמה הוא עלה ארצה.