במהלך השנה ישנם לא מעט מקרים שבהם אנחנו מגיעים עם רצון כן להביע את התנצלותנו, ונתקלים בחומה בצורה מהצד השני: אלה שלא מבינות איך זה קורה לנו בכל פעם, שנמאס להן לשמוע את התירוצים שלנו או שלא באמת מאמינות לנו שזאת הפעם האחרונה. אז הנה ההזדמנות, לקראת יום חשבון הנפש השנתי, לעשות סדר בבלאגן ולהודות: ישנם דברים שפשוט טבועים בדי.אנ.איי שלנו. אנחנו לא עושים אותם כי בא לנו לעצבן, לא כי אנחנו רוצים לעשות דווקא לאף אחד, אלא פשוט מפני שאנחנו לא יודעים לעשות אותם אחרת.
הדרך שבה אנחנו אוכלים
יצא לך לחשוב פעם למה מרבית השפים בעולם הם גברים? באמת חשבת לעצמך שהקציצות של אבי ממאסטר שף הן יצירה סבוכה שאף אישה לא יכולה להתמודד איתה? הסיבה היא פשוטה: טיפול מונע. במקום ששוב ננסה נואשות לאכול בולונז תוך נקיטת אמצעי אבטחה של חבלן, ובכל זאת נקום מהכיסא כשהחולצה שלנו נראית כמו ציור של פיקאסו, אנחנו מתחבאים במטבח. שם אף אחד לא יעיר לנו כשנכניס את היד לסיר, נטפטף מהרוטב על הרצפה או ננגב את הפה עם הגב של היד.
זה לא שאנחנו לא מנסים להשתפר: ניסינו לשים מגבת על המכנסיים ומפיות בד על החולצה, אבל יש משהו ממגנט באוכל המעצבן הזה שמתעקש לנחות לנו דווקא על הבגדים. אנחנו מנסים לשמור על נימוסי שולחן, לאכול עם סכין ומזלג ואפילו לצמצם בנהמות כמו: "זה טעים משהו בנזונה". אבל אוכל היה ויהיה תמיד עבורנו עסק יצרי, כמו סקס: אנחנו רואים משהו שנראה לנו אטרקטיבי ושולחים יד לתפוס אותו. הרי בסוף כל הסיפור הזה יורד עם קצת מים וסבון, לא? אה, זה לא באמת עובד ככה?
חלוקת קשב
מאחר וניסינו כבר הרבה מאד פעמים להסביר את העניין הזה בדרך סטנדרטית, בואו ננסה דימוי הפעם: נשים יקרות, חישבו עלינו כמו על קלטת עם ערוץ אחד בלבד, כמו זו שבה השתמשנו פעם כדי להקליט מהרדיו. אין דרך להפריד בין קולות הרקע, התופים, החצוצרות, קולה של הזמרת ומחיאות הכפיים של הקהל – בשביל זה המציאו את הגרסה המשופרת יותר, כלומר אתן. אנחנו הגרסה בלי הפילטרים, זו שצריכה להשתיק את כל הרעשים האחרים כדי שתוכל להקליט בצורה טובה את המידע שלה.
מהסיבה הזו אנחנו באמת מבקשים שלא להתרגז עלינו כשאתן מנסות לדבר איתנו תוך כדי ביצוע פעולה אחרת. זה לא שאנחנו מתעלמים מכן או חושבים שמה שיש לכן לספר לא חשוב, אלא שהשילוב הזה עלול לגרום לנו לייצר הקשרים לא ממש הגיוניים. לדוגמא – צעקות: "יששש, איזה צימר ענק!!" על הטלוויזיה, כשבמקביל ננסה להסביר שכל הדאבל פאסים בצפון סגורים כבר מזמן והיה צריך להתקשר מראש כדי להזמין קיצוני שמאלי לסוכות.
לא שמים לב לשינויים
הגיע הזמן להתוודות: אנחנו שונאים שינויים, הנה אמרנו את זה. טוב לנו בחלקת האלוהים הקטנה והמוכרת שלנו ובה אנחנו רוצים לבלות כל חיינו. אנחנו אוהבים את השיער שלך בדיוק כמו שהיה כשפגשנו אותך, את השמלה שראינו עלייך באותו היום, את הבושם שבחרת לשים על עצמך, וכל יתר הפרטים האחרים שגרמו לנו אז לצאת מהקונכייה שלנו, להתקרב אלייך ולהציע לך לחלוק איתנו את זמנך.
אנחנו לא רוצים לדעת איפה הורדת שיער, מה הארכת, מה קיצצת, אילו חלקים בגופך החלטת לצבוע, לנפח, לטפח או לכסח. אנחנו משאירים לך את ההחלטות החשובות האלה ומקווים שייצאו לשביעות רצונך המלאה. כל מה שאנחנו מבקשים הוא שלא תציבי אותנו שוב בסיטואציה מעוררת האימה בה את נעמדת מולנו בחיוך מסתורי ושואלת: "מה חדש בי?" – פשוט תגידי לנו. עכשיו את מבינה למה אנחנו כל כך אוהבים לראות חדשות? יונית לוי אף פעם לא ביקשה מאיתנו שננחש את הכותרות הראשיות.
הדרך שבה אנחנו מנקים
הנה הזדמנות מצוינת לבקש סליחה על ההבדלים בהגדרות למושגים שונים בין נשים לגברים. הניואנסים הקטנים האלה גורמים לא פעם לאי נעימויות, שאנחנו באמת מנסים להימנע מהן. מבחינתנו עשינו את כל הפעולות הנכונות: לקחנו את הצלחות המלוכלכות מהכיור, העברנו עליהן ויש של מים ושמנו אותן במקום, מכאן שהן בוודאות נקיות. מאיפה יכולנו לדעת שהחלק השחור בפינה הוא שומן ולא חלק מהציור?
חוסר אונים עם תינוקות
בתור מי שמרגישים מאז ומעולם מחוברים לצד הילדותי שלנו, קשה לנו מאד להתרגל לעניין שהגיע הזמן לטפל במישהו עם בעיות דומות. איפה אנחנו בסיפור הזה? מה אם אנחנו נרצה אותך באמצע הלילה, אם אנחנו לא מרגישים טוב או רוצים תשומת לב או סתם סובלים מגזים? לא מגיע לנו גם קצת יחס? נכון, אנחנו האחראים העיקריים לכך שהיית צריכה לסחוב את הצרחן הקטן הזה בתוכך תשעה חודשים, וזאת הזדמנות מצוינת לבקש ממך סליחה גם על זה.
תבינו: קשה לנו מאד להבין אותו, את התינוק. רק אתן מסוגלות להבדיל בין בכי של רעב לבכי של עצב או תשומת לב, אנחנו מכירים רק דרך אחת: להסתובב איתו על הכתף במשך שעות ארוכות עד שיימאס לו ליילל. האמת היא שברוב המקרים פשוט בא לנו להצטרף אליו ולבכות איתו אל תוך הלילה עד שבחורה עם ריח טוב תבוא להאכיל אותנו ולהשכיב אותנו לישון.
לא זוכרים
באמת שאין לנו שום דרך להצדיק את העניין הזה, אבל חשוב לנו שתבינו שלא מדובר כאן בזדון. אנחנו באמת מנסים בכל פעם שאנחנו יוצאים לאירוע עם המשפחה שלך לאמץ את המוח ולזכור מי נשוי למי, איך קוראים לילדה עם הגשר בשיניים והילד עם החנונה באף. אבל המשימה הזאת קשה לנו מאד, זוכרת? קלטת עם ערוץ אחד? כל דבר שהקלטנו בזמן האחרון מחק לחלוטין את מה שנכתב בעבר.
גם תאריכים הם משהו שמאד קשה לנו לזכור, תשאלי את המורה להיסטוריה מהתיכון. עד היום אנחנו לא מצליחים להוריד את התאריך של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שקעקענו על המרפק לפני הבגרות. אנחנו מאד מתקשים לזכור מתי נפגשנו, מתי התנשקנו בפעם הראשונה, מתי הוא יום האהבה, יום האישה או יום ההולדת שלך. זאת ההזדמנות לברך אותך כבר עכשיו לרגל כל הימים האלה בשנה הקרובה, ולהתנצל מראש כשלא נזכור אף אחד מהם.