בפקולטה לספרות באוניברסיטת תל אביב מלמדים שאין דבר כזה "ספר לגברים" או "ספר לנשים". שזה נחמד על הנייר, אבל תשאל כל בחורה מה דעתה על גבר שהספר האהוב עליו הוא "נשים קטנות" - ותגלה שיש ספרים שאתה לא צריך לקרוא, ויש ספרים שאתה חייב לקרוא.
ניסינו לערוך רשימה של הספרים שכל גבר חייב לקרוא, וכמובן שנתקענו עם כמה ספרי חובה בחוץ. האמת, אפשר לעשות רשימה כזאת עם ספרים של ארנסט המיגנווי ובוקובסקי בלבד, אבל ניסינו לגוון ולפגוע בכל סוגי הגבריות המוכרת לנו.
קשה לעשות רשימות כאלה בלי לפספס פה ושם דברים שבעיני חלקכם יהיו בגדר חובה, אבל בשביל זה אלוהים המציא את הטוקבקים, לא? ומי יודע, אם הביקוש יהיה מספיק גדול, אולי נמצא בלבנו את הרצון לעשות חלק ב' לרשימה.
צ'ארלס בוקובסקי – כלבויניק (1975)
צ'רלס בוקובסקי הוא סופר של גברים, שנשים אוהבות. רובן לא מודות בזה, כי הוא גבר מלוכלך, שוביניסט ומיזוגן. החוכמה היא לדעת לכתוב על כמה שאתה שונא נשים, ולגרום להן להימשך אלייך בעקיפין. זאת גאונות, זה בוקובסקי, ואין עיר שמכבדת את עצמה בעולם שאין בה פאב על שמו.
האמת שיותר קל היה לבחור את הספר "נשים" לרשימה הזאת. ספר בו הוא מספר על חוויותיו הזוגיות והמיניות עם מספר נשים, אבל בוקובסקי של "נשים" הוא גבר מבוגר, טרחן ועצוב. בוקובסקי של "כלבויניק" הוא משורר ביבים גאון, שרק מחפש את העבודה הבאה שתקנה לו מקום לשים את הראש בלילה ובקבוק למצוץ ממנו שיכר עד הבוקר.
"כלבויניק" מספר את המסע של בוקובסקי לפני שהקדיש את חייו לכתיבה, גבר שהשאפתנות שלו הוגבלה על ידי העצלנות שלו. בוקובסקי מתאר את עבודותיו הזמניות במגרש חניה, במפעל אוכל לכלבים, בנמל, בצלב האדום, בתחזוקת מעליות, בסאבווי בניו יורק ועוד. האלטר-אגו של בוקובסקי בספר, הנרי צ'ינסקי, שונא לעבוד כמעט כמו שהוא שונא חברת אנשים – וזה בא לידי ביטוי בספר בצורה גלויה, שנונה וכנה. תקרא את זה ותרגיש מעט טוב יותר עם העבודה שלך, או שתתפטר.
ארנסט המינגווי – וזרח השמש (1926)
האמת, אפשר לבחור כל ספר אחר של ארנסט המינגווי ולשים אותו ברשימה כזאת. ובצדק. כתיבתו של המינגווי שיקפה את חייו של הסופר עצמו שעבר מלחמות, עבר יבשות ועבר לא מעט נשים. "וזרח השמש" מציג גיבור קצת שונה.
הכר את ג'ק ברנס - עיתונאי גולה, חד לשון, גיבור מלחמה טראגי. ג'ק נפצע קשה במלחמה, ולמרות שזה לא מצוין בפירוש, ניתן להבין שהוא חזר מסורס משדה הקרב. כדי לפצות על כך הוא חי באופן ראוותני בחיי הלילה של פריז, משתכר בתכיפות ומנסה למצוא היגיון באהבה שלו לברט, האריסטוקרטית הבריטית שנתנה לה את לבו, אך מוסרת בקלות את גופה לכל גבר אחר.
שיאו של הספר מגיע דווקא כאשר ג'ק, ברט ושאר החברים בברנז'ה שלהם מגיעים לפסטיבל השוורים בפמפלונה, שם כולם בוגדים בכולם בהשפעת יין ספרדי זול. "וזרח השמש" ניסה להיות הקול של "הדור האבוד" של האמריקנים באירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה – אבל הביקורת על אמות המידה החברתיות והמוסריות שמתגלות בספר יכולות להתאים לכל דור, בעיקר זה שלנו.
ג'ון סטיינבק – מסעותיי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה (1962)
זה רחוק מלהיות ספר המסעות הטוב ביותר שנכתב אי פעם. הרודטריפ הפסבדו-אנתרפולוגי של סטיינבק באמריקה מחפש אחר החלום האמריקני של אחרי מלחמת העולם השניה, ולא מוצא הרבה זולת העובדה שהוא ציפה ליותר מדי מהאמריקנים.
סטיינבק נולד בקליפורניה אך חי את רוב חייו בלונג איילנד שבחוף המזרחי, ועקב גילו המתקדם (ומחלה שאכלה את גופו, אך לא מוזכרת בספר) החליט לבלות את ימיו האחרונים יחד עם כלבו האהוב, צ'רלי, במסע להכרת "אמריקה האמיתית". הוא מתקין בית נייד על משאית (ונותן לה את השם "רוסנינטה" על שם סוסו של דון קישוט) ויוצא למסע של אלפי קילומטרים דרך 34 מדינות, לא כולל קנדה.
הממצאים של סטיינבק לא מדהימים, אבל יכולת ההבחנה הצלולה שלו כל כך מלאת חום, שאי אפשר שלא להתאהב בה ולהיסחף איתה. מערכת היחסים יוצאת הדופן של סטיינבק עם הפודל שלו, חברו הטוב ביותר אותו הוא פשוט מעריץ, מתוארת בצורה ייחודית כל כך, שבסיום הספר מתחשק להעמיס את הכלב שלך על הטויוטה המשפחתית ולצאת למסע ברחבי הארץ.
סטיבן קינג – עונות מתחלפות (1982)
טוב, זו כבר רמאות. "עונות מתחלפות" הוא קובץ של ארבע נובלות שאוגדו לספר אחד, אבל כל אחד מהם מתאר מסע פנימי של דמות שמורכבת מכל אחד מאיתנו, כמעט.
"אביב של תקווה", שהפך לסרט "חומות של תקווה", הוא סיפור הבריחה הכי טוב שנכתב בעת המודרנית. אנדי דופרין נכלא מסיבה בלתי מוצדקת בכלא שושנק, והספר מתאר בצורה חמה ואנושית את הייסורים שבכלא עד לגאולה המפתיעה.
"סתיו של תמימות", שהפך לסרט מצליח בעצמו ("אני והחבר'ה"), הוא מסע התבגרות של ארבעה ילדים שיוצאים לחפש גופת נער שאבד ביער. העלילה מסופרת דרך עיניו של אחד הילדים שבגר והפך לסופר, שמבין תוך כדי הכתיבה שלעולם לא יהיו לו חברים טובים כפי שהיו לו כשהיה בבית ספר.
"קיץ של שחיתות", שהפך גם הוא לסרט ("תלמיד מצטיין מדי"), מתאר נער אמריקני שמגלה ששכנו הקשיש היה סוהר במחנה ריכוז נאצי, ומחליט לקחת אותו למסע אל תוך הרוע האנושי. "סיפור חורף" מתאר אישה שיולדת בנסיבות בלתי אפשריות.
קורט וונגוט – בית מטבחיים 5 (1969)
זה הספר שהכי קרוב למדע בדיוני ברשימה. בכל זאת, גיבור הספר מגיע לכוכב הלכת טרלפאמדור, שם מסבירים לו חייזרים את תורת השיוט בזמן. מצד שני, זה אולי הספר הכי אמיתי ואוטוביוגרפי ברשימה.
"בית מטבחיים חמש או מסע הצלב של הילדים, מחול חובה עם המוות" מתאר את חוויותיו של הסופר כשבוי אמריקני בגרמניה, שניצל מהטבח בדרזדן בזכות העובדה שהיה כלוא בבית מטבחיים מתחת לאדמה.
מדובר בספר ציני על פניו, שמתייחס באדישות למוות. בכל פעם שמוזכר מותו של אדם בספר, מיד מגיעות המילים "ככה זה" (So it goes). אבל מתחת להומור המריר כביכול, מסתתר אחד הספרים הכואבים, האמיתיים והנוקבים ביותר שנכתבו על פשעי המין האנושי במאה העשרים.
ג'רום ק ג'רום – שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב) (1889)
שלושה חברים יוצאים עם מונמורנסי הכלב לשיט בסירה קטנה על פני נהר התמזה באנגליה. אחד מהם, מחזאי אנגלי היפוכונדר, מחליט לכתוב מדריך תיירים, אך האירועים והחוויות המשעשעות שמתרחשות לחברים בדרך, הופכות את ספר הטיולים הרציני לאחד מהספרים המצחיקים בהיסטוריה.
זה לא "מובי דיק" וזה לא "הזקן והים", וזה גם הייחוד שלו. אין לנו כאן את יורד הים הגיבור שיודע לשלוט בספינה שלו ולנתב אותה בין סכנות. להפך. יש לנו שלושה חברים שסובלים ממחלת ים, חוסר נסיון וידע – אבל הסקרנות והתשוקה שלהם הופכת את המסע שלהם לכל כך יוצא דופן, ובעיקר משעשע.
למרות שהספר חגג לא מזמן 120 שנה ליציאתו, הוא עדיין מצליח להישמע טרי ומצחיק אפילו היום, בעידן היוטיוב והאח הגדול.
דאגלס אדאמס – הזדמנות אחרונה לראות (1990)
"בשל תאונה עיתונאית כלשהי, נשלחתי למדגסקר יחד עם מארק לחפש מין כמעט נכחד של למור איי-איי. איש משלושתנו לא פגש עד אז את השניים האחרים: אני מעולם לא פגשתי את מארק, מארק מעולם לא פגש אותי, וככל הידוע, איש לא ראה איי-איי זה שנים".
כך נפתח יומן המסע של דאגלס אדאמס. "הזדמנות אחרונה לראות" מתעד את מסעותיו האמיתיים של אדאמס, שידוע בתור מחבר סדרת ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ברחבי העולם בחיפוש אחר זנים נדירים של חיות, שנמצאים בסכנת הכחדה.
בין התצפיות על הדרקון בקומודו, על הקרנפים והגורילות בקונגו, הקאקאפו בניו זילנד ודולפין הנהרות בסין – מתגלה לנו מקומו של האדם בטבע. למרות שזה נשמע טראגי, בעיקר כי עשרים ומשהו שנים אחרי עדיין רוב החיות נמצאות בסכנת הכחדה, מדובר ככל הנראה בספר המצחיק ביותר שנכתב אי פעם.
כפי ש"מדריך הטרמפיסט" הוא לא ספר מד"ב קלאסי, כך גם "הזדמנות אחרונה לראות" הוא לא ספר מסעות קלאסי. אדאמס משלב בין תיאורי החיות הגיגים קורעים מצחוק המערכת הבירוקרטית של מדינות אפריקה, על הסטיגמות שאפשר לתת לגרמנים (בשלב מסוים נמאס לו לקרוא להם גרמנים, אז הוא קורא להם לטבים) ובעיקר על כמה מגוחכים כל הדברים שאנחנו עושים בעיני בעלי החיים.
ג'וזף הלר – מלכוד 22 (1961)
ג'וזף הלר היה נווט בחיל האוויר האמריקני בזמן מלחמת העולם השניה. לאחר המלחמה הוא כתב במשך שבע שנים ספר על בסיס אמריקני באירופה הכבושה, ואז התחיל הקרב שלו – למצוא מו"ל שיסכים לפרסם את היצירה המבריקה שלו.
זה לא היה פשוט, אמריקה של שנות החמישים לא הייתה מוכנה לספר שיבקר את ההתנהלות של המכונה המלחמתית, ולבסוף הספר יצא ישר אל תוך החרא של ויאטנם. במפתיע, הספר הפך לתנ"ך של דור שלם. משתמטי ויאטנם קבעו שמדובר ברומן אנטי-מלחמתי שמתאר את העליבות של האמריקנים בצאתם לקרב וצוטטו ממנו כאילו היה מסה פילוסופית.
אז האמת היא שמדובר בספר אנטי מלחמתי כפי שאפשר לומר שהוא ספר אנטי-ממסדי, ספר אנטי-בירוקרטי או ספר אנטי-טיפשות. הכל נכון. בפועל מדובר באחת היצירות הכי מבריקות שאי פעם נכתבו. אינסוף דמויות נאספו לתוך הספר, שמתרכז במטיל הפצצות יוסריאן, שסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום.
בישראל של שנת 2010 אפשר להגיד שאבא ששולח את בנו בן ה-18 לצה"ל בלי לתת לו לקרוא את הספר הזה קודם, פשוט משתמט מתפקידו.
ג'יי. די. סלינג'ר – תשעה סיפורים (1953)
שישים שנה אחרי שיצא לאור, "התפסן בשדה השיפון" הוא עדיין אחד הספרים הכי נקראים בעולם. מדי שנה נמכרים כרבע מיליון עותקים של הספר בארה"ב בלבד. יכול להיות שיש לו מקום ברשימה הזאת, אבל במקום להתווכח אם מדובר בספר לגברים או לנערים מתבגרים, עדיף ללכת על בטוח.
"תשעה סיפורים", כשמו כן הוא, הוא אסופה של תשעה סיפורים קצרים מאת הסופר שהלך לעולמו בשנה האחרונה. בין השאר יש בו את הסיפור הקצר הטוב ביותר שנכתב אי פעם, "יום מושלם לדגי בננה" ואחרים שלא נופלים רחוק ממנו כמו "טדי" ו-"לאזמה – באהבה וזוהמה".
החוט המקשר בין תשעת הסיפורים הוא הנפשות הפצועות של גיבוריהם. בקריאה ראשונה של הסיפורים ניתן לחשוד בגיבוריו של סלינג'ר כחולי רוח, פדופילים או בעלי מום – אך בפועל מדובר בדמויות שבורות, שעברו טראומות שכל אחד מאיתנו יכול לחוות כמו מלחמה או אובדן של אדם קרוב. הן מסתובבות בעולם הנורמלי שלנו, ונחנקות על ידי המשא הכבד שמוטל עליהן.
האנטר ס. תומפסון - פחד ותיעוב בלאס וגאס (1971)
האנטר ס. תומפסון, עיתונאי של הרולינג סטון, יצא לסקר מרוץ אופנועים בלאס וגאס. הכתבה שלו חרגה מ-300 המילים שהוקצבו לו, והפכה למסה מרתקת, שמבוססת על חוויותיו של תומפסון ועורך דינו שצרכו כמות בלתי נתפסת של סמים, חלקם אמיתיים וחלקם מומצאים.
זה לא שאנחנו ממליצים, אבל אדם שמעולם לא התנסה בסמים קשים לא יצליח לעולם להבין את ההשפעה של סמים קשים על בנאדם. אם אתם בכל זאת רוצים לקבל הצצה לראשו של צרכן סמים פסיכדליים בשנות השישים - הכתיבה התודעתית של תומפסון היא מקום מצויין להתחיל, כאשר האיורים המפורסמים של ראלף סטידמן לאורך הספר מוסיפים למסע הפסיכדלי.
למרות שהפך לקאלט בקרב סטלנים, הספר שמתאר את מסעם של תומפסון (תחת שם העט ראול דיוק) ועורך דינו (ד"ר גונזו) הוא הרבה יותר מאשר "ספר על סמים". הספר, שמכונה על ידי יוצרו "מסע שלוח רסן אל לב החלום האמריקאי", מפנה חצי ביקורת קשים כלפי הממשל האמריקני, המלחמה בוויאטנם, הבירוקרטיה המשטרתית ובעיקר כלפי האזרח הקטן, שמעדיף לחפש את החלום האמריקאי (כסף), בזמן שהמהפכה של ילדי הפרחים מתפוגגת ברקע.
הספר הפך למשפיע כל כך, עד כדי כך שתומפסון הצליח להחדיר את השפה הייחודית של הספר אל תוך הכתיבה המגזינית של אמריקה השמרנית של שנות ויאטנם. במילים אחרות, אם לא הספר הזה, כל מגזיני הגברים שאתה מכיר היום, החל מפלייבוי וכלה בבלייזר – היו נראים כמו כתבות של "הארץ".