"לצאת פראייר זה ההפך מלצאת גבר"

זהו, אני פראייר. זה לא באמת חדש לי – אני אשכנזי שכבר נכנס בחייו למוסך וגם שכיר שפעם נשאל כמה כסף הוא רוצה ונענה תוך אלפית השנייה ב"בסדר" – אבל עכשיו זה רשמי. אפילו אמפירי.

מעשה שהיה: השבוע השתתפתי בסדנה תחת כותרת הגג "איך לנהל משא ומתן" (זה היה במסגרת העבודה. אני פראייר, אבל לפחות אני לא מהמוזרים האלה שהולכים לסדנאות בהתנדבות). במסגרת הסדנה נערכה סימולציה שבה המטרה של כל משתתף היא להרוויח יותר כסף וירטואלי משלושה אנשים אחרים שהוגדרו כחברי הקבוצה שלו – או, אידיאלית, מכל 80 המשתתפים בסדנה. האמצעים: אסטרטגיה, בלופים, בגידות, מה שבא לך. המנצח בקבוצה שלי סיים עם 41 דולר מתוך משהו כמו 60 אפשריים. אני סיימתי עם מינוס 50.

רגע, אני רק מתחיל: סימולציה נוספת הייתה מו"מ כספי דו-צדדי שבו חולקנו ל"סוכנים ספרותיים" ו"מו"לים". הראשונים ניסו להשיג כמה שיותר כסף עבור הסופר/ לקוח שלהם, האחרונים ניסו כמובן לשלם כמה שפחות, וברור שאף אחד מהצדדים לא ידע כמה נמוך מוכן לרדת הסוכן או כמה גבוה מוכן לעלות המו"ל. אני הייתי מו"ל, בבריף שלי נכתב שאני יכול להוציא עד 350 אלף דולר, סגרתי עם הסוכן על 280 אלף והרגשתי די טוב עם עצמי עד שבן שיחי חשף בפניי את הבריף שלו: הוא היה סוגר גם על 50 אלף. כדי להחמיר את המצב ולחדד את הנקודה, אחד המו"לים הוריד את אחד הסוכנים ל-35 אלף. זה בדיוק עשירית מהסכום שהותר לו להוציא, אבל נוגש העבדים המדובר מתפרנס בחיים האמיתיים ממכירות, אז נניח שזה לא נחשב.

זה באמת לא חדש לי שאני פראייר. עד היום זכור לי היטב איך האדם שקניתי ממנו את הדירה שלי אמר שהמחיר לא גמיש, ואני בתגובה אמרתי שאנחנו יכולים לחיות עם זה, אם כי ייתכן שאני זוכר את המעמד בבהירות כזאת רק בגלל 942 אלף הפעמים שאשתי הזכירה לי את זה. גרתי שנתיים ליד שוק הכרמל והפעם היחידה שהתמקחתי הייתה כשמישהי שקנתה שפרוטים אצל המצרי לא רצתה לתת לי את מספר הטלפון שלה. בכל פעם שמישהו נדחף לפניי בתור עם "אני רק שאלה", אני מגלגל עיניים ועושה פפפפ במקום לרצוח אותו כמו בנאדם נורמטיבי.

לצאת פראייר בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, זה לכאורה ההפך מלצאת גבר. אני מניח שתסכימו עם זה, אבל האם תסכימו גם שפראייריזם היא תכונה נשית? כי אני בהחלט לא אסכים: פראייר פירושו נאיבי, ואין שום דבר נשי בתכונה הזאת. נערות נאיביות יש, אבל נשים נאיביות לא יצא לי לפגוש. בינינו, אני חושב שהנערות הנאיביות הופכות לנשים ציניות גם בגלל מסה קריטית של מפגשים עם גברים שלא מוכנים לצאת פראיירים, אבל נניח שזה דיון נפרד.

מצד שני, הנה משהו שחשבתי עליו השבוע קצת אחרי שחשבתי "מה נסגר איתי, מינוס 50 דולר, איפה הגניוס היהודי שלי": נאיביות היא הדלק הנפשי של כל אחד שחשב אי פעם שהוא יכול לשנות משהו. זאת כבר תכונה שאף מגדר לא יכול לנכס, אבל אם להפסיק להיות פראייר פירושו לאבד את מה שנקרא "האמונה הנאיבית", אז אולי זה לא כל כך נורא להיות פראייר – ולא משנה מאיזה מגדר.

אמונה נאיבית מאפשרת לך להניח שלאדם שמולך יש כוונות טהורות. ברור שהיא גם מאפשרת לו לאכזב אותך ו/או לזיין את צורתך, אבל על כל עשרה שהוכיחו לי שאסור לבטוח באיש, יש אחד שהוכיח לי שאפשר לבטוח בחלק מהאנשים. וגם בהינתן הסטטיסטיקה הזאת, אני עדיין לא בטוח שנורא כל כך להיות פראייר.

אתם יודעים מה, האמת היא שהמגדר הוא כן חלק מהדיון הזה: כמובן שנשים הן פראייריות במובן הזה שהן נדפקות סדרתיות, אותו סינדרום שג'ון לנון התכוון אליו ב"אישה היא הניגר של העולם". אבל מנקודת המבט שלי, זאת בדיוק ההידפקות התדירה שלהן – בשוק העבודה, בסתם הליכה ברחוב – שייצרה אצלן אינסטינקט אנטי-דפק. לכן הן השכילו להילחם על זכויותיהן הבסיסיות במאה שעברה ולכן הן מצליחות לבער מטרידים מיניים בכל העולם בשנה הזאת. גברים, לעומת זאת, כל כך רגילים להרגיש שהם מחזיקים את העולם בביצים שאולי אין להם שום פראיירומטר. נגיד, אולי אין הרבה גברים פראיירים מהסוג המסוים שלי, אבל במה עוסק השיר "אליפלט" אם לא בפראייר הגדול מכולם – גבר שכל כך "אין לו אופי במיל" שהוא מקריב את חייו בשדה הקרב כדי להציל גבר אחר?

הלכתי רחוק עם האלגוריה, ברור. אבל נאיביות מסוימת היא בפירוש תנאי סף של גבורה, מאפיין הכרחי של הגברים והנשים הנערצים ביותר. הרי הגיבורים שלנו – אנשים שהקימו מדינות, שכבשו הרים, ששינו את העולם – היו בהכרח ובהגדרה נאיביים; זה שוב העניין הזה עם האמונה, שהיא לא עסק לציניקנים. ואם כבר הזכרתי את אליפלט, אז גם רמבו לא היה רמבו בלי האמונה הנאיבית שהוא יכול לנצח לבד צבא שלם (ורק כדי לסגור את הפינה האלגורית, ג'ון רמבו הוא חייל שחוזר מווייטנאם עם PTSD רק כדי לגלות שהמדינה ששלחה אותו לשם מתנכרת לו עכשיו כשהכל נגמר. יש יותר פראייר מזה?).

אני לא גיבור משום סוג שהוא. אפילו לא טראגי. בגילי המופלג כנראה שכבר לא אקים כלום ולא אכבוש כלום ולא אשנה שום דבר, אבל כשיצאתי מהסדנה שגרמה לי לכתוב את המילים שאתם קוראים עכשיו, הרגשתי לצד אדמומיות של פדיחה גם משהו אחר. משהו קצת ילדותי ומאוד גיקי, כי הוא בעצם וריאציה על נאום "הכאב שלי" של קפטן קירק מתוך "מסע בין כוכבים 5: הגבול האחרון" (נו, ברור שאני אצא חננה בכתבה בערוץ הגברים, הרי כבר סיכמנו שאני פראייר): "אני לא רוצה שהכאב שלי יילקח ממני", אומר קירק לד"ר מק'קוי. "אני זקוק לכאב שלי".

אני לא רוצה שהנאיביות שלי תילקח ממני. אני זקוק לנאיביות שלי. כי היא מאפשרת לי להיאחז בשאריות האמונה שיש גם בני אדם טובים, כי היא חוסכת ממני את הפרנויה התמידית שחווים כל כך הרבה אנשים סביבי גם אם הם בכלל לא מודעים לה, כי היא גורמת לי לבכות בסרטים הוליוודיים וכי היא מכריחה אותי לחשוב שהבת שלי נחמדה אליי היום סתם כי היא עד כדי כך אוהבת אותי ולא כי היא עד כדי כך רוצה אייפון X.

אז האם בהפוך על הפוך זה גברי להיות נאיבי? אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכם שבמובן מאוד צר ומאוד מסוים התשובה היא כן, כי אני בתמורה מוכן להודות שהתשובה הגורפת היא לא. וזה בסדר גמור מבחינתי: אני כבר רגיל לפוזיציית האשכנזי במוסך, אני כבר משקלל את העלות העקיפה והישירה של הנאיביות והפראייריזם האישיים שלי. אבל אף סדנה לא תשכנע אותי שיצאתי פחות גבר כי לא הצלחתי לשלם למישהו חצי מכמה שמגיע לו ועשירית מכמה שאני יכול להרשות לעצמי.