אליפות העולם בסנוקר, שמגיעה היום (ב') לשיאה ולסיומה עם יומו השני של משחק הגמר בין מארק סלבי לג'ון היגינס, היא אירוע ספורטיבי יוצא דופן. החל באורך (17 יום, שזה אחד יותר מהאולימפיאדה), עובר בקהל (האם יש עוד משחק שמעניין בריטים וסינים ואירופאים, אבל רק אותם?) וכלה בענף עצמו (לא נתווכח כאן אם זה ספורט או לא, אבל זה כן), אי אפשר להשוות את ההתרחשויות בתיאטרון ה"קרוסיבל" בשפילד לשום דבר אחר.
מה שבאמת יוצא דופן בחוויית הצפייה בסנוקר הוא שרוב הזמן אתה רואה אנשים חושבים. הם חייבים לחשוב, כי כל מכה צריכה להביא בחשבון את אופן הפגיעה של המקל בכדור הלבן, את זווית הפגיעה של הלבן בכדור המטרה – אדום או צבעוני – וגם את נקודת העצירה של כל הכדורים המעורבים במהלך. המטרה בחלק גדול מהמקרים היא לא הכנסה של כדור לכיס אלא מניעה מהיריב לעשות את זה; דמיינו כמה משתנים צריך להביא בחשבון ותבינו למה אני מעולה בלראות סנוקר ונוראי בלשחק אותו.
כל הנ"ל נכון לגבי כל משחק סנוקר, אבל המשחקים באליפות העולם ארוכים. מאוד ארוכים: בשלבים המוקדמים משחקים בשיטת הטוב מ-19 משחקונים ("פריימים" אם אתם בעניין), והגמר שהזכרתי הוא כבר הטוב מ-35. עכשיו, פריים סנוקר מהיר נמשך ככה רבע שעה, 20 דקות. תעשו את החשבון; כאמור, ארוך. בדיוק מספיק ארוך בשביל ללמוד משהו.
לתת מכה לכלום - ולקוות שיקרה הכל
שנים של צפייה בסנוקר, לרבות צפייה אדוקה באליפות העולם, לימדו אותי המון דברים על הספורט – חלאס, ספורט וזהו! – האלגנטי הזה. אבל רק השנה הבנתי שלמדתי מכל החבר'ה האלה עם הפפיונים והווסטים גם שיעור די מאלף על גבריות.
הנה העניין: סנוקר הוא כאמור משחק מחשבה מובהק, אלא שלא כל דבר בו ניתן לחישוב. לפעמים שחקן מוצא את עצמו בדילמה – הוא יכול להכניס את הכדור אדום, אבל לא ברור לו אם יוכל להגיע ממנו לכדור צבעוני. בהינתן שהכללים מכתיבים קליעה של אדום וצבעוני לסירוגין, הוא עשוי למצוא את עצמו במצב גרוע יותר אם יכניס את האדום מאשר אם יוותר על הנקודה שזה מקנה ויבחר במהלך הגנתי. בשלבים המתקדמים של הפריים נותרים רק הכדורים הצבעוניים, והכללים מכתיבים את סדר הקליעה שלהם, כך שזה עלול לחזור על עצמו במצב מכריע: אתה יכול להשיג את הנקודות עכשיו, אבל זה חושף אותך לאי ודאות אחר כך. מה תעשה, תשחק הגנתי כך שלא תרוויח את הנקודות אבל גם לא תיקח את הסיכון, או תלך על הנקודות עכשיו ואחר כך כבר נראה?
לדילמה הזאת של כדור שאפשר ללכת עליו, אבל לא לדעת מה יקרה אחריו, פרשני הסנוקר קוראים Shot to nothing. מכה לכלום, בתרגום חופשי שמסכם לא רע את הפואנטה. ללכת עליה זה לקחת הימור; לוותר עליה זה לשחק "סגור", גרסת הסנוקר של בונקר. ומה שלמדתי על גבריות – בעצם על אנושיות, אבל מה לעשות שבאליפות העולם משחקים רק גברים – הוא שהמכות לשומקום הן מבחני האופי הגדולים ביותר במשחק. ואני לא מתכוון רק לזה עם הכדורים והחורים.
"עדיף להפסיד לפעמים מלשחק סגור"
תראו, אתם קוראים כאן טקסט של טיפוס חרדתי. לפני שאני נוגע בכדור הלבן, כל מה שמעניין אותי זה מאיפה יבוא הכדור הצבעוני הבא. אי ודאות? זה לחזקים. אבל בתוך שנות ה-40 שלי אני מתחיל להפנים את יתרונות ה-Shot to nothing.
בכל פעם שאתם קוראים כתבה על מישהו שעזב קריירה מצליחה בתחום X כדי להגשים את חלום Y, בכל פעם שאתם שומעים על חבר שהמציא את עצמו מחדש בארץ אחרת, אתם מקבלים הצצה אל גברים שהעזו לתת מכה לכלום.
לא חייבים להיוולד עם האינסטינקט הזה, עם הביצים האלה. יש אנשים חרדתיים לא פחות מהח"מ שדווקא מתוקף חרדיותם עשו מהלך של מכה לכלום, בבחינת טיפול עצמי בהלם. יש כאלה שפשוט הבינו שזה חלק מהמשחק.
בסנוקר, שהוא לא הנושא של הטקסט הזה אבל הוא כן המניע לכתיבתו, ראיתי את זה קורה למארק סלבי. השורות האלה נכתבות לפני שיתברר אם הוא זכה באליפות העולם השלישית שלו, אבל תארים בצד, סלבי הפך בשנים שאני עוקב אחריו משחקן "סגור", בונקריסט, לאחד שלא חושש לקחת מכות לכלום. זה כאילו שדווקא עם ההצלחה, עם הביטחון העצמי, באה לו גם היכולת לקחת את הריזיקה של הנפילה.
אז בשבועיים האחרונים אני רואה אנשים בווסטים שחושבים טוב-טוב על המכה הבאה. ברוב מוחלט של המקרים, אפילו ההרפתקנים שביניהם בוחרים במכה נטולת סיכונים. אבל מדי פעם, רק מדי פעם, אפילו החרדתיים שביניהם נותנים מכה לכלום. הולכים על הכדור האדום הזה, שמים בצד את השאלה מה יכול להשתבש ומתמקדים במחשבה על מה שיכול להצליח.
כל רגע כזה, כולל אלה שבהם המכה באמת נגמרת בכלום, משכנע אותי שזה אקט של זיכוך נפש. יותר מזה: של מקסום האופציות. לשחק סגור, בסנוקר או בכדורגל או בחיים, זה לעלות למגרש בשביל מה שקוראים במקומותינו 1:0 קטן. ובגיל 43 אני חושב שעדיף להפסיד לפעמים מאשר להעביר חיים שלמים של אחד-אפסים קטנים.
אצל אחדים מאיתנו זה עניין של פירוק זוגיות לא טובה. אצל אחרים זה עניין של מילוט מג'וב מצמית. אני מכיר אנשים שהמכה הכי טובה לכלום שהם נתנו הייתה כשהחליפו זהות מינית. ולפעמים זה בכלל לא בכאלה טורים גבוהים, סתם עניין של לעשות משהו כי הוא מרגיש נכון, בלי לחשוב יותר מדי על התוצאות. לעשות כי ככה בא לך וזהו. זה חשוב, זה משחרר. לפעמים זה אפילו מנצח משחקים.